"אני לא יודעת אם זו הוראה של מישהו, אבל נראה שכבר מורידים מדבקות של נופלים. אז הפעם לא הבאתי חדשה, לא מדביקה יותר", אומרת אחת החברות בקבוצה שנאספת מול הדלפקים בנמל התעופה בן־גוריון. "גם מתחנות אוטובוס ברחבי הארץ כבר מורידים מדבקות", היא מוסיפה. הדוברת היא אחת מ־16 הורים שטסו בשבוע שעבר לקפריסין, לנופש מטעם עמותת "משפחה אחת" - נופש שהוא בעיקר טיפול רגשי אינטנסיבי, כזה שחופר עמוק אל תוך הנפש. מסע מעורבב של זיכרונות ואבל והתלבטויות וגעגוע, וגם נשימה עמוקה ורגעים של צחוק מתגלגל, שמתאפשר רק בקבוצה כזו, שבה כולם מבינים.
שאלת המדבקה מייצגת את אחד הנושאים שטורדים את המחשבות כאן יותר מכול: איך הילדים שלהם לא יישכחו. איך גורמים לכך שעם הזמן שעובר, הבן שאיננו ימשיך להיות מוכר, מסופר, נוכח. החשש הוא שלא יכירו די את סיפורם של מי שהלכו בלי למצמץ אל הקרב, מי שהסתערו בלי חשש מול אויב. מי שהאובדן שלהם הוא חוסר עמוק לא רק לבני המשפחה, אלא אובדן קולקטיבי של מיטב הנוער, אמיצי הלב וישרי הדרך, מי שהיו אמורים להיות חלק משמעותי מהעתיד של כולנו.
בינתיים, הפנים הצעירות של הבנים והבנות הולכים איתם צמוד, בהנצחה גלויה יותר או פחות. מדליון זהב רקוע על הצוואר, כובע עם השם והתאריך, קעקוע.
הכי מעניין
מסע ההורים השכולים בקפריסין | צילום: עמותת משפחה אחת
שמונה זוגות של הורים שכולים הצטרפו למסע. רונית וזאב רוזנטל הם הוריו של רנ"ג עידו "קרידו" רוזנטל, ששירת בשלדג כ־27 שנים והיה הוותיק ביותר ביחידה, חתן פרס ביטחון ישראל, נשוי לנגה ואב לשלושה. הוא נפל בקרב ליד עלומים ב־7 באוקטובר, כשהדף בגופו את המחבלים שהיו בדרכם להסתער לעבר הקיבוץ.
אריאל וקרן וולוך הם ההורים של קצין השריון סרן עידו וולוך משכונת הר־חומה בירושלים, שנהרג בעזה ב־25 באפריל 2024, במהלך פעילות לחילוץ נפגעים בשכונת שג'אעייה שבצפון רצועת עזה. הוא נהרג בדיוק שנה אחרי לוחם גבעתי סמ"ר עידו טסטה, בנם של דלית ושי, שלמד איתו בכיתה. טסטה, שלחם במשך חודשים בנחישות ובאומץ בעזה, נהרג מפגיעת פצמ"ר בכרם שלום, בהכנות לקראת התמרון ברפיח.
רחלי ואלעד הם הוריו של סמל אמיר לביא, לוחם הנח"ל שנפל בקרב במוצב סופה ב־7 באוקטובר, מול עשרות מחבלים שחדרו למוצב מעזה. סימונה וברוך ברקוביץ' הם הוריו של לוחם השריון סמ"ר אופיר ברקוביץ', שנהרג באוקטובר 2024 מפגיעת טיל בטנק שבו לחם, לאחר שנה של לחימה אינטנסיבית ברצועה. "בעזה אתה חווה מה שלא חווית בחיים", אמר אופיר בכתבה ששודרה בכאן 11 מתוך אזור הקרבות.
עוד כתבות בנושא
תפארת ומאיר זריהן הם ההורים של סמ"ר עידו זריהן, לוחם בסיירת גבעתי שנהרג בפברואר 2024, כשקפץ ראשון עם מפקדיו לחלץ נפגעים לאחר שנתקלו במארב בשכונת עבסאן שבדרום הרצועה. מפקדיו סיפרו כי אלמלא התפקוד היעיל שלו במהלך התקרית, חיילים רבים היו מאבדים את חייהם.
יהודית ואבי יעבץ הם הוריו של רס"ם במיל' רן יעבץ ממודיעין, שהיה בן 39 בנופלו בפעילות מבצעית באנדרטת חץ שחור, סמוך לרצועת עזה. הוא לא נכנס פנימה לבקשת אשתו, שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה. הוא היה נשוי לתמר ואבא של איתי, נגה ואור. כחודש לאחר נפילתו נולדה לו בת נוספת, רנה, שנקראה על שמו.
שרון ומיכאל נימרי הם ההורים של סרן עדן נימרי, קצינה ומפקדת ב"רוכב שמיים" וספורטאית מחוננת, שהצילה את חייהן של חיילות רבות בקרב גבורה שניהלה מול המחבלים שפלשו למוצב נחל־עוז. באותו בוקר התמקמה בפתח המיגונית, ניהלה קרב והצליחה לנטרל ולעכב מספר רב של מחבלים, ובכך אפשרה לארבע הלוחמות שלה ולעוד שבע חיילות לסגת אל הפתח השני ולהימלט אל מרחב המגורים, שם התבצרו במשך שעות עד שחולצו.
"אני מתה לחזור להיות היהודית שהייתי", אומרת יעבץ. "זה לא יקרה. נזרקנו לתוך המציאות הזו, וממנה מנסים לעלות ולשאוף אוויר". במהלך השבוע בקפריסין ייוולד להם בארץ נכד חדש, בלידה שיהודית, דולה לשעבר, מלווה צמוד מרחוק.
בצל עצי התפוזים באתר הנופש הקפריסאי, מסביב לשולחן האוכל, הם מתארים זה לזה את המאמץ הכביר של החזרה לחיים. יש מי שלא עבד שנה. יש מי שחזר מיד בתום השבעה. יש אחת שהפסיקה לעבוד, כי הרגישה שכבר לא מבינים את משמעות המילים שהיא אומרת. היא רוצה לומר דבר אחד, אבל אחר יוצא לה מהפה.
מסע ההורים השכולים בקפריסין | צילום: עמותת משפחה אחת
יש מי ששמר על חדרו של הבן מסודר בדיוק כמו שהיה, בלי לגעת, ויש מי שהבית שלו הפך למוקד מבולגן של מפגש חברים, שגם נשארים לישון במיטת הבן שנפל. יש מי שעדיין לא אזר את הכוח לפתוח את הארגזים הכחולים מהצבא, אלה שמכילים את החפצים האישיים של הנופלים.
השאיפה המובעת פה, בקבוצה שבה לא צריך להעמיד פנים, היא להיות מסוגלים לצחוק שוב. לשמוח. אפשר לדבר כמעט כל הזמן על הילד שאיננו, לא להסתיר ולהדחיק. הפנים של כולם נופלות כשמישהו מזכיר את יום ההודעה. את הדפיקה בדלת. הם פורטים לפרטים את החיים שעכשיו, את הדינמיקה המשפחתית שהשתנתה, את כאב הלב שמגיע עם הידיעה שהילדים האחרים שלך נושאים איתם עצב שאין לך יכולת לסלק מעליהם.
הנהונים מבינים נרשמים מול ההתלבטויות הקטנות, אבל המהותיות כל כך: אם זה בסדר שעל מסך הטלפון מרצדת תמונת הבן שאיננו, או שאולי צריך להחליף אותה באחרת.
ובין טיול ג'יפים להליכה רגלית ביער, הם נאחזים באותות שנשלחים ממקום אחר. כמו פרפר לבן שמגיע ומרפרף קרוב אל הפנים בדיוק ברגע שהכתפיים מתחילות לרעוד מבכי שקט. ובאותה נשימה גם תוהים אם זה בכלל נכון. אומרים במילים שאולי זה רק דמיון. רצון להיאחז בסימן שקיים או לא קיים במציאות.
לבנות חיים לצד הזיכרון
"המסעות הטיפוליים של עמותת OneFamily הם חלק בלתי נפרד מהתפיסה הזו. הם יוצרים מרחב שמאפשר להורים לעצור לרגע את שגרת ההתמודדות, להיות לצד אנשים שמבינים את כאבם ללא צורך בהסברים, לקבל כלים מקצועיים ולחזק את החוסן האישי והמשפחתי", אומר משה סוויל, מנכ"ל עמותת משפחה אחת. "אנחנו רואים זכות גדולה להוביל את המסעות האלו וללוות הורים שבוחרים, למרות הכול, להמשיך לבנות חיים לצד הזיכרון והאהבה שאינם פוסקים".
משה סוויל, מנכ"ל "משפחה אחת" | צילום: יחצ
עמותת "משפחה אחת", שמטעמה יצא המסע, הוקמה לפני 25 שנים ומלווה משפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה באמצעות מעטפת רחבה הכוללת תמיכה רגשית, טיפול פרטני וקבוצתי, חוסן נפשי, סדנאות ותמיכה כלכלית. מאז 7 באוקטובר פועלת העמותה להרחיב את המענים ולהגיע לכל משפחה שנפגעה, לצד ליווי אישי מתמשך. שנטל בלזברג, מייסדת העמותה, זכתה השנה בפרס ישראל על מפעל חיים, כהוקרה על פועלה רב השנים למען משפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה בישראל.
"כשהורים מתמודדים עם אובדן של ילד, אין נקודת זמן שבה הצורך בליווי, בהקשבה ובתמיכה מסתיים", מוסיף סוויל. "כל משפחה נמצאת במקום אחר במסע שלה, כאשר המכנה המשותף הוא ההתמודדות היומיומית עם מציאות שהשתנתה מן היסוד. עבורנו, הליווי אינו מוגבל לרגעי המשבר הראשונים, אלא מבוסס על מחויבות ארוכת טווח ללוות את המשפחות בכל שלב בדרך".
כולם הולכים
היריעה קצרה מלספר כיאות על כולם. על שמונה נופלים גיבורים שלא היססו לרגע. הבנים של שלושה מהם קבורים באותה השורה בהר הרצל. מאיר זריהן, שי טסטה ואריאל וולוך נפגשים מדי יום שישי עם אבות נוספים בקבוצה שהפכה כבר לפרלמנט או קבוצת תמיכה.
בערב, כשמחשיך, בחצר המרוצפת של אתר הנופש, דלית טסטה מספרת איך "מאיר בא אלינו בסוף ההלוויה, הציג את עצמו ואמר שעידו שלו פתח את השורה ועידו שלנו סגר אותה". הפרלמנט שלהם, של האבות, עושה להם ממש טוב, לדבריה. "נוצרה חברות". עידו היה בן הזקונים שלהם: "ילד מלא צחוק ושמחה, שנון וחד. לאזכרה הראשונה שלו הוצאתי ספר ילדים על 'הילד עם הלב הסגול', כי הוא שירת בגבעתי". הספר מחולק בגני ילדים לזכרו. "מאז אני הרבה בבית. קשה לי מאוד השגרה. התחושה היא שתלשו לך חלק מהלב והוא ממשיך לדמם ולכואב, שום דבר לא מצליח לתקן אותו. חגים הם כבר לא חגים. ימי הולדת לא ימי הולדת. הר הרצל נהיה פתאום הבית השני שלך".
רחלי, אמא של אמיר, אומרת שלאחרונה שמה לעצמה כלל לא ללכת להר הרצל יותר משלוש פעמים בשבוע. "במשך שנתיים הייתי הולכת בכל יום. אני יודעת שאמיר לא סובל את זה שאני באה אליו הרבה. מנהלת איתו משא ומתן. לפעמים אומרת – אם אתה לא רוצה שאבוא, אז שעכשיו יתנגן ברדיו שיר של הלהקה הזו. שעכשיו אקבל הודעה מאחד החברים שלך שהוא בדרך אלינו. ולא הייתה פעם אחת שהסימן לא עבד.
מסע ההורים השכולים בקפריסין | צילום: עמותת משפחה אחת
"היינו אמורים לנסוע אליו למוצב באותה השבת. קציצות הדגים שביקש כבר היו מוכנות. ב־6:32 שלח הודעה שלא נבוא כי יש ירי פצמ"רים. שלא כהרגלי לא דאגתי. אפילו להפך. הוא התלונן שבועות שאיבדו את הריבונות על הגדר וחשבתי שאולי עכשיו יגיבו כמו שהוא חושב שצריך. בשבע ושש דקות שלח לי הודעה קולית", היא אומרת והקול שלה נסדק. "אמר – 'אני צריך שתקשיבי רגע. חטפתי כדור. אין לי ח"ע ואין מי שיחלץ מפה. אני אוהב אותך ממו'".
דלית מבקשת לראות תמונה של אמיר. הוא היה "אומן, מוכשר בטירוף. מצייר. ילד מבריק. חנון וערס. יהודי מאוד וגם חילוני. חייל גאה. אוהב אדם באופן כמעט מוגזם. נפש עתיקה מאוד", אומרת אמו רחלי.
"סליחה שאני אומרת, אבל כיף לך שיש לך הודעת פרידה", אומרת דלית.
"חד־משמעית", משיבה רחלי.
למחרת בבוקר, זאביק, אבא של קרידו, קם מוקדם להליכה נמרצת. את בנו היה לוקח מגיל צעיר מאוד למסעות ניווטים רגליים. "תמיד דאגתי לו", אומרת האם רונית. "עכשיו אני מתגעגעת ללדאוג לו. היה איש שקט, ובשקט שלו אנשים נמשכו אליו. מנהיג טבעי. מאז שהיה ילד זה היה כך. לא היה צריך לעשות דברים כדי להתחבב על אנשים. תמיד היה צנוע. יום אחד בא אליי וביקש מכפלת במכנסיים של המדים, ואמרתי - אבל אתה אף פעם לא לובש מדים אז בשביל מה. אמר – יש איזה טקס. רק אחר כך, במקרה, גילינו שקיבל את פרס ביטחון ישראל".
עוד כתבות בנושא
"עדן כל הזמן איתי", אומרת שרון נמרי בארוחת הבוקר. "היא נפלה בקרב פנים אל פנים, הכי קשוח שיש. שחיינית מוכשרת. תמיד הייתה אחראית מאוד. מיוחדת". כשהם בבית, אביה מיכאל שוחה מדי יום במסלול שהיה של בתו, שחזו לה גדולות.
סימונה ברקוביץ' מדברת על אופיר, שהיה בנם הצעיר מבין שלושה בנים: "ילד שלישי, שהכול טוב אצלו, ולא מתרגש. ידע לתת אהבה, ידע להקשיב. תמיד מוקף חברים, מחובר מאוד למשפחה. אהב מאוד את החיים. נהנה מהם. נדיב. ידע ליהנות מדברים גדולים וקטנים". המסלול הצבאי לא הלך לו תמיד בקלות, אבל גם אחרי אכזבות הוא המשיך הלאה בראש מורם, בלי מרמור. "ילד מאוד פעלתן ושובב", מוסיף אביו ברוך. "ילד שידע להסתדר. מרכז העניינים. פעיל בצופים". כזה שהחברים שלו ממלאים את הבית ונכנסים בלי לדפוק בדלת עד היום. "לפעמים אני חושבת לעצמי שהוא עוד בעזה", מוסיפה סימונה. "שאולי יום אחד הוא עוד יחזור".
קרן וולוך אומרת שעידו שלה היה המנוע של הבית, "הטמפרמנט, הוא סחף את כולם באנרגיה שלו". היא מספרת שבנה היה מדבר על "ברקו", אופיר ברקוביץ', שאותו פגש ואיתו שירת בטירונות. שני זוגות ההורים משווים עד כמה הסיפורים דומים: הטמפרמנט השמח, אוהב האדם והחיים, זה שממגנט סביבו ערימות חברים, היה משותף לשני הבנים שלהם.
אופיר נהרג קודם. קרן ידעה שלעידו כאב שאין לו זמן להתאבל על החברים שאיבד. אומרת שמאז פרוץ המלחמה הוא לא הגיע כמעט הביתה. שבועיים לפני שנפל הוענקה לו דרגה בתוך עזה. בנאום קצר שנשא שם דיבר על החברים, גם על המשפחה. "הוא נלחם כדי להחזיר את הכבוד של המדינה. ראה סרטונים מהנובה וכאב לו מאוד. הוא רצה לנצח. בהתחלה מאוד העסיק אותי אם מת במקום. אם היו לו כמה שניות שבהן ידע. היום אני אומרת – מה זה חשוב. הבן שלי, לא היה בו פחד".
ובערב הבא, במעגל ספונטני שמתכנס ונשאר לדבר ולדבר, הם אומרים שאנשים רוצים לזכור. לחבק. יש עדיין מחוות של פרחים ביום שישי, או עוגה שמונחת ליד הדלת. "וכולם מרגשים מאוד. אבל בסוף הם כולם הולכים, ורק שנינו נשארים. בלעדיו".
עוד כתבות בנושא
