מה קורה כשהורים שכולים עולים על הבמה ונפרדים מהבן בפעם השנייה

כשאיריס חיים עלתה על הבמה ב״בית חלוצי האור״ במוצא עילית, היא לא ידעה מה עתיד להתרחש בדקות הקרובות. היא ידעה רק שקיבלה הזמנה להשתתף באירוע המדגים טכניקה טיפולית של עיבוד נרטיבי בשם ״מיצוב פוסט־טראומה״, והסכימה לשתף את סיפורה. כמי שעלתה כבר לא מעט על במות, פגשה קהלים וסיפרה פעמים רבות את סיפורו של יותם, בנה שהצליח להימלט מהשבי בדצמבר 2023 ונהרג בשוגג בידי צה״ל, היא לא ציפתה למשהו יוצא דופן.

חברי הרכב המיצוב, שרובם אנשי טיפול, עמדו והקשיבו לסיפורה של איריס על הקשר שלה עם יותם. ״נקודת המפנה הייתה כשהשחקנית שגילמה אותי שאלה מה היה שם החיבה של יותם״, מספרת איריס חיים. ״יותם ואני קראנו זה לזה 'מאמו'. פרט קטן לכאורה, אבל בעומק זה הסיפור הגדול שלנו. הקשר בינינו הוא סיפור שבחיים שלו לא פתחתי לגמרי ולא עיבדתי מספיק״. כשהמנחה שאל מה הייתה רוצה לשנות בסיפור, איריס השיבה: ״הייתי רוצה שיותם ידע כמה סמכתי עליו. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר הוא אמר לי 'אימא תשחררי, תסמכי עליי יותר'. כל כך רציתי שידע שתמיד סמכתי עליו״.

מה שקרה אחר כך על הבמה היה רב־עוצמה: שחקנית שגילמה את דמותו של יותם הניפה בד כתום, ואז איריס, בהנחיית המנחה, נכנסה למרחב הדרמטי, והשניים, איריס ובת דמותו של בנה, התעטפו בו יחד. דמותו של יותם קראה ״תראי, אימא, יש לי כנפיים״, והשניים רקדו וריחפו יחד על הבמה. הרגע שבו התאפשר כביכול, ולו לרגע, מפגש מחודש ושחרור בין אם לבנה, היה קתרזיס מזוקק לא רק לאיריס, אלא לכל הקהל באולם. הרגע הזה, שנולד מתוך סיפור אישי אחד, סימֵן אפשרות אחרת להתבוננות בטראומה.

איריס חיים: "יכולתי להתבונן בקשר עם יותם מתוך נקודת המבט שלו. זה הוציא דברים מהעומק. חשבתי שכבר סיפרתי ועיבדתי הכול, אבל גיליתי שלא"

מה התחדש עבורך באירוע הזה? מה קרה כשיכולת להחליט על שינוי בתוך הסיפור?

״זה אִפשר לי להתבונן בקשר עם יותם מתוך נקודת המבט והקול שלו״, אומרת איריס. ״ביני לבין עצמי אני שומעת רק את הקול שלי, ופתאום ראיתי את עצמי מבחוץ. הבנתי שיש בתוכי חלקים שעדיין לא מעובדים, למרות שעברו שנתיים. זה גם חידד לי שיש עוד חלקים שצריכים לקבל מקום ותשומת לב. יש הרבה תחושות של החמצה, והמחשבה החוזרת היא 'אם הוא רק היה חוזר לרגע, היינו אומרים לו כמה סמכנו עליו'. כל החיים שלו הוא רצה שנראה אותו ואת המאמצים שעשה. בתקופת השבי העברנו לו מסרים דרך הרדיו ודרך חוויות אנרגטיות. הקסם על הבמה היה מפתיע ולא צפוי. במקום לנסות לתפוס אותו בכוח, יכולתי להגיד לו שהוא משוחרר״.

איריס מתארת את הרגע הזה כמזכך במיוחד. ״זה הוציא דברים מהעומק, לא ציפיתי לחוויה כזאת. אחרי כל־כך הרבה פעמים חשבתי שכבר סיפרתי ועיבדתי הכול, אבל גיליתי שלא. אחד הפידבקים החזקים היה מרופא שישב בקהל ואמר שזו הפעם הראשונה מזה ארבעים שנה שהוא בוכה״.

כמי שעוסקת גם בליווי רוחני, איך את רואה את היכולת לתמוך באחרים דרך עיסוק בסיפורים?

״כל אחד יכול לבחור איך הוא שומע סיפור. באופן רגיל אנחנו שיפוטיים מאוד. כשמקשיבים לסיפור בלי שיפוטיות, שם מתחיל הריפוי – גם האישי וגם של החברה. זה קשה, כי רוב האנשים פגועים בעצמם. הם לא למדו ליווי רוחני או מיינדפולנס. צריך להרחיב את היכולת להקשיב בלי לשפוט, להרחיב את העין הטובה. לאחרונה הוצאנו סטיקר של יותם שכתוב עליו 'תסתכלו בעיניים ואל תשפטו, זה יכול לעזור'. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות. כל השאר לא בשליטתנו״.

נפרדנו כך

מאז פרוץ המלחמה גובר הצורך במענים טיפוליים להתמודדות עם טראומה, ובשדה הטיפולי פועלות כיום שיטות רבות. על הרקע הזה החלה להתגבש גישה חדשה, שמשלבת עבודת פלייבק עם התערבות פעילה בנרטיב של האירוע: מיצוב פוסט־טראומה. היא נשענת על תיאטרון, פסיכודרמה ועבודה קבוצתית, ומאפשרת שחזור מבוקר של אירוע טראומטי בתוך מרחב מונחה ובטוח. אל הסיפור שהאדם מספר, מתווסף שלב נוסף – השאלה מה היה רוצה לשנות בסיפור, בדרך אל סופו הבלתי נמנע. באמצעות העבודה הדרמטית נוצר שינוי מתַקן בנרטיב הפנימי, תוך עיבוד מחודש של החוויה.

במרחב הישראלי הטראומטי, שמאז פרוץ המלחמה חווה פגיעות במעגלים רחבים כל כך – כלוחמים, כשורדים, כמפונים ועוד ועוד – ועם סיפורים שונים זה מזה בעומקם ובאופיים, מתחדדת ההבנה כי אין שיטה טיפולית אחת שיכולה לתת מענה כולל. התקופה הנוכחית מציבה את השדה הטיפולי בפני אתגר חסר תקדים: ריבוי מצבים של פוסט־טראומה, המתבטאים בצורות שונות מאוד – מאובדן חד ואלים, דרך טראומה מתמשכת ועד תגובות מורכבות ומאוחרות. נוכח עומק הפגיעה וההיקף החברתי שלה, גוברת ההבנה כי נדרש מארג של התערבויות טיפוליות פרטניות, קבוצתיות וקהילתיות, המאפשרות דרכי עיבוד שונות, בשפות נפש וגוף מגוונות. השיטות החדשות אינן מחליפות את הכלים הקיימים אלא מצטרפות אליהם, ומרחיבות את סל האפשרויות.

את השיטה למיצוב פוסט־טראומה מוביל בארץ ד״ר יהודה ברגמן, ממייסדי תיאטרון הפלייבק בישראל ומטפל ותיק בטראומה. ״אני בתחום הטיפול כבר כארבעה עשורים, ורוב השנים עובד עם מטופלים וקבוצות שחוו טראומות״, הוא אומר. ״לאורך השנים עבדנו על תהליכים, סימפטומים וטריגרים, אבל תמיד היה שם משהו מתסכל: קודם כול, כי הטראומה קרתה. אי אפשר לשנות את זה. זו עובדה, לא משהו בדמיון. והתסכול השני הוא שכאשר אנשים חוזרים לאירוע, הם נשארים עם המחשבה שאם היו יכולים לחזור לשם שוב – אולי היו עושים משהו אחר״.

האירוע שהצית את פיתוח השיטה התרחש לפני כמה שנים. כאשר ברגמן עבד בארצות הברית הגיעה לטיפולו אישה שבעלה נטל את חייו בביתם. כשהמשטרה הגיעה, בת הזוג הורחקה מהחדר ולא נכחה ברגע הפרידה. מצבה של האישה הידרדר והיא הופנתה אליו על ידי פסיכיאטר, לאחר שכל אפשרויות הטיפול האחרות מוצו. במהלך העבודה התברר שמתחת לטראומה הזו מצויות שכבות של טראומות מוקדמות, אך נקודה אחת חזרה שוב ושוב: "אם הייתי יכולה לחזור לאירוע הזה שוב, אולי הייתי עושה משהו אחר". כאן חיבר ברגמן בין עולמו הטיפולי ובין עולם תיאטרון הפלייבק. יחד עם קבוצה של מטפלים בעלי הכשרה בפסיכודרמה ותנועה שוחזר הסיפור, עד שהאישה ביקשה להיכנס אל הרגע שממנו הורחקה – לעצור את השוטרים, לפתוח את השק ולהיפרד. השחזור היה טעון ואמוציונלי, ובמהלכו האישה עצמה נכנסה למרחב הדרמטי וביצעה את הפעולה שביקשה. התוצאה הפתיעה גם את ברגמן. ״האישה הזאת חזרה לחיים״, הוא אומר. כעבור שבועות ספורים היא הפסיקה את התרופות, יצאה מהבית והטיפול הסתיים.

ההתנסות הזו הובילה לפיתוח הרעיון הזה בישראל. המודל נשען על אלמנטים של פלייבק, אך אינו פלייבק במובנו הקלאסי. ההכשרה נולדה ממש לפני פרוץ המלחמה, ובמהלך השנתיים האחרונות הכלי הזה נותן מענה ללא מעט מקרים פוסט־טראומטיים. עד כה הקבוצה עבדה בעיקר עם שורדי נובה, הורים שכולים ונפגעי פעולות איבה.

להחזיר את תחושת הבחירה

מרים ואופיר אחימאיר, הוריו של בנימין שנרצח באזור בנימין באפריל 2024 כאשר יצא לרעות צאן, עברו גם הם את התהליך המדובר. הם הגיעו לסשן מיצוב דרך ברגמן, שהיה מנחה בקבוצה טיפולית אחרת שבה השתתפו. אל המפגש הם הביאו את סיפור החיפושים הארוכים אחרי בנימין, שנעדר עד שגופתו נמצאה, משתי נקודות מבט שונות.

״אופיר סיפר את הסיפור שלו מהשטח, ואני סיפרתי את הסיפור שלי מהבית״, מתארת מרים. ״כל אחד מאיתנו בחר את השחקן שיגלם אותו, ובמקביל הייתה קבוצת שחקנים שגילמו את הרגשות שעולים מתוך הסיפור. מתוך 28 השעות הקשות שלנו באותו יום שישי יצא מופע של עשרים דקות, עם כל החוויות שאנחנו עוברים – הכול בפעם אחת. הרגשנו לב פועם מחזיר לנו את הסיפור שלנו״.

מרים אחימאיר: "הרגשתי שאני בשדה, מחפשת את בנימין וצועקת את השם שלו. זה היה אמיתי, לא משחק. בסוף מצאנו אותו חי וקיימנו בינינו דיאלוג"

ואז הגיע שלב המיצוב. ״שאלו אותנו מה היינו רוצים לשנות בסיפור, על מה הצטערנו. אופיר אמר שהוא הצטער שלא היה שותף לחיפושים. המשאלה שלי הייתה גם היא לחפש את בנימין ולהיפרד ממנו״.

השניים בחרו שחקנים, ויצאו לחפש את בנימין על הבמה. ״זה היה אמיתי, לא משחק״, אומרת מרים. ״הרגשתי שאני בשדה, מחפשת את הילד וצועקת את השם שלו. בסוף מצאנו אותו חי וקיימנו בינינו דיאלוג. הרגשתי שאני מדברת עם בנימין. המסרים היו עוצמתיים. שום דבר לא יכול לשנות את הסיפור, אבל מה שקורה על הבמה מייצר אפקט, יש שם ריפוי״.

רחל סוויד, אחת משחקניות קבוצת המיצוב שעוסקת גם בפסיכודרמה, מסבירה את ייחודה של הגישה. "החידוש המרתק הוא בשילוב טכניקות טיפול על הבמה", היא אומרת. "כאשת טיפול עם ותק בתחום הפלייבק וגם בתחום הטראומה, הרגשתי שהצלחנו לפצח שילוב מיוחד ולתת מקום בטוח לרגשות שלא קיבלו ביטוי בזמן הטראומה, עד לתיקון המיוחל והקתרזיס. העבודה הזו מרפאת מאוד, ונותנת לנו את הזכות להיות שם באופן עמוק עבור האחר. אני מרגישה שאנחנו מוכנים להיות כלי עבור אנשים אחרים, וממש לגעת איתם דרך הגוף שלנו בכאב העצום שהם נושאים, להחזיק עבורם ואיתם את הטראומה".

במיצוב, מוסיף ברגמן, מתבצעת הנכחה של ה"תיקון" לא רק במוח, בדמיון ובמחשבה, אלא גם בגוף. "המפגש החי עם השחקנים שמגלמים את הדמויות מאפשר, בנוסף לחיבוק פיזי, גם רישום מחודש בגוף״.

חשוב להבהיר כי מיצוב פוסט־טראומה הוא חוליה נוספת בשרשרת הטיפול, לא חלופה. הוא מתבצע בשלב מתקדם בתהליך טיפולי, שבו הסיפור כבר עוּבַּד באמצעים מקובלים. במרחב שנוצר על הבמה, הסיפור חוזר ומופיע באופן שמאפשר פעולה, מגע ודיאלוג – מרכיבים שנעדרו ברגעי האימה עצמם. שיטת המיצוב פותחת פתח לעיבוד נוסף של החוויה, כזה שמחזיר לאדם תחושת השתתפות, בחירה ותנועה, גם כשהאובדן נוכח ובלתי ניתן לשינוי.