כבר ביום השלישי למלחמת חרבות ברזל הבין פרופ' יהודה גינוסר, מנהל מחלקת הרדמה במרכז הרפואי הדסה, שמערך הרפואה במדינת ישראל עומד בפני אתגר משמעותי. הפציעות בשטח ובשדות הקרב דרשו פעילות אינטנסיבית של חדרי הניתוח, אך בשל הגיוס ההמוני למילואים, כולל רופאים רבים, נוצר מחסור משמעותי ברופאים מרדימים.
"קיימתי שתי שיחות טלפון קריטיות, אחת עם יושב ראש איגוד המרדימים ואחת עם גורם במשרד הבריאות", הוא משחזר. "שניהם הציעו לי להקים קבוצת מתנדבים של רופאים מרדימים מחו"ל, שיאיישו את התפקידים החסרים בחדרי הניתוח. בתוך יום הקבוצה קמה ויצאתי לדרך עם שלושה מתנדבים. אחרי שבוע כבר היו בה 250 מרדימים מרחבי העולם שהיו מוכנים לעזוב את העבודה שלהם ולהגיע לישראל ברגע שיזדקקו להם. היום אנחנו עומדים כבר על 290 רופאים".
הצורך במרדימים אחרי שבעה באוקטובר היה גדול, משחזר פרופ' גינוסר. "היו גם פערים בין המחלקות מבחינת כוח האדם. קיימות מחלקות עם מעט מאוד מתמחים ועם אוכלוסיית רופאים מבוגרת שמעטים מהם יוצאים למילואים, לעומת מחלקות עם הרבה מתמחים ישראלים שרובם המוחלט גויסו למילואים והן נותרו חסרות. בנוסף, ישנן מחלקות עם הרבה רופאים זרים, בעיקר ממזרח אירופה ומדרום אמריקה. אמנם במקרה הזה רוב המחלקה לא עושה מילואים, אבל הסיכון היה אחר - במלחמה בסדר גודל כזה, תמיד עולה החשש שחלק מהרופאים הזרים יחזרו הביתה. נוכחות המתנדבים אפשרה לבתי החולים להמשיך בניתוחים בקצב תקין, ולשחרר הביתה חלק מהרופאים שעבדו ללא הפסקה".
עם הקמת הקבוצה, אחד היעדים המרכזיים של מנהליה היה זירוז הליך קבלת הרישיון הזמני ממשרד הבריאות, מתוך הכרה בכך שהמצב הביטחוני עלול להחמיר ויהיה צורך בגיוס נרחב. הם ביקשו לוודא שאם המלחמה תתרחב, ניתן יהיה להזעיק את המתנדבים ללא הפרעות בירוקרטיות.
"יצרנו עבור מנהלי המחלקות מאגר מידע על המתנדבים - היכן הם למדו רפואה, היכן הם עשו התמחות והתמחות־על ובאיזו תת־התמחות הם עבדו", מסביר גינוסר. "היה לנו חשוב לתת למנהלי המחלקות את המידע שיאפשר להם לבחור רופאים מתאימים לצרכיהם. לאחר השיבוץ, בתי החולים קיבלו ממשרד הבריאות רישיונות זמניים עבור המרדימים, בתאריכים מסוימים שהם היו זקוקים להם. השיטה הזו קיצרה מאוד את הליך מיון המתנדבים ואישורם. המשכנו לעדכן את מנהלי המחלקות בכל שבוע על זמינותם של המרדימים המתנדבים, והם המשיכו לזרום לבתי החולים בארץ גם שנה אחרי שבעה באוקטובר, ולמעשה עד היום".
תקופת ההתנדבות הראשונה שירתה שתי מטרות: למלא את המחסור במרדימים בבתי החולים באותה התקופה, ולהכין אותם לזמינות במצב חירום. תקופת ההתנדבות לא עלתה על שבועיים, מתוך הכרה בכך שלמתנדב יש משפחה דואגת בחו"ל ומקום עבודה שמחכה לו. הייתה גם רגישות לכך שהמתנדב מוותר על שכר גבוה בתקופת ההתנדבות, בנוסף להוצאותיו האישיות בישראל. למעשה, חלק מהרופאים סיכמו עם בנות זוגם שה"הרפתקה" בארץ תחליף את החופשה המשפחתית השנתית.
מהיכן באו המתנדבים? "רובם המכריע היו יהודים, אבל לא כולם", אומר גינוסר. "הפתיע אותי מספר המרדימים שהביעו רצון להגיע ולהתנדב, כשהכול, הטיסות והשהות, ממומן מכספם האישי. היו מתנדבים שבאו גם פעמיים ושלוש, ואחד שהגיע לכאן שבוע אחרי פרוץ המלחמה ונשאר עד סוף קיץ 2024 בהתנדבות מלאה".
עם הזמן, מספר פרופ' גינוסר, "גילינו שההתנדבות נגעה עמוק במתנדבים. מדובר באנשים רציניים, חלקם מנהלי מחלקות, שאומרים שזה היה הדבר המשמעותי ביותר שעשו בחיים. ערכנו גם פעילויות בקבוצה, ובכל שבוע לפני שבת כתבתי להם הודעה שכללה התבוננות על המצב בישראל עם חיבור לפרשת השבוע. רוב חברי הקבוצה היהודים אינם דתיים, אבל מבחינתנו זה היה טקסט שמטרתו לרומם את הנפש בתקופה מאתגרת, כשבחו"ל הם חשו שהם טובעים תחת גלי השנאה לישראל וליהודים".
לא רק בחירום
ד"ר דן זלוף, תושב סידני שבאוסטרליה, הוא מרדים ניתוחי לב בכיר, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה הוא החליט לפתוח ביוזמה זהה לזו של פרופ' גינוסר. "אחרי שהפחד והחרדה הראשוניים שקעו, חשתי דחיפות גדולה לסייע לישראל", הוא מספר. "שאלתי את עצמי מה אני יכול לעשות כדי להיות חלק מהמלחמה החשובה הזו. הקמתי קבוצת וואטסאפ לרופאים יהודים־אוסטרלים שהכרתי, שהביעו נכונות לטוס לישראל ולהתנדב. החלטנו שכאשר נגיע למספר משמעותי של 50 חברים בקבוצה, נפנה באופן יזום למשרד הבריאות בישראל ונציע את שירותינו. מהר מאוד צורפתי לקבוצה של פרופ' גינוסר שהייתה בה תנועה רצינית, פניתי אליו ואמרתי שאני מנסה לעשות משהו זהה, וביקשתי להיות הנציג האוסטרלי של הקבוצה.
"דיברתי עם אשתי והסכמנו שנינו שההתנדבות היא הדבר הנכון לעשות", הוא מוסיף. "היא אומנם חששה בתקופה שבה שהיתי בישראל, אבל תמכה ברעיון והתרומה הזו היא גם שלה".
שעתיים לפני היציאה לשדה התעופה, כשלושה שבועות לאחר 7 באוקטובר, נתקף זלוף תחושה רעה וביקש לדחות את הטיסה בכמה ימים. "לקחתי כמה ימים לנקות את הראש ולהביא את עצמי למקום חזק יותר מנטלית. 7 באוקטובר היה האירוע הגרוע ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית אחרי השואה, וכאשר המלחמה פרצה, חרדה ופחד היו התחושות המרכזיות. עם זאת, תמיד חשתי שהקב"ה נתן לי מיומנויות מסוימות, וה'עסקה' איתו הייתה שהוא נתן לי את הקריירה המרגשת הזאת, ואת הפריווילגיה להיות שם עבור אנשים, ובתמורה לכך, כאשר אנשים זקוקים לי אני צריך להיות שם עבורם".
זלוף הגיע לכאן לשתי תקופות התנדבות, בכל פעם לכמה שבועות. "בפעם הראשונה התנדבתי בבית החולים רמב"ם, מתוך הערכה שחיזבאללה יתקוף בצפון. רציתי להיות במקום שבו האמנתי שיהיה הצורך הגדול ביותר. יש לי התמחות גם בטראומה, וחשבתי שיש לי את המיומנויות המתאימות לסייע באירוע משמעותי. זה היה מפחיד כי לא ידעתי אם אוכל לחזור לאוסטרליה, חשבנו על התרחישים הגרועים ביותר. בתקופה הזו התגוררתי במלון בחיפה. יש לי משפחה בארץ אבל היא לא מתגוררת באזור, כך שגם לא הייתה לי תמיכה".
לצד הפעילות של הקבוצה במצבי חירום ומלחמה, הבינו מנהליה שהיא יכולה לתרום באופן משמעותי גם בימי שגרה. ההבנה הזו הובילה לשינוי מסוים בייעוד של הקבוצה. כיום הקבוצה עוסקת פחות במשברים ובמלחמות, ויותר בחיבור קהילת המרדימים בישראל עם מרדימים ברחבי העולם, עניין חשוב במיוחד על רקע מגמות הבידוד הגוברות כלפי ישראל. הקבוצה מקדמת מחקרים משותפים, השתלמויות של רופאים ישראלים בבתי חולים בחו"ל ושבתוני לימודים של רופאים מהעולם כאן, וליווי מקצועי שהרופאים המומחים מחו"ל מעניקים למתמחים ישראלים. בהקשר הזה חשוב להדגיש שרבים מהמתנדבים שהגיעו ארצה במהלך המלחמה הם רופאים בעלי שם, מנהלי מחלקות ויחידות.
"בזכות הקשר שנמשך לאחר ההתנדבות, הגעתי פעם נוספת כדי ללמד את הקולגות בישראל טכניקות הרדמה", מספר ד"ר זלוף. "יש מגוון תחומים שהמתנדבים יכולים לתרום בהם, ואני שמח על בניית היחסים וחלוקת הידע בין בתי החולים בארצות המוצא של המתנדבים ובין המרדימים שבארץ".
תקופות ההתנדבות בארץ השפיעו על זלוף עמוקות. "כשחזרתי לאוסטרליה אמרתי לאשתי שאנחנו צריכים לעשות עלייה", הוא מפתיע. "אחד מתוצרי הלוואי של ההתנדבות כאן הוא שאתה מקבל את ההזדמנות לראות את עצמך כחלק מהמערכת הרפואית בישראל. חשתי זכות להיות חלק ממערכת בעלת חוסן גדול, שאדיבה ואכפתית לכולם ללא הבדלי לאומיות או גזע. התקשיתי להאמין למראה עיניי; אנשים מגיעים לעבודה מתוך מחויבות לספק שירות מתמשך, מבלי שענייניהם האישיים ישפיעו עליהם. שוחחתי עם עמיתים שבני משפחה שלהם היו במקומות מסוכנים במהלך המלחמה, התחושה הפנימית שלהם הייתה מאוד לא בטוחה, ובכל זאת הם הגיעו לעבודה ועטו חיוך על הפנים. הייתה לי גם הזדמנות לפגוש עמיתים שקפצו אל בית החולים לכמה שעות משירות המילואים כשהם אפילו לא מקולחים, רק כדי להגיד שלום ולחזור לשדה הקרב.
"למתנדבים מרחבי העולם הייתה תחושה חזקה שהם הגיעו לארץ כדי להתגייס למעין 'מילואים'. זו הייתה תחושה מדהימה לחזות באנשים שועטים לכאן כדי לתרום. כל זה הותיר בי רושם עז. אני מרגיש שהייתה לי הזכות הקטנה לתרום ושאני חב תודה למדינה כולה. הגעתי לכאן לחמישה שבועות בסך הכול כדי לסייע במה שאוכל, אבל הגיבורים האמיתיים הם בישראל, והם אלה שאני נושא אליהם עיניים. מערכת היחסים בין ישראל והתפוצות השתנתה מהמקום שבו היא הייתה לפני 7 באוקטובר, וכיום אנחנו שוב משפחה אחת גדולה. אנחנו חייבים לזכור זאת".
זלוף אינו היחיד שההתנדבות בישראל הביאה אותו לחשוב על עלייה. רבים מהמתנדבים הביעו שאיפה כזו ואף פועלים לקדם אותה. רופאים שהיו מעוניינים בכך חוברו לארגון "נפש בנפש" ולמשרד העלייה והקליטה. המרכז הרפואי הדסה יקלוט בשבועות הקרובים שניים מבין הרופאים העולים.
בצד הנכון של ההיסטוריה
מיזם נוסף שפועל במסגרת הקבוצה נועד להתמודד עם פערי השפה. "חששנו שרופאים שיגיעו לכאן ללא ידע בשפה העברית יחושו אבודים", מספר ד"ר רון סמט מניו־יורק, מי שמנהל כיום בפועל את קבוצת המתנדבים שהקים פרופ' גינוסר. "בנינו שיעורים בעברית שיסייעו למתנדבים, בדגש על 'עברית רפואית' שתאפשר להם לחוש נינוחים יותר בעבודה. לימדנו את המתנדבים כיצד הוגים מונחים רפואיים מסוימים בעברית, איך צריכה להישמע 'הסכמה מדעת' להרדמה, ועוד. בתחום ההרדמה הצורך לדעת עברית הוא לא מאוד גדול, אבל לתחומים אחרים האולפן הזה הרבה יותר חשוב, והוא ישמש אותנו בהמשך כשנביא רופאים מומחים מתחומים נוספים".
ד"ר סמט נשוי ואב לשישה ילדים, וההתמחות שלו היא הרדמה בטראומה. כאשר המלחמה פרצה, בני משפחתו ידעו שהשאלה איננה האם הוא ייסע לישראל אלא מתי. "ידענו שזה מה שאנחנו חייבים לעשות. המטרה שלי כרופא היא לסייע בכל מקום בעולם, אבל ישראל היא בעדיפות הגבוהה ביותר. למרות החששות הם ידעו שאסע והיו גאים בכך".
ד"ר דן זלוף (מימין) וד"ר רון סמט מקבלים את מגן שר הבריאות להתנדבות, לפני כחודשיים | צילום: אסי אפרתי, משרד הבריאות
באוגוסט 2024 הפכה הקבוצה שמנהל כיום ד"ר סמט לעמותה רשמית בשם ISAACC18, ראשי התיבות של International Support of Anesthesia and Critical Care. העמותה זכתה בפרס מגן שר הבריאות למתנדבים לשנת 2025. "המספר 18 מייצג את האותיות העבריות ח"י", מסביר סמט. "הפכנו לעמותה כיוון שהרגשנו שאם נצליח לתקשר באופן ישיר עם מנהלי בתי החולים, משרד הבריאות ואיגוד הרופאים המרדימים בישראל, יהיה לנו מוניטין חזק יותר כדי לבנות יחסי עבודה טובים יותר. בנוסף, חשנו שאולי יהיה צורך לתמוך בישראל גם מבחינה כלכלית, ורצינו ליצור יחסים שבהם אנשים הופכים למעין 'חברים שותפים' באיגוד הרופאים המרדימים בישראל ויוכלו לתרום כסף, זמן, מאמץ וכלים למערכת הרפואית בישראל".
העמותה, מאמין סמט, תמשיך לגדול ולהתרחב עם מתנדבים נוספים, יהודים ושאינם. "במבצע עם כלביא הטלפונים שלנו קרסו מרוב רופאים שרצו להגיע, אבל השמיים נסגרו ולא היו טיסות", הוא מספר. "עם זאת, בארץ היו אז שני רופאים מרדימים במסגרת התנדבות, ועוד תשעה רופאים מרדימים בכל רחבי העולם שהיו מוכנים לעלות על טיסה לישראל ברגע שהשמיים ייפתחו מחדש. כעת אנחנו מנסים לבנות מערך שיעזור לנו לדעת מי נמצא בישראל בכל זמן נתון, מי יכול להגיע בהתראה קצרה, ומי צריך הודעה מראש של כמה חודשים. כך, במצבי חירום חלילה, נוכל להפעיל את מערך המתנדבים הזה באופן יעיל יותר. המידע הזה מגיע גם למנהלי בתי החולים, כך שגם הם יוכלו להסתמך על רופאים שיגיעו בטווח הזמן האמור".
גם סמט מדבר על הערך המוסף של הקבוצה, מעבר לסיוע במצבי חירום. "גילינו שזו הזדמנות יוצאת דופן להרבה רופאים מוכשרים וחכמים שמעוניינים לתמוך בישראל גם ללמד ולחלוק מהמידע שברשותם וליצור יחסים מקצועיים עתידיים. הטרגדיה שחווינו בשבעה באוקטובר יצרה אווירה של שיתוף פעולה בין הרופאים בישראל ובתפוצות, שממשיכה להתקיים גם בימי שלום. כך גם בעתיד נוכל לתמוך ביתר קלות בעמיתים הישראליים שלנו במצבי משבר. גם אם אתה לא תורם או מתנדב, אתה רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת. אנשים מבינים שישראל נמצאת בצד הנכון של ההיסטוריה".
סמט הגיע לארץ להתנדבות במסגרת הקבוצה כחודש וחצי אחרי שפרצה המלחמה. "הופתעתי לגלות איך רוב הישראלים חזרו לחיים רגילים, והופתעתי לראות את רמת האחדות יוצאת הדופן שהייתה בישראל באותם ימים. היה יפה לראות יהודים ולא יהודים פועלים ועובדים יחד במטרה להשיב את החיים לשגרה. שמחתי להיות חלק מזה. אלה הדברים שחזרתי איתם הביתה לארה"ב וסיפרתי למשפחה שלי, לא מספר הפציינטים או החיילים שטיפלתי בהם . מה שחשוב הוא שעם ישראל הוא עם כלביא יקום. הישראלים חזקים ובעלי חוסן וממשיכים קדימה".