"השביס שלך היה בשבילי סדין אדום. הוא ייצג את כל מה שרע בחברה הישראלית"

ואז, הגיעה הציפור. לפני חודשים ספורים סערה הרשת כאשר עיתונאית "הארץ", טלי חירותי־סובר, הגיבה על הופעתה של איילת שליסל, דוברת תנועת ׳נחלה׳, בפאנל טלוויזיוני. חירותי־סובר לא מתחה ביקורת מנומקת על תוכן דבריה של שליסל, לא הסתייגה מטיעוניה. ״הציפור הזו שיש לה על הראש – היא לצורכי צניעות? שואלת עבור חברה״, התלבטה בעוקצנות.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שביקורת ארסית הופנתה לעבר כיסוי ראש נשי. את טקס המשואות בשנת 2019 הנחתה מיס עולם לשעבר לינור אברג׳יל. היא עמדה על הבמה, לבושה שמלה לבנה ועוטה מטפחת מנומרת. השופט בדימוס עודד אליגון כתב אז בעמוד הפייסבוק שלו פוסט פוגעני על אברג'יל. בתגובה, שלל נשים חילוניות, ובהן חברות כנסת ובכירות ארגוני נשים, הצטלמו כשמטפחות לראשן כדי להביע הזדהות וגם להבהיר: הכלל שלפיו אין שופטים אישה על לבושה חל גם כאשר מדובר בכסות דתית.

לפני כשנה בלוגרית האוכל ואושיית הרשת חן קורן העלתה סרטון שבו היא עונה לתגובות שליליות על המטפחת שלה. בהערות שהופנו אליה, נמנו: "למה צריך מפת שולחן על הראש?", "הן קושרות גם את השכל כדי שלא יתפתח", ו"מה יפה במגדל הזה?". חלק גם הגדילו לעשות וקישרו בין המילים הרעילות לתחום עיסוקה. "קיגל שלם על הראש", כתבו לה. "סיר לחץ".

חני גולדמן: "היא אמרה לי, ׳השביס שלך היה בשבילי סדין אדום. הוא ייצג את כל מה שרע בחברה הישראלית. את כל הקיטוב, כל הפוליטיקה, כל ההשפעות השליליות"

מה יש בה, במטפחת, שמעורר כל כך הרבה ניכור? לא רק נשות תקשורת או מפורסמות זוכות לתגובות שליליות. כמעט לכל מכוסת ראש יש סיפור. מהערות בסגנון "מתי תורידי את הסמרטוט הזה?" מבני משפחה, דרך ״בפעם הבאה תביאו פחות מטפחות לפרזנטציה״ בתשובה לשאלה למה ארגון לא זכה במכרז, ועד ליחס מזלזל מרופאים. באופן אישי, התגובה הפוצעת ביותר שקיבלתי בשנותיי ברשת, הייתה מאישה שכתבה בתגובה לסרטון שלי: ״לא יכולתי להקשיב למה שיש לה להגיד, בגלל המגבת שיש לה על הראש״. תוכן הסרטון לא היה קשור לדת או לפוליטיקה, ובכל זאת, בשל ה"מגבת", הקול שלי נמחק.

עבור חני גולדמן, שיא העוינות אל המטפחת שלה הגיע בתקופת המאבק סביב הרפורמה המשפטית. אחת הקולגות שלה הפסיקה אז לדבר איתה. ״בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת. ניסיתי לפנות אליה ולא נעניתי. ההתעלמות נמשכה כמה חודשים, ואז, באיזשהו מפגש, פתאום שמעתי אותה אומרת: ׳אני רוצה להתנצל בפני חני׳. הופתעתי, זו הייתה סיטואציה טעונה, קבוצה של 25 אנשים בכירים ישבו שם יחד, והיא אמרה: ׳השביס שלך היה בשבילי סדין אדום. הוא ייצג את כל מה שרע בחברה הישראלית. את כל הקיטוב, כל הפוליטיקה, כל ההשפעות השליליות. הכול הפך למטפחת הזאת, בכלל לא ראיתי אותך מתחתיה׳״.

מי שגרם לקולגה לחזור בה ולחדש את הקשר היה בנה. ״היא סיפרה על הבן שלה שנכנס לעזה, שנמצא בסיירת עם לוחמים דתיים, ו'נתן לה על הראש' על היחס שלה אליי. היא שאלה אותו איך הסתדר בצבא עם הדתיים, והוא השיב שאינו מבין את השאלה. 'אני מוכן לחיות ולמות בשבילם, והם יחיו וימותו בשבילי', אמר״. הקשר בין השתיים התאושש מאז: ״אנחנו בחברות טובה היום״.

גולדמן (44), נשואה ואם לשישה, היא בכירה במשרד החינוך ומתגוררת בלוד. ״המוטיבציה שלי לחבוש כיסוי ראש היא דתית, הלכתית. זה לגמרי מרכיב זהותי אצלי, חלק בלתי נפרד ממני, ואני חיה איתו בטוב ובשלום. אני גם משקיעה בו חזותית, ומאוד מעריכה את המעצבות הדתיות שעוזרות בזה. אבל למרות שהמוטיבציה היא דתית, הבנתי עם השנים שזה נתפס כהצהרה פוליטית, מחשבתית ואידאולוגית״.

המפגש הראשון שלה עם המבט על המטפחת כהצהרה פוליטית התרחש לפני יותר מעשרים שנה, בסמוך ליום חתונתה. ״גדלתי בירושלים, וקצת אחרי החתונה הלכתי לקנות משהו בחנות ליד הבית, זו שבה קניתי תמיד. ופתאום, המוכר אמר לי: 'איזה אלופים אתם, התושבים ביהודה ושומרון'. הייתי בהלם. זו חנות שהייתי בה עשרות פעמים בעבר, אבל המוכר לא זיהה אותי. הוא גם לא בירר אם אני אכן גרה ביהודה ושומרון – מה שבאמת לא היה נכון. מהרגע שחבשתי כיסוי ראש, מבחינת אותו מוכר ומבחינת העולם אני מייצגת משהו. זה התברר לי ברגע אחד״.

גולדמן: "כשרואים מטפחת, יש איזו משוואה שיושבת לאנשים בראש למספר ילדים. ובאמת, אני אם לשישה, אבל גם אישה עצמאית שפיתחה קריירה משמעותית. למרות זאת, מבחינת העולם - ברגע שאני עם מטפחת, ברור שאני מתכננת את ההיריון הבא״

עוד מקרה שהיא לא תשכח, התרחש לפני כמה שנים בהרצאה בנושא דמוקרטיה. "העביר אותה אדם עם רקע אקדמי רחב. הוא לא הכיר אותי, ואני ישבתי בקהל בשקט. פתאום, הוא קרא את תג השם שלי ואמר: ׳חני, למשל, מאמינה באופן אבסולוטי בא־לוהים, ומקבלת את כל ההחלטות שלה רק לפי ההלכה׳. חיכיתי לסוף ההרצאה, ניגשתי אליו ואמרתי לו: ׳אפילו לא החלפת איתי מילה. העברת הרצאה על דמוקרטיה, ולא נתת לי להביע את דעתי. הסקת את כל האישיות שלי לפי פריט לבוש׳. הוא התחמק והלך״.

לדעתך, מהיכן מגיעה כל ההתנגדות הזו?

״אנחנו נמצאים בסיטואציה לא פשוטה מבחינת קיטוב חברתי. לדעתי זה קורה בעיקר ברשתות ופחות בחיים, אבל אין לי ספק שאנשים חווים את המראה שלי כייצוג לעניין רחב יותר. הלוואי שאנשים יהיו סקרנים, שהמראה לא יעצור אותם מלשמוע משפט או שניים. רוב האנשים יכולים להקשיב, אבל המדיה לא מיטיבה את המצב. נניח, סדרת המערכונים ב'ארץ נהדרת' של ראובן ואסתי, מגחיכה מאוד את כיסוי הראש. ההגחכה מייצרת סטיגמה.

״בסוף מטפחת היא פריט לבוש. יש סיבות טובות להסתכל על מראה חיצוני. לפעמים הוא באמת מייצג. אבל צריך לתת קרדיט לאנשים ולמחשבות שלהם. כולנו חוטאים בזה, בהכנסת אנשים לתבניות. אני חושבת שהדרך להילחם בסטיגמה היא היכרות. אם משקיעים בשיחה, ולו של כמה דקות, תמיד תהיה הפתעה חיובית. מגלים משהו יותר מורכב על אנשים מאשר נראה במבט ראשון. מטפחת היא בחירה דתית, לא שלט חוצות״.

מלבד הערכת השיוך הפוליטי, נדמה שהסטיגמה מייצרת עוד משהו: ציפייה תמידית מעוטת כיסוי הראש להיות בהיריון. ״כמות הפעמים ששאלו אותי אם אני בהיריון היא מטורפת. בכל ריאיון עבודה, בכל אירוע שאני נכנסת אליו. כשרואים מטפחת, יש איזו משוואה שיושבת לאנשים בראש למספר ילדים. ובאמת, אני אם לשישה, אבל גם אישה עצמאית שפיתחה קריירה משמעותית, ועובדת תמיד פול־טיים. למרות זאת, מבחינת העולם - ברגע שאני עם מטפחת, ברור שאני מתכננת את ההיריון הבא״.

אבל גולדמן היא אישה אופטימית. "עם השנים הפכתי עיוורת להצהרה הפוליטית הלא מכוונת שיש לי על הראש״, היא אומרת. ויש גם תגובות חיוביות, אפילו מתוקות. ״פעם הלכתי בתל־אביב עם מטפחת שעליה המון נצנצים, ושמעתי ילדה אומרת לאימא שלה: ׳תראי איזה פיה יפה׳״.

לפני כחודשיים, בתגובה לסרטון תמיכה בנשים האיראניות שפרסמה השרה גילה גמליאל, יצר מועמד רשימת "הדמוקרטים" נאור נרקיס סרטון שבו בעזרת בינה מלאכותית "הפשיט" מכיסוי הראש שלהן פוליטיקאיות דתיות: לימור סון הר־מלך, אורית סטרוק ועידית סילמן. הסרטון, שעורר תגובות מחאה רבות, הסתיים בשקופית שהכריזה כי כיסוי ראש שווה כפייה דתית. מדוע דווקא כיסוי הראש, שנלבש בישראל רק על ידי נשים שבוחרות ללבוש אותו, נחווה כאקט של כפייה?

המשוררת נעמי חשמונאי כתבה על כך לפני כעשור: "אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ מְהַלֶּכֶת אֵימָה עַל הָעוֹלָם / כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת לַמֶּרְחָב - הִסְתַּכְּלוּ בִּי הִסְתַּכְּלוּ בִּי / אֲנִי הוֹלֶכֶת לֶאֱכֹל אֶת שְׁאֵרִית הַחִלּוֹנִיּוּת שֶׁלָּכֶם / אֲנִי - אֲנַתֵּק לָכֶם תַּ'לַּוְיָן / אֲנִי - אֶמְנַע אֶת יִצּוּר הַחַשְׁמַל / אֲנִי - אֶסְגֹּר תַּ'מּוּזֵיאוֹנִים [...]". היא קראה את השיר בסרטון של "כאן שיר", ובו בלט הדיסוננס בין דבריה הקשים, עיבוד תחושות שספגה מהמרחב, ובין כיסוי הראש שהיא עצמה חובשת. "אִשָּׁה עִם כִּסּוּי רֹאשׁ / מַה הִיא עוֹשָׂה עִם כָּל הַשֵּׂעָר? / לֹא חָארָאם / כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁנִּגְנָז אֶל הָרוּחַ / [...] תְּחִי הַנְּאוֹרוּת / תָּמוּת הָאִשָּׁה עִם כִּסּוּי הָרֹאשׁ".

השיר מנסח בחריפות את המבט על חובשות כיסוי הראש לא בתור אדם פרטי אלא בתור סמל מאיים. עבור רחל (שם בדוי), זה הסתיים בהחלטה לעבור לפאה. היא בת 48, נשואה ואם לחמישה, עורכת דין בהכשרתה והיום אוחזת בתפקיד בכיר בעולם הפיננסים. ״בשנות הקריירה הראשונות שלי הופעתי המון בבתי משפט, וזה מאוד הפריע לי. הרגשתי שההתייחסות אליי היא אחרת. יש לי חברה, עורכת דין גם היא, שבאיזה דיון השופט אמר לה ׳באזורים שבהם את מסתובבת...׳. היא ענתה לו: ׳אדוני לא ישפוט אותי לפי איך שאני נראית׳״.

רחל: "לפעמים אני מסתכלת על הבת שלי ועל כל החברות המהממות שלה עם המגדלים על הראש, וקצת מקנאה בהן. הן נמצאות מול כיסוי הראש במקום שנראה לי שלם ושקט. אני ממש רואה את זה כמו כתר. אבל לא כתר

גם כשעברה מתחום המשפטים לעולם העסקים, היחס המפלה לא הפסיק. ״על אישה עם כיסוי ראש מסתכלים אוטומטית פחות ברצינות, כאילו היא פחות מקצועית. הייתי צריכה לעבוד קשה יותר כדי להשמיע את קולי, ושיקשיבו לי כמו שאני. קיים גם תיוג של עמדות פוליטיות: ברגע שרואים את כיסוי הראש מתייחסים לאישה כאילו היא כל המגזר. גם היום עובדים איתי אנשים שהחליטו שאני ימין קיצון ומחזיקה בעמדות רדיקליות. אבל אלה לא העמדות שלי ואף פעם לא הבעתי אותן״. לפני כשמונה שנים, כאמור, רחל עשתה מעשה, ועברה לכסות את ראשה בפאה.

זה עזר?

״ההרגשה שלי השתפרה. אני לא יודעת אם זו רק הפאה או גם הביטחון העצמי שרכשתי עם הזמן. לא מעט שנים אני מסתובבת במסדרונות די גבוהים בעולמות העסקים. אז אני לא יודעת האם אנשים מצליחים להתגבר על התיוג המגזרי, או שכיוון שאני אחראית על פרנסתם של רבים, הם מעמידים פנים. אני מזהה עדיין שרבים מתקשים להעריך אותי נטו, בלי רעשי רקע״.

גם אצל רחל המלחמה האחרונה ייצרה שינוי ביחס לסממנים הדתיים – הפעם, בינה לבין עצמה. ״אם פעם הייתי מקצרת שמלה ארוכה עד הברך, שלא תבלוט כל כך, היום אני כבר לא חושבת שאני צריכה להתנצל ולהצדיק. הבן שלי היה שנתיים בעזה, בעלי היה במילואים. הציבור שאליו אני משתייכת תרם ותורם המון״.

אבל למרות גאוות היחידה המחודשת, הפאה נשארה. ״לפעמים אני מסתכלת על הבת שלי ועל כל החברות המהממות שלה עם המגדלים על הראש, וקצת מקנאה בהן. הן נמצאות מול כיסוי הראש במקום שנראה לי שלם ושקט. אני ממש רואה את זה כמו כתר. אבל זה לא כתר שמתאים לי.

״הלוואי שנהיה פחות שיפוטיים כלפי הנראות״, היא מוסיפה. ״לפני כל פגישה שלי אני עושה שלוש דקות של הכנה שאני קוראת להן ׳תרגיל בהתבוננות׳. אני חושבת על הסיטואציה שעומדת לפניי, ומנסה לדמיין איך יכולה להיות לה פרשנות אחרת מזו שמתבקשת ומובנת. אני באה עם אפשרויות בראש, וזה מוביל ללב פתוח. כשהייתי נוסעת בזמן המלחמה בבני־ברק, הייתי רואה את כל הגברים שהולכים ברחוב, כשאני לא ישנה כבר שנתיים מדאגה לבן שלי. הייתי משתגעת. ואז אמרתי לעצמי: לא, החרדי ההוא שם, הוא דווקא חזר היום משירות מילואים פעיל. הייתי עושה לעצמי תרגילים כדי להרבות באהבת ישראל״.

לפעמים דווקא מעבר לים מתברר כי כשנוטלים מהמטפחת את מטענה הפוליטי, נשאר רק פריט אופנתי, עם לא מעט סטייל.

״כשאני נוסעת ברכבת התחתית או עולה למונית בארצות הברית, אומרים לי תמיד: "I love your hairpiece״, מספרת אליענה פסנטין. היא עוסקת בהסברה בינלאומית במסגרת דסק החו"ל של המועצה האזורית בנימין; מארחת משלחות של סנטורים וחברי קונגרס, ונמצאת הרבה על הקו לוושינגטון. ״המטפחת הופכת אותי לפאשניסטה", היא מספרת. "בקניון עוצרים אותי ושואלים: Where did you get your headscarf? I love it, ומי שמזהה שמדובר במשהו דתי, מאוד מכבד״.

פסנטין (52), נשואה ואם לשמונה, עלתה מסן־פרנסיסקו בגיל עשר. ״כשגרנו בחו״ל היינו קונסרבטיבים, ובישראל חזרנו בתשובה. לפני שהגענו לארץ בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, כיסוי ראש. זה לא כמו הנכדות שלי שחובשות מטפחת בגן כשהן אימא של שבת. בכלל לא ידעתי שזה קיים, לא ראיתי כיסויי ראש עד החטיבה, אולי אפילו התיכון. כשהתארסתי, לא היה לי ברור מאליו שאכסה את הראש. זה היה משהו שהייתי צריכה לעצור ולחשוב עליו. הייתי גולשת גלים עם שיער בלונדיני ארוך, ולא היה פשוט לי לכסות את הכול. זה גרם לי לצאת למסע ללמוד את הנושא, ואחרי לימוד משמעותי הבנתי שזה יהיה לי מאתגר, אבל אני הולכת על זה״.

אליענה פסנטין: "פגשתי בשירותים חברות קונגרס. הן אמרו: ׳אנחנו חייבות לדעת מה יש לך על הראש! איך את קושרת את זה?׳ הורדתי, עשינו שם סדנת קשירה. כל המשלחת חיכתה בחוץ״

שלושים שנה אחר כך הוזמנה פסנטין לטקס ההשבעה של הנשיא טראמפ, ועמדה שם, בין שלל הדיפלומטים המחויטים, עטויה מטפחת. ״סביב ההשבעה יש הרבה אירועי גאלה מפוארים. הלבוש מאוד רשמי, שמלות ערב מהודרות. ועד שמצאת שמלת ערב יפה וגם צנועה, עכשיו תלבשי אותה עם מטפחת? הרבה חברות אמרו לי לעבור לפאה. אמרו שלבוש מחויט לא מתחבר למטפחת. אבל אני מרגישה שלא מתאימה לי פאה. אז גם במראה ערב, השקעתי הרבה בחיפוש בדים מתאימים. והתגובות היו פשוט מרתקות״.

אחת מהתוצאות של חבישת כיסוי הראש היא שפסנטין הפכה לזכירה במיוחד. ״אני מסתובבת בקפיטול, ופוגשת סנטור שהיה אצלנו בסיור בשילה הקדומה לפני שנה. מי אני בשבילו? למה שהוא יזכור אותי? אבל כשאני הולכת במסדרונות ככה, עם המטפחת, מיד עוצרים אותי. ׳את משילה! אני זוכר! יש לך הרבה ילדים!׳ פעם פגשתי בשירותים שתי חברות קונגרס שלא הכרתי. הן אמרו: ׳אנחנו חייבות לדעת מה יש לך על הראש! איך את קושרת את זה?׳ הורדתי, הראיתי להן את הבובי, עשינו שם סדנת קשירה בשירותים של הקונגרס. כל המשלחת שלי חיכתה בחוץ ולא הבינה לאן נעלמתי״.

בשבוע שעבר טסה פסנטין לביקור קצר בוושינגטון, שבו בין השאר העבירה שיעור תנ״ך לקבוצה של נשות חברי קונגרס נוצריות. ״הן ביקשו ממני להביא להן מטפחות כמו שלי ולהראות להן איך קושרים. זה לא ייאמן כמה התלהבות זה מעורר שם. הן התנסו בקשירה, התאימו צבעים לבגדים, התרגשו, הצטלמו״. היחס הנלהב לכיסוי הראש אינו שמור רק לשיעורי קשירה בלתי צפויים בקפיטול, אלא מגיע גם בפגישות עבודה רשמיות. ״אני תמיד מקבלת על זה תגובות״.

איך את חווה את ההבדל ביחס למטפחת בין ישראל לחו״ל?

״הרחוב הישראלי התרגל לנוכחות של המטפחת. אם בארץ המטפחת גורמת לי להיות מזוהה כמתנחלת, בחו״ל לא רואים את זה ככה. אומרים לי: זה נראה מלכותי, זה נראה תנ״כי. אבל גם בארץ לא יצא לי לחוות יחס שלילי. אני מארחת אצלנו בבנימין אנשים מאוד שונים ממני, ולא מרגישה משהו בעייתי. היום, אולי גם כי יש יותר מודעות   לאסתטיקה ואופנה, יותר כיף לרכוש אותן, לעשות שופינג מטפחות. זה מאוד אחר מאיך שזה היה כשרק התחתנתי.

״בחו״ל לא תמיד אוהבים את ישראל. אבל אני מרגישה שהמטפחת שומרת עליי. כשאני יוצאת לשליחות, המצווה הזאת שומרת אותי, ואני שמחה בזה. לקח לי הרבה זמן להגיע לשמחה הזו. כשהייתי צעירה היה לי יותר קשה עם כיסוי הראש. זה לא היה משהו שחונכתי עליו או חיכיתי לו, זה שינה לי את המראה מאוד, ובהתחלה זה גם מגרד ומציק. היום אני גאה ושמחה״.

את חושבת שאפשר לייבא את היחס המכבד לכיסוי הראש גם לרחוב הישראלי?

״אני לא נתקלתי בישראל בחוויה שלילית, אבל גם לא ניסיתי ללכת לריאיון עבודה בתל־אביב. אם מישהי חווה יחס לא נעים בגלל המטפחת שלה, צריך לעשות תשובה בנושא. אם לא נרגיש בנוח בישראל עם המצוות שלנו, שהן מה שהחזיק אותנו דורי דורות בגלות, איפה נרגיש בנוח? אנחנו חייבים שמדינת ישראל תהיה מרחב שבו נוכל לקיים מצוות באופן חופשי וגלוי, בלי לקבל ביקורת״.