שבוע לאחר הפרעות בא־סווידא, הדרוזים בדרום סוריה עדיין נתונים בהלם. העיר והכפרים שסביבה מתמודדים עם משבר אנושי חמור: מספר בלתי נתפס של הרוגים, חטופים ופצועים, לצד הרס תשתיות ובניינים. השבר גדול, וחיי היום־יום עדיין לא חזרו לשגרה. החשש מהתפרצויות אלימות עדיין מרחף מעל הקהילה הדרוזית הפצועה.
מקורות בשטח מדווחים על תחושות מעורבות של הפקרה לצד תודה עמוקה והוקרה לישראל. פרדוקס מזרח־תיכוני מובהק. לצד זאת, החשש מפני ידו הארוכה של השלטון בדמשק רק התגבר, גם בקרב האוכלוסייה המקומית וגם בקרב בני העדה בישראל, ובצדק. בפועל, דבר לא השתנה. גם אם מעל פני השטח השקט חזר, המתיחות בין בדואים לדרוזים ממשיכה לסעור מתחת לו.
ישראל איחרה לפעול בהגנה על הדרוזים בדרום סוריה, ולא עזרה גם העובדה שבין ישראל לוושינגטון התגלעו חילוקי דעות חריפים בנוגע לטיפול במהלך האירוע. אך מה שטרם חדר לתודעה, וודאי לא הגיע לשיח הציבורי, הוא הכישלון המודיעיני להתריע מבעוד מועד על הפרעות ועל השלכותיהן האזוריות. לא רק בגלל המחויבות הישראלית המוצהרת לשלומם של הדרוזים, שנתניהו הכריז עליה בעת ביקורו בחרמון הסורי. לאירועי א־סווידא היה, ועדיין ישנו, פוטנציאל להתגלגל אל מעבר לגבולות סוריה ולהצית חוסר יציבות בירדן על כל המשתמע מכך. לכן, במבט לאחור צריך לשאול איך זה קרה, מדוע הופתענו והאם היו סימנים מעידים.
אסור להתעלם מהעבר הג'יהאדיסטי. אל־ג'ולאני | צילום: EPA
התמונה המצטיירת רומזת בעיקר לחולשה מודיעינית ישראלית כלפי השבטים הבדואים בדרום סוריה, למרות הקשרים שהתפתחו עימם בתקופת מלחמת האזרחים בסוריה. הקשרים הללו כנראה התרופפו מאז, אבל זו לא הסיבה היחידה. ניתן להעריך שחלק מהבעיה נובע מגסיסתו של פרויקט MOC – ה־Military Operations Center, מיזם מודיעיני שעל פי הפרסומים פעל מירדן בשנים האחרונות בשיתוף פעולה בין ארה"ב, ירדן ומדינות המפרץ, והתבסס על מודיעין אנושי וטכנולוגי מהשטח. במקומו נוצרו מסגרות תיאום מצומצמות יותר, המתמקדות במעקב מודיעיני ובתיאום מבצעי מוגבל. יחידות אלו פועלות תחת פיקוד המרכז של הצבא האמריקני, ומספקות תמיכה לוגיסטית, אבטחת בסיסים ותיאום עם כוחות ירדניים במטרה לשמר יציבות ביטחונית באזור הגבול.
ועדיין, בתקופה האחרונה הגיע מידע משמעותי. מקורות ביטחוניים בישראל ובירדן דיווחו על תנועות נשק ומיליציות בלתי חוקיות באזור הגבול הלא־מבוקר בדרום סוריה. על פי פרסום של הצבא האמריקני, אותן יחידות תיאום תיעדו התכנסויות של חמולות חמושות כבר בחודש יוני 2025 ודיווחו על תנועות חריגות של נשק כבד וזליגת גורמים חמושים באזור אל־לג'את, רמת אל־סחווה וא־סווידא, שם פועלות עדיין גם כנופיות הבדואים מבריחי הקפטגון. מה שהיה חסר בדיווח זה התיאום עם דמשק, שככל הנראה בושל מלכתחילה כדי לייצר עבור משטרו של אל־ג'ולאני מרחב הכחשה.
הבדואים היו בשלים למהלך, ולא רק בגלל סכסוכים עתיקי יומין עם הדרוזים. בחצי השנה האחרונה, מאז עלייתו של אל־ג'ולאני לשלטון, הם מצאו את עצמם באזור דמדומים. מצד אחד הם חברי כנופיות אסלאמיסטיות שלא זכו להבטחות ברורות מהשלטון החדש, מצד שני הם משת"פים לשעבר עם משטר אסד, במיוחד עם אחיו מאהר שהיה אמון על הסחר בקפטגון. מצב זה אִפשר לג'ולאני ואנשיו להשתמש בהם ככלי נגד הדרוזים במאבקו לייצר שליטה באזור א־סווידא ומעבר לו. וכמו בכל קיץ עם עליית הטמפרטורות, גם השנה גבר הלחץ החברתי, הכלכלי והפוליטי בחגורת השבטים שבין א־סווידא לירמוכ. האבסורד הוא ש"סאנא", סוכנות הידיעות הרשמית של המשטר, דיווחה ב־10 ביולי, ערב הפרעות, על הצטברות נשק לא שגרתית והכנות לחיכוך עם הדרוזים, אך לא היה מי שתרגם מידע זה לפעולה מקדימה בשטח. וכך, עם פרוץ הטבח נחשף עומק השבר העדתי ועימו החששות בישראל, בארה"ב ובירדן מפני התלקחות אזורית רחבה.
דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד
למעשה, כבר בעיצומן של הפרעות החלה להישמע בישראל ביקורת חריפה על הערכת המודיעין. לפי הטענות, צה"ל לא עיבה כוחות אף שהחשש עלה "בכל הדיונים". כתוצאה מכך, עם פרוץ האירועים נאלץ הצבא להזיז כוחות מעזה לצפון. אם להסתמך על הגרסה הזו, בישראל גם ידעו וגם לא פעלו בזמן. וכאן צריך לשאול למה. הרי אפשר היה לפעול גם מבלי להזיז כוחות. אפשר היה להעביר אזהרה בצינורות הדיפלומטיים לארה"ב ולירדן, אולי אפילו לפעול בצינורות התקשורתיים האזרחיים. למה זה לא קרה?
לא יהיה מופרך להעריך שלמרות כל הסימנים המעידים, בחוגים צבאיים ומדיניים בישראל התבשלה כנראה רתיעה משבירת המומנטום שהצטבר בשיחות החשאיות בשבועות האחרונים עם המשלחת הסורית. התוצר של השיחות הללו היה כל־כך אופטימי, שלקראת ביקורו של רה"מ בוושינגטון הייתה תקווה שאולי תצא משם הכרזה על הסכם ביטחוני עם דמשק, אולי אפילו על סיום מצב האיבה. כרגע זה נראה כמו חלום בהובלת אחמד אל־דאלאתי, שזכה למחמאות על היותו "מתווך מושחז" אך בדיעבד התברר כי הוא ששלח את הכוחות לא־סווידא יחד עם הפורעים הבדואים. הוא שמר על פרופיל נמוך עד לשלב שבו ניתן לו להופיע כמי שאמון על ביצוע הפסקת האש. דו־פרצופיות, בדיוק כמו הבוס שלו אל־ג'ולאני. אפשר לכנות זאת אפקט יאנוס, האל בעל שני הפרצופים במיתולוגיה הרומית, או כמו שנוהגים לומר במחוזותינו, דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד.
מה בכל זאת אפשר ללמוד ממה שקרא בא־סווידא, בעיקר לגבי אל־ג'ולאני, "הבחור הנאה" ששבה את ליבו של טראמפ בריאד? התשובה מורכבת. ג'ולאני הוכיח שהוא מסוגל להתנהל היטב בפגישות ברמה הבינלאומית, אבל נראה שזה מוגבל למעטפת החיצונית. ניתן לראות כי בעוד הוא מצליח לגשר בין קבוצות מורדים שונות ולייצר בריתות אסטרטגיות כדי להרחיב את השפעתו, ג'ולאני מתקשה לפרש נכון את האינטרסים והגבולות של שחקנים חיצוניים ובהם מדינות אזוריות ומדינות המערב. כך הוא פירש את השתיקה מצד ארה"ב וישראל כאור ירוק להכניס את כוחותיו לא־סווידא. הוא טעה בפרשנות המרחב המדיני והביטחוני כשהוביל פעילות שחרגה מכל גבול שהממשלות והכוחות האזוריים נכונים לאפשר לו.
הנקודה המדאיגה היא כי בעוד הממשל האמריקני לא השמיע אמירות ביקורתיות כלפי אל־ג'ולאני, כלפי נתניהו דווקא נשמעו אמירות בוטות למדי. מזכיר המדינה מרקו רוביו שמר אומנם על טון דיפלומטי כאשר הביע דאגה מהפרות הביטחון בדרום סוריה, אך באתר "אקסיוס" דווח על ביקורת קשה מצד בכירים בממשל טראמפ. "הוא מתנהג כמו משוגע, הוא מפציץ כל הזמן", צוטט בכיר בבית הלבן ביחס לנתניהו. "ההרגשה היא שכל יום יש משהו חדש, מה לעזאזל?", צוטט בכיר אחר. לעומת זאת, בהצהרה ל"ניוזוויק" ב־20 ביולי הסתפק דובר הבית הלבן באמירה חלבית שלפיה "פעולותיו של אל־ג'ולאני בסווידא ביטאו חוסר זהירות שגרם להסלמה במקום להרפיית המתח". זוהי אמירה של מתחילים ביחסים מזרח־תיכוניים, מתוך זהירות לפגוע בכבודו של המנהיג, במיוחד אם הוא בא מהתרבות הערבית.
אל ג'וליאני וטום ברק | צילום: AFP
נקודה נוספת לבחינה היא התנהלותו של שגריר ארה"ב בטורקיה והשליח המיוחד של ממשל טראמפ לסוריה, טום ברק. אף שברק לא פרסם תגובה רשמית לפרעות א־סווידא, מקורות מדיניים מצביעים על פעילותו מאחורי הקלעים בניסיון לרסן את השפעתו של אל־ג'ולאני במרחב הדרוזי, תוך שימת דגש על שמירת מרקם היחסים עם ישראל. על פי דיווחים, מקורבים לברק ציינו כי הוא "מודאג עמוקות מהפוטנציאל של א־סווידא להפוך לזירת עימות בין הגורמים החמושים הנתמכים בידי קטאר וטורקיה, ובין אינטרסים ישראליים ואמריקניים בגולן". לדבריהם, ברק אף ביקש ממתווכים אזוריים "לבודד את התסיסה בא־סווידא ממהלך ההידברות מול ישראל".
התנהלותו של ברק חושפת את המתח המובנה שבשליחותו. הוא נדרש לפעול כשליח פיוס, אך פעולותיו של אל־ג'ולאני, שנתפס כבן חסותו בזירה הבינלאומית, הביאו להחרפה ביחסים עם ישראל. לכן הוא לא גינה את ג'ולאני בפומבי אך פעל כדי למתן את הנזקים. במקביל הוא מבקש לשרטט קווים אדומים ברורים שיאפשרו לו להמשיך בשליחותו מבלי לאבד אמינות.
מהם אפוא הסיכויים לחידוש הדיאלוג הישראלי עם אל־ג'ולאני? אירועי סווידא, שכללו רצח ושריפת משפחות שלמות ומעשי אונס והשפלה, עוררו זעזוע במוקדי קבלת ההחלטות בוושינגטון, בירושלים ובמדינות המפרץ. אבל הזעזוע היה קצר. למרות ההתפכחות מרעיון שיתוף פעולה ארוך־טווח עם שלטון של אל־ג'ולאני, כבר דווח על מפגש ההולך ומתרקם בין ישראל לסוריה. הדם עוד לא יבש על סיפי הבתים בא־סווידא אבל נראה כי טום ברק מכנס מפגש בבאקו, כשעל סדר היום המשך הדיאלוג להסדרים ביטחוניים בדרום סוריה. בוושינגטון נחושים לשמר את הדיאלוג בין המדינות. לממשל טראמפ יש מיליארדים רבים שהוא עלול לאבד בשוק המתפתח של סוריה, וכך גם לסעודים. המסר לישראל ברור: לא לקלקל את השורה, דונט. או בדיאלקט המקומי – דיר באלק.
הסוריאליזם גובר כשברקע דיווחים עקשניים על נעדרים וחטופים במספרים בלתי נתפסים. בצד הדרוזי מעריכים שיש לפחות 200 נשים ששבויות בידי הבדואים. לדברי מקורות דרוזים, נרשמו פניות אל בכירים בדואים באירופה, כדי שינסו לפתור את המצב הסבוך והרגיש. שלשום התכנסו ראשי העדה הדרוזית אצל השייח' טריף, מנהיג העדה, לדון במצב. לדבריהם, הם בקשר קבוע עם רומן גופמן, מזכירו הצבאי של נתניהו. לא מן הנמנע שנושא המו"מ לשחרור אותם שבויים יעלה גם הוא במפגש המשלחות בבאקו.