היא הייתה מתנדבת שירות לאומי מלאת כוונות טובות שהגיעה מיישוב קטן ודתי מאוד. הוא היה ילד צעיר, במועדונית לילדים בסיכון. בצהריים חם ורגיל אחד הוא אמר לה שהוא רוצה לשאול אותה משהו. לבד. היא נענתה בשמחה, בטוחה שהנה, נקרתה לפניה הזדמנות לעזור. ואז, בחדר הצדדי, הציע לה הצעה מגונה, תוך שהוא משתמש במילים בעלות כפל משמעות שהיא ממש לא הבינה, וגם חשף את עצמו בפניה.
בת השירות נותרה בהלם, ובאלם. "במקרה אחר פנתה אלינו בת שירות שתלמיד פגע בה", מספרת רוני בלונדהיים־ברין, עורכת דין ועובדת סוציאלית שהיא המנהלת המקצועית והיועצת המשפטית של "תהל", מרכז הסיוע למגזר הדתי והחרדי. "זו הייתה מסגרת חינוכית לילדים שעברו כבר ממוסד חינוכי אחד לאחר, והיא ידעה שאם היא מדווחת עליו שם והוא יועזב, הילד יגיע כנראה למעון נעול. היא כל כך ריחמה עליו וכל כך חששה לפגוע בו, שהיא לא דיווחה, והמשיכה להגיע לבית הספר. בכל יום הלכה לשם עם המחשבה על הפגיעה. זה לא עזב אותה. היא תכננה להישאר שם שנתיים, אבל עזבה בסוף השנה הראשונה, מרוסקת.
"בשיחה איתה לאחר שפנתה אלינו, תיווכתי לה הייתה עד כמה החוויה שלה חשובה, כמה משמעות יש לתחושות שלה וכמה צריך לתת להן מקום - אבל גם אמרתי לה על הילד, שאם בגיל 14 הוא עושה מעשים כאלה ואין שום התייחסות, זה לא הולך למקום טוב. זה לא אפצ'י שיעבור. חשוב שהוא יקבל עזרה וטיפול עכשיו, אחרת בגיל 20 הוא עלול למצוא את עצמו במקום בעייתי הרבה יותר. בנוסף, ההתנהגות הפוגענית שלו מסכנת את הסביבה שלו".
עוד כתבות בנושא
מנכ"לית תהל צופית אליצור אומרת שמקרים כאלה הם בדיוק הסיבה לפתיחת קו הסיוע, "כדי להתקשר ולהתייעץ. רבות מהמתנדבות מגיעות מחממה, מהבית והאולפנה, ודווקא לכן יש הרבה מצבי התלבטות. האם מה שקרה בסדר או לא, האם מדובר בפגיעה. אני רוצה לעודד את בת השירות להתקשר, לשאול. היא לא חייבת להזדהות. אצלנו היא תקבל הבנה רחבה יותר של המצב, וגם עצה טובה".
אליצור, נשואה ואם לחמישה ממעלה־אדומים, מנהלת את תהל זה שנתיים. בלונדהיים־ברין, נשואה ואם לארבעה מנוקדים, נמצאת בתפקידה בארגון זה יותר מעשור. מעבר לקיר במשרדן הירושלמי, בזמן הריאיון, יושבות שתי מתנדבות מנוסות, שעונות גם בזמן הריאיון לשיחות שמגיעות אל הקו של תהל. השבוע, ב־1 ביוני, החלו בתהל להפעיל "קו חם" המיועד במיוחד למתנדבי השירות הלאומי־אזרחי. בניגוד לקו הכללי, תאייש אותו אשת מקצוע ולא מתנדבת. בדיון שנערך בוועדה למעמד האישה בכנסת לפני כשלוש שנים עלה הצורך בחיזוק המוגנות בשירות הלאומי־אזרחי. ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות, סיפר בדיון כי כ־90 אחוזים מכ־18 אלף המתנדבים בשירות הם נשים, ולפי הנתונים שהציג מהשנה שקדמה לדיון, 2022, הגישו המתנדבות והמתנדבים 163 תלונות על פגיעות מיניות. כעשרה אחוזים מהן היו של מקרים שהוגדרו בדיון הוועדה "קשים", והגיעו עד כדי אונס. יו"ר הוועדה ח"כ פנינה תמנו־שטה אמרה אז שלדעתה המספרים מעידים על תת־דיווח - כלומר, שבמציאות מספר הפגיעות גבוה יותר.
"הקו שהחל לפעול השבוע הוא חלק מתוכנית דגל שהוביל פינסקי", אומרת אליצור. "לפני כחמש שנים נערך מחקר גדול בנושא, והתוצאות בו הצביעו על צורך בגוף מקצועי שיתכלל את הסיוע למתנדבי השירות הלאומי. הרשות יצאה למכרז, ואנחנו זכינו. אחת הדרישות הייתה שלגוף המתכלל תהיה זיקה אל הציונות הדתית, כי מתוך כמעט 20 אלף מתנדבים, יותר מ־60 אחוז הם מהמגזר הציוני־דתי. בנוסף היה חשוב לרשות לתת מענה לכלל האוכלוסיות המשרתות, ובהם ערבים, חרדים ובעלי צרכים מיוחדים. ניגשנו למכרז עם קבלני משנה, ובהם חברותינו לאיגוד מרכזי הסיוע שנותנות מענה בערבית ולאוכלוסייה חילונית, וחברנו גם לתנועת אמונה, שיש לה מרכזי טיפול בכל הארץ".
איגוד מרכזי הסיוע, מעידה מנכ"לית האיגוד אורית סוליציאנו, ערך מחקר עומק על הצרכים הייחודיים של מתנדבי השירות הלאומי, מתוך מטרה לקדם סביבה מוגנת ובטוחה. ראש תחום המחקר באיגוד ד"ר כרמית קלר־חלמיש וד"ר זאב לרר ממכללת סמי שמעון הסיקו מן הנתונים שיש פער עצום בין מה שמקבלים המשרתות בצה"ל מבחינת סיוע וטיפול נפשי מהצבא, כאשר הן נאלצות להתמודד עם הטרדות מיניות במסגרת השירות. לבנות השירות לא היה מענה דומה. המסקנות הובילו להמלצה להקים מסגרת דומה ל'מרכז מהות' הצה"לי שתטפל בכל מי שבוחר לעשות שירות לאומי. לדברי סוליציאנו, "ראובן פינסקי, ראש הרשות לשירות לאומי, שהוא בולדוזר ומחויב לקידום מוגנות בשירות הלאומי, לקח את ההמלצה בשתי ידיים".
בלונדהיים־ברין היא הממונה על הפעלת המיזם החדש הזה, שזכה לשם "מרכז ק.ו.ל". היא אומרת שזהו מרכז סיוע, תמיכה, ליווי, טיפול והכשרות, שהקו החם הוא רק מרכיב אחד שלו. "חלק מבנות השירות מגיעות עם תום ועם רוח אידאליסטית חזקה שעלולה לפעמים להתנגש בצורך בגבולות", היא מסבירה. יחסי מרות הם קרקע פורייה לבלבולים ולחוסר הבנה של משהו שקורה, ולא אמור לקרות, ולפעמים מאוד מביך להוציא אותו החוצה".
אליצור מנדבת דוגמה: "כבר היום, בהנחיה שאנחנו מעבירות בסמינריוני הכנה לשירות לאומי, יש לנו הפעלה עם מעין רמזור. אנחנו מתארות מקרה, והמתנדבות מרימות בהתאמה - אדום, צהוב או ירוק. באחת ההרצאות נתנו מקרה של מנהל שמאוד מעריך אותך כבת שירות, כל הזמן אומר לך כמה את מדהימה, כמה את תורמת וכמה ההתנדבות שלך מסייעת למוסד. יום אחד הוא פונה אלייך ואומר שהוא רוצה להתייעץ איתך על ילד בקבוצה שאת אחראית עליה. הבעיה היא שאין לו זמן במשך היום ולכן הוא מזמין אותך לבוא אליו למשרד בערב, כששקט יותר וכולם כבר הלכו הביתה. האם את הולכת או לא הולכת? חצי מהיושבות באולם הרימו ירוק. הן אפילו לא התלבטו, לא ראו בזה בעיה. לא נדלקה להן שום נורה אדומה".
בלונדהיים־ברין: "אני יכולה להבין אותן: קל לומר 'לא הייתי עושה את זה', אבל אצלי זה כנראה לא יהיה מנהל בית הספר, אלא דמות אחרת שאני מעריכה. נאמר מישהו מוועדת המוגנות ביישוב שרוצה להתייעץ איתי בשעת לילה בשקט. למה שלא אלך?
"אתאר עוד מקרה שהגיע אלינו. מתנדבת בשירות לאומי במוסד כלשהו שהרגישה מאוד פגועה מסיטואציה שבה איש צוות ניסה לקרוא את הכיתוב שהיה על חולצתה", והמבט הישיר שנשלח גרם לכך שהיא לא חזרה יותר אל מקום השירות. "בבירור אחר כך עלה שהיא נפגעה בעבר והסיטואציה הזו הייתה טריגר מבחינתה. זה מקרה שאני מביאה כדוגמה, לכך שאפשר לחוות פגיעה בלי שבהכרח מישהו ניסה לפגוע. אני לא יודעת מה קרה שם, וזה בעצם לא משנה. אף אחד לא מעמיד את איש הצוות ההוא לדין, יש סבירות שהוא לא ניסה לפגוע, אבל בכל זאת ההחלטה לא לחזור לשם היא מובנת, כי היא צריכה להרגיש בטוחה".
בלונדהיים־ברין מסבירה שהמקרים שמגיעים אליהם מתמיינים לשלושה חלקים. "ראשית, פגיעות שהתרחשו לפני השירות אבל צצו במהלכו", היא אומרת. "שכיח מאוד שהטלטלה הזו של יציאה מהבית מביאה להצפה של דברים שהיו, וזו הזדמנות לטפל. שנית, פגיעה בזמן השירות אבל לא במקום השירות. ושלישית, פגיעה שמתרחשת במקום השירות".
עד היום התקבלו מדי פעם פניות של בנות שירות בקו החם של תהל, אולם כעת, המענה ממוקד הרבה יותר, ותוצג גם אפשרות לטיפול מסובסד. לפי המדרג של שלושת סוגי המקרים, הפונות או הפונים שיזדקקו לכך יקבלו טיפול מותאם. "פגיעות שהתרחשו בזיקה למקום השירות, בתקן עצמו, בדירה או בדרך יקבלו את הסבסוד הגבוה ביותר, כשנה של טיפול פרטני. בשונה מהצבא, רשות השירות הלאומי קבעה שאם הפגיעה היייתה בשירות הטיפול יימשך גם לאחר סיומו".
בפועל, מי שתתקשר אל הקו החדש תמצא בו "שיחה רגשית ומכילה, שתתקיים בה הערכה ראשונית של הצרכים", אומרת אליצור. "במידת הצורך ולפי חומרת המקרה, המתנדבת תוזמן לפגישת סיוע וקליטה מעמיקה. אנו מאמינים בהנגשה מלאה, ולכן במקרים שנדרש מענה מותאם תרבותית או גיאוגרפית, הפנייה מועברת לצוות הארצי שלנו. המענה לא מסתכם רק בשיחת סיוע, אנו מעניקים ליווי פיזי צמוד לכל מקום שבו הנפגעת זקוקה לתמיכה – בין שמדובר בבית חולים, בתחנת משטרה או בהפניה לטיפול מקצועי. מנהלת המקרה מלווה אותה באחריות וברגישות עד לסגירת התיק. חשוב לציין כי במצבי חירום, המערך נרתם באופן מיידי ומעניק מענה מקיף בתוך פחות מ־24 שעות".
השיחה נקטעת לרגע: לחדר נכנסת מתנדבת שענתה ממש כעת, בחדר הסמוך, לשיחת טלפון שהגיעה אל הקו החם הכללי של תהל. היא עומדת בדלת, מבקשת מבלונדהיים־ברין סיוע קצר - הכְוונה, על מה לשים דגש בשיחה עם אֵם נסערת שבתה סיפרה לה שאחיה פגע בה מינית, וגם בשאר אחיותיו. בכל הבנות בבית, ומוסיפה שכשהוא היה צעיר, הבן נפגע בעצמו ב"חדר" שלמד בו. "את יודעת אם הילד לוקח אחריות?" שואלת בלונדהיים־ברין בענייניות שקטה. "הייתי מדברת איתה על החשיבות של הטיפול בילדות שלה, על מה המשמעות של פגיעה. וצריך לומר לה שכל טיפול יהיה כרוך בדיווח. אבל דיווח לא חייב להיות למשטרה, יכול להגיע לרווחה. תדגישי כמה חשוב השיח עם הילדה שסיפרה. כמה צריך לחבק אותה, ולכוון לשיחה עם הבנות האחרות שנפגעו. לא ביחד. אחת־אחת, במקום סטרילי. תשאלי אותה בעדינות, מה אם בעוד עשרים שנה הן יבואו וישאלו אותה 'סיפרנו, איך לא עשית כלום'".
ההפסקה הבלתי מתוכננת בשיחה מכווצת את הבטן, ממחישה את מורכבות הסוגיות שהן עוסקות בהן כאן. את התהום שנפערת, הטלטלה, המורכבות שכרוכה גם בניסיון לטפל. כמעט אפשר לשמוע מהחדר הסמוך את רעש ההתנפצות ושברי הזכוכית הנופלים בתוך נפשה של המתקשרת האלמונית, אל מול הגילוי המחריד של המתחולל בחדרי ביתה שלה. "את בסדר?" שואלת אותי בלונדהיים־ברין, אחרי שמבט העיניים כנראה מסגיר.
מ', שעבדה בתור רכזת שירות לאומי במשך יותר מעשור, מברכת מאוד על פתיחתו של הקו החדש. עד היום, הרכזת הייתה לכאורה הכתובת שבנות השירות פנו אליה - "וזה מאוד תלוי־קשר, עד כמה המתנדבת חשה בנוח מול הרכזת, ועד כמה הקשר אישי, כדי שתרגיש בנוח לפנות", אומרת מ'. "לפעמים כשהרכזת אחראית על הרבה בנות, קשר אישי ברמה הזו כמעט לא קיים. במהלך השירות המון בנות נחשפות לדברים שלא הכירו קודם, ונפתח בפניהן עולם שלם. הן חוות דברים שאין להן עם מי לפרוק ולשתף.
"זה גם גיל של קשרים זוגיים ראשונים, והגיעו אליי גם מקרים של בנות שנפגעו מבן זוג שראה בהן מטרה קלה. במשך השנים היו גם פניות נסערות שהגיעו אליי, בגלל דברים שקרו לחברות שלהן. וגם כאן – כששיתפו, התחושה הייתה לפעמים שצריך עזרה מקצועית יותר ממה שרכזת יכולה לתת. אז אומנם ישנה העובדת הסוציאלית של המחוז, אבל לא תמיד זה מספיק".
כדוגמה להתמודדות שהונחה לפתחה, היא מספרת על בת שירות שסיפרה על פגיעה מינית קשה שחוותה בבית שלה. "זה קרה אצלה בבית, אבל היא שיתפה אותי, וזה סיפור שמלווה אותה עד עצם היום הזה, גם כאישה נשואה. אני חושבת שיותר מודעות וגם נגישות כפי שמתבטאת בקו כזה יכולות להיות ממש קרש הצלה, ולתת פתרונות לנפגעת. בסופו של דבר זה עוזר גם לחברה כולה, כי לפגיעה כזו יש השלכות גם על בן הזוג ואפילו על הילדים שלה בעתיד, ואלו דברים שראיתי".
עוד כתבות בנושא
בנוסף, היא אומרת, גם הרכזת צריכה להיות מסוגלת להתייעץ. בתחילת התפקיד שלה נתקלה במקרה באחת מבנות השירות שלה כשהיא במצב אינטימי עם חבר. "היה להם מאוד לא נעים, וגם לי. התייעצתי אז עם המפקח, אבל שנינו לא ממש ידענו מה לעשות", היא אומרת.
לפי אליצור, אל הקו החם "הרגיל" של תהל מגיעות כששת אלפים שיחות בשנה בנוגע לפגיעות מיניות וגם לאלימות במשפחה. קשה להן עדיין להעריך בשלב זה כמה שיחות יגיעו אל הקו המיועד למתנדבי השירות הלאומי. "הפנייה אלינו תתאפשר לא רק דרך הקו", אומרת אליצור. "אפשר יהיה לפנות גם בווטסאפ, צ'אט, אינסטגרם ודוא"ל. הפניות יכולות להיות לא רק בידי המתנדבים עצמם. יוכלו לפנות גם ההורים, הרכזות, הגופים המפעילים וכל מי שצריך מענה".
"מי שנפגעה וחיפשה עד היום לאן להתקשר, כנראה מצאה", מוסיפה בלונדהיים־ברין. "אפשר למצוא בגוגל מספרים של מרכזי סיוע. אבל אני חושבת שהעובדה שיש קו ייעודי נותנת לזה תוקף עמוק יותר. שאנחנו מכירות בזה, יש לזה מרחב. זה מעלה מודעות. אני צופה שזה לא רק יכווין את הפניות שהיו עד עכשיו, אלא יעמיק את המודעות והתוקף לפנות".
יש גם קונפליקטים. בלונדהיים־ברין אומרת שמה שחשוב למרכז הסיוע הוא האינטרס של הנפגעת ומה שהיא זקוקה לו - "אלא אם כן פרטי המקרה מעלים חובת דיווח על פי חוק", היא מסייגת. "לפעמים, ערכית, זה יכול לפגוש אותנו במקומות מורכבים. כשאנחנו פוגשות את בנות השירות הלאומי, אנחנו מגיעות מטעם רשות השירות. פעם הגיעה אליי בת שירות וסיפרה שאב הבית בבית הספר שהיא התנדבה בו פוגע בה, והיא רוצה לצאת משם בלי שזה ייוודע למישהו. במקרה כזה אני אתן לה את הסיוע ואת הטיפול והיא תצא משם, אבל אם היא לא רוצה שהסיפור יצא, נכבד את רצונה.
"יש לנו חבל הצלה מן הצד האחד, אבל סיטואציה מורכבת מן הצד השני. זה הדבר הראשון שהנחנו מול רשות השירות הלאומי האזרחי. אמרנו שאנחנו נאמנות רק לאינטרס של הפונה, וזה עלול בצדק לפגוש אותם במקום לא פשוט, שכן האחריות שלהם היא לכלל בנות השירות".
מה הייתה התשובה שלהם?
בלונדהיים־ברין: "באופן טבעי הם התנגדו ברגע הראשון, שכן האחריות שלהם היא לדאוג למוגנות של כל בנות השירות, אבל הם גם הבינו את המשמעות. אם מישהי פונה אלינו ואומרת 'בבקשה אל תספרי לאף אחד', ואני נאלצת לשבור את אמונה ולספר, הסיכוי שחברה שלה או אחותה יפנו אלינו גם כן הוא אפס. הסיפור שלנו פה בנוי על אמון, וניאלץ להפר רק כשהחוק דורש. לכן אנחנו משתדלות לקבל פניות באופן אנונימי. הפנייה הטלפונית ששמעת עליה כאן - עד כמה שאני רוצה לדווח, אם אני עכשיו שוברת את אמונהּ של האימא שעכשיו התקשרה אליי, היא לא תפנה שוב, וגם לא הילדות שלה, ולא אף אחד בקהילה".
מבחינתך, היית מבקשת ממתנדבת כזו שסיפרה לך על פוגע לחשוף אותו?
"אנסה, אבל אם היא תרגיש שהיא עשויה לשלם מחיר על החשיפה ושהיא תיפגע ממנה, אבין זאת כמובן ואני איתה. לפעמים אנחנו מצליחות להגיע לאיזון בהחלטה, לדוגמה להסכים שניידע את הרכזת כדי שתפעל כך שלא יישלחו לשם יותר מתנדבות - ואז הצלחתי להגן מפניו מעט, אבל לא באופן מלא".
אליצור: "ביום הדרכה שקיימנו עם הממונות על מתנדבים בעמותות השירות עלה קונפליקט אחר: לפעמים המתנדבים הם הפוגעים. טיפלנו במקרה של בן שירות שפגע בבת שירות כאשר שניהם שירתו באותו המקום. מרכז ק.ו.ל. ייתן מענה לבת השירות הנפגעת, והעובדות הסוציאליות יטפלו בצד הפוגע".
אתן צופות שיהיו מקרים שתעלו דרישה מהרשות שלא תפנה מתנדבים למקומות מסוימים?
אליצור: "לפני שהגעתי לנהל את תהל, עבדתי במשך עשרים שנה באגודה להתנדבות כמנהלת חטיבה וכחברת הניהול הבכיר. זו סוגיה שתמיד הייתה על הפרק. אני זוכרת מקום ספציפי שהיו לגביו דיונים חוזרים ונשנים אם נכון לשים שם בנות שירות, אם זה לא מקום מועד לפגיעות, כזה שלא שורט אותן לכל החיים. אני חייבת לציין שבנינו גם תוכנית לבנות שהיו במקומות שירות ברמת סיכון גבוהה, לליווי והסללה לחיים שלאחר השירות".
מה בנוגע לתלונה ולהליך משפטי, כשהוא נדרש?
"לנו אין אג'נדה. בכלל, במרכז הסיוע אנחנו מכירות היטב את המחירים הכבדים שתשלם מי שתגיע להליך. נספר לה עליהם וגם נסביר במה זה יכול להועיל, והיא תתאים את זה לחיים שלה. עיקרון חשוב אצלנו הוא החזרת השליטה. אנחנו מאמינות שהפונה יודעת מה טוב בשבילה והיא שמובילה את חייה. אם היא תבחר להיכנס להליך, כמובן נלווה אותה".
עוד כתבות בנושא
