חוף נפרד. שתי מילים שמסוגלות להוציא ישראלי ממסלולו בפחות משנייה. בצד אחד של המתרס: "הפליה של הציבור הכללי", "שריד מימי הביניים", "מה הלאה, ניפרד בקפה?". בצד האחר: "בסיסי", "ברור מאליו", "מה הבעיה בכלל?". שני הצדדים בטוחים שהם צודקים. אף אחד מהם לא טרח לשאול את האוכלוסייה שפוקדת את המקום למה היא שם. אבל השבוע, כאשר ישבתי ליד בחורה מביתר־עילית שהשתזפה בביקיני שחשף גוף מקועקע, ולידה ישבה אימא שלה, לבושה מכף רגל ועד ראש, הבנתי שהסיפור שחשבתי שאני באה לכתוב הוא לא הסיפור שאמצא.
רוב ימי ילדותי בחופש הגדול עברו עליי בחוף שרתון הנפרד בתל־אביב. אימי, סבתי, אחותי, אחי ואני נהגנו לנסוע לשם בכל יום ראשון, שלישי וחמישי. הבעיה הייתה להגיע. לא אחת היינו מנסים לעלות ברכב, ומשהתמעטו החניות הפנויות באזור אימא עצרה את נשימתה, נעצה בנו מבט חודר והודיעה בנימה רשמית: אין ברירה, נוסעים בקו 96.
קו 96 המיתולוגי שינע את אזרחי בני־ברק ישירות מגן ורשה לחוף הנפרד בשרתון. יכולנו לזהות אותו מרחוק בלי להסתכל על המספר: די היה להסתכל על החלונות שבצבצו מהם גלגלים מנופחים בשלל צבעים. החרדיות נהגו לעלות על האוטובוס במלוא תפארתן האווירית, כשבין גלגל לגלגל נדחסו הנוסעות על טפן בתנוחות שאף הנדסת אנוש לא תיארה כאפשריות. ניחוחות של אולטרסול (שגם אותו הן מרחו מראש) התערבבו בניחוחות של זיעה, וכל עלייה של נוסעת חדשה בתחנה הייתה אירוע שדרש מיומנות - להילחץ לשמאל, להרים גלגל, להשתחל תחת גלגל אחר, לנשום.
כשהגענו לחוף, נשקפו אלינו מימין החיים עצמם - חוף מציצים ובו החילונים החופשיים בביקיני ובספידו, יושבים במסעדת חוף עם בירה קרה ונועצים בנו מבטי רחמים. אנחנו פנינו שמאלה אל שביל צדדי שהוליך לשער מוסווה, ומבעד אליו נפרשה בפנינו חלקת חוף קטנה מלהכיל אבל נדירה דיה בכדי שנרצה לחזור אליה שוב ושוב ושוב.
אימא וסבתא אהבו את הים. הן אחזו באמונה, ספק נכונה ספק לא מבוססת, שהים מחסן. שילדים שהולכים אליו הרבה לא חולים בחורף. האמת היא שזה די עבד, לא היינו ילדים חולים במיוחד. אבל בכל משפחה יש ילד שהנסיבות מציבות אותו בצומת לוגיסטי בלתי פתיר. אצלנו זה היה אחי אריאל, שהשתחל ביני ובין אחותי. בן שנולד למציאות שבה לחוף הנשים לא מכניסים בנים. בשנותיו הרכות אימי עוד הצליחה להגניב אותו לשם בשאננות. "ילד קטן", הייתה מסבירה, כי ילדים קטנים הם אוניברסליים.
חוף נפרד | צילום: מאיה משל
אבל הזמן עשה את שלו, וכשהוא הגיע לגיל שש־שבע השומרים בכניסה לחוף התחילו לעשות לה פרצופים. לתמונה נכנסה סבתא שלי, שלא הייתה אישה שמסכימה בקלות למציאות שנוחה לה פחות. הפתרון שלה היה להלביש עליו חצאית פרחונית ולהסתיר את תספורתו הקצרה בכובע טמבל רחב שוליים, והוא מצידו שיתף פעולה בפנים תמימות של אחד שרגיל שעושים לו דברים בלי לשאול. עלמת החן בחצאית הפרחים השתחלה לחוף. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה כשנכנסנו, רק זוכרת את גל הגיחוכים שפשט לאורך החוף כשהעלמה הפכה לעלם, ואת פני הנשים החרדיות שדווקא קיבלו בהבנה את התרמית הקטנה שלנו.
מה שנחרת בי יותר מכול הוא לא הים, לא החול ולא הארמונות, אלא הנוף הסגולי, הפנטסטי, של מאות חלוקים לבנים צפים בים. גלימות ארוכות ורחבות שניפחו סביבן בועות אוויר לא מוסברות. הנטייה של החרדיות להיכנס גם לים בבגדים הקשתה עליהן בשחייה, אבל בציפה היא דווקא שימשה אותן מאוד.
המצילים, תמיד הרגשתי, לא אהבו לעבוד בחוף הזה. הם היו יושבים בסוכתם האצילית ומביטים בשדה הגלימות בשילוב של ייאוש מקצועי ועייפות קיומית. לא אחת נהגו לגעור במתרחצות ולדבר אליהן בזלזול, לפעמים גם בצדק, משום שלחלקן הייתה נטייה לפעמים לא לציית.
השבוע התבקשתי לחזור לחוף ילדותי, שמתברר שבינתיים הספיק לשנות את שמו לחוף נורדאו (למה?) אבל עדיין פעיל באותם הימים למעט כמה שינויים: הוא כיום מטופח יותר, מסודר יותר, עם מתקני כושר ותו דגל כחול. לרעתו אפשר לומר שזוהי תחילת העונה, וזה כנראה לא יהיה המצב ביולי־אוגוסט. וכן, הוא עדיין קטן וצר מאוד ביחס למספר האנשים שבאים אליו.
ובכל זאת ציפתה לצלמת ולי הפתעה תרבותית. בכניסתנו למקום ראינו לא מעט חרדיות שנכנסו לחוף בבגדים צנועים למדי, ואז, פתע פתאום, חושפות ביקיני קטנטן שלא יבייש את אחרונת התל־אביביות בחוף הסמוך. מתחת לאחת הציליות אנחנו פוגשות את הללי ורננה - שתי חברות ילדות שבחרו להעביר אחר צהריים שקטים בחוף זה. "את יודעת", אומרת הללי, "גם בנות חילוניות מגיעות לפעמים לחוף הנפרד. יש מין רצון לשקט. התחושה פה היא כיפית - כולנו בנות, וזה נותן לך מרחב שאת יכולה להיות בו מי שאת באמת".
"לא נלך לחוף מעורב כשאנחנו לא לבושות", מסבירה רננה, "אם אני הולכת לחופים מעורבים אני נכנסת עם חצאית וחולצה. חשוב לנו לשמור על הגוף שלנו, אבל בסוף גם אנחנו אוהבות להשתזף, וכשזה עם בנות הכול טוב, כי אנחנו חברות".
"אבל גם עם בנות, וגם בחוף הנפרד הזה, אנחנו שומרות על הגבולות שלנו", מדגישה הללי. "גם בחוף של בנות יש משמעות ללבוש. זה לא יאללה בלגן ותעשי מה שאת רוצה. לגוף יש משמעות בכל מקום".
מתחת לשמשייה שהוצבה בזווית שדרשה מאמץ הנדסי אני מוצאת את חנה ותמי (שמות בדויים, לבקשתן). "אני דתייה", מצהירה חנה ברגע שאני מתיישבת לידה, "אבל אני הולכת גם לחופים רגילים ולים מעורב".
אז למה באת דווקא לפה?
"כי פה יותר בטוח. אף אחד לא יתחיל איתנו".
את חוויית השהות בחופים המעורבים הסמוכים הן אוהבות פחות. "אני יכולה לשחק שם עם חברה שלי בכדור ופתאום תגיע חבורה של גברים שפשוט נדחפים, לא שואלים, חודרים לתוך המרחב", אומרת תמי. "או שאנחנו יושבות והם יכולים לעמוד מולך ופשוט להסתכל לך על הגוף. את קמה ללכת לים והם מתחילים לפלרטט".
חנה: "לא מעט פעמים ייגשו אלייך בנים ויבקשו ממך את השם שלך באינסטגרם. בפעם אחרת סתם ישבנו בחוף ופתאום ניגשו אלינו חבורה של בני ארבעים, עם ילדים, והתחילו לנסות לדבר איתנו. בחוף אחר הגיעה חבורה של בנים עם זמבורות, פתחו לידנו חפלה והתחילו לקרוא בשמות שלנו. זה מעיק. אנחנו בנות צעירות שבסך הכול באות להתרחץ בשקט בים, למה אנחנו צריכות לחוות את זה?"
חוף נפרד | צילום: מאיה משל
משם אנחנו עוברות לנושא שמושך את תשומת הלב שלהן: מצב המלתחות בחוף הנפרד. "מזעזע!" תמי כאילו חיכתה לשאלה. "יש ריח של שתן על הרצפה והמרחב קטן. התאים תמיד תפוסים ולא תמיד מתוחזק פה כמו שצריך".
"נכנסתי פעם אחת לשירותים", אומרת חנה, "ואמרתי לעצמי - עדיף להתאפק".
אתן מרגישות שמפלים את החוף הזה לרעה? שמזלזלים באוכלוסייה שבאה לכאן?
תמי: "באיזשהו מקום כן. יש פה למשל קיוסק, אבל הוא כמעט תמיד סגור. לרוב אנחנו הולכות לחוף המעורב לקנות ארטיק".
חנה: "ואז צריך להתלבש כדי ללכת".
לצורך ההגינות ייאמר שהלכתי לבדוק את השירותים והמלתחות. מצבם היה סביר ולא גרוע כפי שתואר, אם כי אפשר לשער שהוא שונה בתכלית בתקופות העמוסות. מה שמעורר תהייה - מדוע בחוף עם כל כך הרבה מתרחצות לא דאגו לייצר מרחב גדול יותר של שירותים ומלתחות, עם יותר תאים, והאם דואגים להגביר את שירותי הניקיון בתקופות האלה.
לא רחוק מתמי וחנה אנחנו פוגשות את ציפי מביתר־עילית, שמשתזפת בביקיני שחושף גוף מקועקע. לידה יושבת אימא שלה, בלבוש חסידי מכף רגל ועד ראש, מרעיפה עליה שלל כינויי אהבה. "אני דתל"שית", מסבירה ציפי, "ואני יכולה להיות בחוף מעורב. אבל כל עוד מסתדר לי מבחינת הימים ברור שעדיף לי הנפרד. אני מרגישה שזה שומר יותר על הכבוד לגוף שלי. זה תופס אותי בשאלה למי אני רוצה להראות את הגוף שלי. כאן יש לי בחירה. זה לא בקטע של להתבייש בגוף שלך, זה הכבוד לפרטיות".
אימא שלה, לעומת זאת, לבושה גם כשהיא בתוך המים. "אני עדיין מעדיפה לכסות את הגוף שלי גם כאן, מבחינתי זה כמו ארון קודש".
אבל זה חוף לנשים. אין כאן גברים.
"הכול עניין של גדרות. למשל, כל העניין של מוקצה בשבת זה רק גדר. הכללים האלה הרבה יותר פתוחים ממה שאנחנו חושבות. תתפלאי, אבל צניעות היא סוג של רגש, וזה כולל בתוכו הרבה יותר מאשר כללים כתובים. יש דברים שאני כל כך רגילה אליהם, זה בדם שלי. כשאני יושבת פה עם הכלות שלי אני לא אוריד אפילו גרביים, זה עניין של גבולות פנימיים".
מה אתן חושבות על התנאים של החוף?
"פה המצב ממש בסדר. בטבריה זה ממש גועל נפש".
ציפי: "גם בנתניה החוף ממש קטן".
אימא של ציפי: "נכון, והכול שחור. והגישה לא נוחה. וכל תחילת החוף מלאה בג'ורה, אני נגעלת להיכנס".
אתן מרגישות שלדתיים מקצים את חלקות החוף הפחות טובות?
"זאת התחושה. ואני חושבת שאם היו מכבדים יותר את הדתיים, גם הדתיים היו מכבדים יותר את הכללים".
בשיחה לא רשמית עם אחד מעובדי צוות ההצלה, הוא מספר ש"זו אוכלוסייה ממושמעת", אבל מבחין: "הנשים בדרך כלל מקשיבות, הגברים פחות. יש כאלו שרואים את המגבלות כהמלצה. מה שמפריע לי בעיקר הוא היחס לסביבה. קשה לי לפעמים לראות אישה מחתלת ילד וזורקת את החיתול ישר על החול. הפח נמצא עשרה צעדים ממנה, ממש כאן. אני לא אומר שכולן ככה, אבל כשזה קורה זה מקומם. הרי אנחנו פה בשבילן".
אני מנסה לתהות בפני ציפי ואימה האם תיוג המגזר החרדי ככזה שפחות מכבד את החוקים באמת נכון. "מאוד ייתכן", מסכימה האם. "יש אנשים שחושבים שלמדינה הציונית לא צריך לשמוע, יכול להיות שיש כאלה שזו הדחיפה שלהם. כל אחד עושה קצת מה שבראש שלו, וזה לא מתוך חוסר כבוד לסביבה, אלא מתוך המחשבה שהם הסביבה. אני בחיים לא אעשה את זה. זה לא קשור לחרדים, תסלחי לי, זה עניין של חינוך. בחיים לא אתן לילד לזרוק עטיפה של חטיף על החול או ברחוב. אבל יש קיצוניים שהתפיסה שלהם היא שמה ששייך למדינה לא שייך אליהם. זה נכון גם בקשר למהומות שהיו בנוגע לרכבת הקלה. שאלתי פעם קרוב משפחה ששוחח איתי, איך מותר להשחית למדינה רכוש של מיליונים, והוא אמר לי שבגלל הקדושה מותר, חובה אפילו, מצווה".
הודיה ושבי הגיעו לכאן כל הדרך מירושלים. הן מגדירות את עצמן חרדיות מודרניות ובכל זאת חשוב להן לרחוץ בחוף הנפרד. ולמרות הכול, מציינת הודיה, "יש פה הרבה גברים, אם שמת לב. כל שנייה עובר פה גבר, אז זה קצת מבאס. מלא עובדים, בנים בכל מקום".
שבי מנסה לדייק: "המציל פה - זה סבבה. אבל בכל שנייה עובר פה איזה מוכר כיסאות, את יודעת, זה לא הרמטי".
שתי צעירות חב"דניקיות שבאו לארץ לשנה מניו־ג'רזי מטפסות על מתקני הכושר בבגדי ים צנועים יחסית, כשרמקול נייד לצידן משמיע מוזיקה חסידית קצבית. "אני אסירת תודה שיש לנו פה חוף כזה", אומרת האחת. "באמריקה אין לנו חוף נפרד ואנחנו צריכות להגיע לבושות. פה אנחנו יכולות לבוא בבגד ים, להשתזף, לרקוד, להשמיע מוזיקה, ולא להרגיש שאנחנו עוברות על הלכות צניעות. לפעמים אנחנו רואות כאן גם נשים מוסלמיות, גם אותן החוף הזה משרת".
חוף נפרד | צילום: מאיה משל
ביציאה מחוף נורדאו חשתי תערובת של נוסטלגיה ואי־נחת, משהו שדומה לכעס שקט. לא על החוף עצמו - הוא יפה משזכרתי, עבר שיפוץ משמעותי, זכה בדגל כחול ועשה תשובה. הכעס הוא על הפער. על כך שאוכלוסייה גדולה שמגיעה מכל קצות הארץ ומבקשת דבר פשוט ויסודי כמו לשחות בים בלי עיניים זרות, מקבלת לשם כך מאה מטרים של חוף ומלתחות שלא מספיקות למספר הרב של הנשים הפוקדות את המקום. בדרך למכונית, כשאני מציצה בחוף מציצים, הבחנתי שהחיים שם נראים בדיוק כפי שנראו בילדותי. שמשיות, בירות, ספידואים. כלום לא השתנה. מה שהשתנה הוא החוף הנפרד, שהשביל אליו נראה לי בעבר כשביל צדדי שמוביל למשהו נחות יותר, אך כעת הוא המקום היחיד שבו הים, לחלק מהנשים, מעורר את התחושה שהים אמור לעורר: שייכות ועטיפה. זה נראה לי דבר שראוי להעניק לו חלקת חוף קצת יותר גדולה. ומלתחות שיספיקו. וקיוסק פתוח.