המפקד של טייסת "מגע הקסם" ישב וכתב את מסמכי הסגירה שלה. טייסת מסוקי הקרב 190, כמספרה הרשמי, אמורה הייתה להיסגר במהלך 2024. חברתה טייסת "הצרעה" (113) נועדה לסיים את פעילותה שנה אחת אחריה. תחושה של סוף עמדה זה זמן באוויר, מאז שהוחלט שמסוקי האפאצ'י של צמד הטייסות יפנו את מקומם לחלופות בלתי מאוישות. מספר פרחי הטיס שהוכשרו להטסת מסוקי קרב הלך ופחת, ועמותת "קסם הצרעה" – המורכבת מאנשי צוות האוויר של מערך המסק"רים לדורותיו – כבר דאגה להוצאת ספר מסכם, גדוש בסיפורי גבורה.
האזעקות שנשמעו למחרת בבוקר ברחבי הארץ, והגיעו באופן נדיר גם לבסיס רמון, שינו הכול. מפקד הטייסת הזדרז להקפיץ את הטייס שגר הכי קרוב לבסיס, בירוחם. כשהטייס הגיע לשם, הוא מצא את המפקד עצמו יושב וממתין לו בתוך מסוק מתודלק ומחומש. מאותו רגע השתנה עתידן של טייסות מסוקי הקרב, וממילא גם הספר המסכם את פועלן זכה לתפנית חדה.
"פקודת המערך קובעת שבמקרה של אזעקה מטוסי הקרב צריכים להמריא מיד, ואם לא אמרו להם אחרת - הם טסים לדימונה ולאסדות הגז", מסבירה הסופרת מירב הלפרין, שכתבה את הספר "מכונת מלחמה" (ידיעות ספרים). "זה מה שהם עשו ב-7 באוקטובר, כי לא היה מי שיאמר להם אחרת. אף אחד לא הבין מה קורה. בבור אין טלוויזיות או טלפונים. המידע שהועבר לטייסי המסוקים הגיע דרך פיקוד דרום, שקיבל מידע מאוגדת עזה. הדיווחים משם בשלב ההוא לא היו של קטסטרופה - עד שהאוגדה כבר נכבשה".
כשהתבררה התמונה, המסוקים הוסטו לעוטף. אחד מטייסי האפאצ'י הוותיקים מתאר בפתח הספר את שהתרחש באוויר בשעות הקריטיות ההן של בוקר הטבח: ריח שרפה חודר לקוקפיט, הקרקע למטה בוערת ובשמים מיירטי כיפת ברזל מנסים לבלום כמות בלתי נתפסת של רקטות. הכאוס ניכר היטב גם ברשת הקשר. בעודו חומק מהאיומים הצולבים, שמע הטייס את קולו של אחד מהמפקדים נותן פקודה בלתי נתפסת: "יש מעל 150 מחבלים שחדרו מהגדר ליישובי העוטף, כולם מופללים, רשאי לבצע על כולם! רשאי אש!"
"היום אנחנו יודעים שהיו אלפי מחבלים, אבל גם תרחיש של 150 מחבלים הוא קשה, וזה רק חלק ממה שהיה מדהים בפקודה הזאת", אומרת הלפרין. "עבור טייסי מסוקי קרב, שאמונים על טיסות בשטח אויב, יש במילים האלה כל מה שלא ייתכן. בהמשך הם מקבלים הנחיה ברורה: 'פתיחת אש בשטחנו בסמכות הכוח'. כל טייס יודע שיש קו אדום שאסור לעבור, וזה ירי בשטח ישראל. ופתאום, לא רק שהם מקבלים פקודה להפר את הנוהל הזה, אלא שהאחריות הכבדה נופלת עליהם: הם אלה שצריכים להחליט מתי לירות. הם שצריכים להבין מהאוויר המפויח מי אויב ומי אזרח, איזו טויוטה לבנה היא של הנוח'בות ואיזו של הרבש"צים, שנוהגים ברכבים דומים. וזה בדיוק מה שהכטב"מים שאמורים היו להחליף אותם, לא יודעים לעשות: להפעיל שיקול דעת".
הלפרין, 64, היא תושבת תל-אביב ואם יחידנית לעידו. את שירותה הסדיר עשתה בביטאון חיל האוויר ככתבת צבאית - האישה הראשונה בצה"ל שמילאה תפקיד כזה. בהמשך הייתה עורכת תוכניות בגלי צה"ל ובערוץ 10, ערכה במשך עשור את ביטאון חיל האוויר כאזרחית והקימה את אתר האינטרנט שלו. כסופרת היא חתומה על שלושה ספרי פרוזה שזכו בפרסים והיו לרבי-מכר, אולם לרוב היא נוטה לכתיבה בסוגת הספרות הצבאית, שגם היא זיכתה אותה בפרסים. עם הניסיון הזה, נראה שהיא הייתה הבחירה המתבקשת לכתיבת ספר המתאר את קורותיה של טייסת מסוקי הקרב.
ריח שרפה חודר לקוקפיט, הקרקע למטה בוערת. מחבלים פורצים את הגדר ב־7 באוקטובר | צילום: גטי אימג'ס
"התחלתי לעבוד על הספר ב-2022 והמשכתי לתוך תקופת המחאה, שנראתה אז כמו הדבר הכי מסעיר שיכול לקרות כאן", מספרת הלפרין. "פגשתי טייסים סדירים ומילואימניקים, והתחלתי לאסוף עדויות בנחת. הספר אמור היה לצאת מיד אחרי החגים של 2023, והוא כבר עבר צנזורה. ערב 7 באוקטובר הוא למעשה היה מוכן וגמור, ונמסר לידי מי שאמור לעבור עליו ולהעיר הערות אחרונות. אבל ברגע שהתחילה המתקפה, היה ברור שהספר לא יצא כפי שהוא. בהתחלה לא ידעתי אפילו מה מצבם של הטייסים שאני מכירה אישית, לא שמעתי מאף אחד.
"יומיים אחרי הטבח ירדתי דרומה והתיישבתי בחפ"ק התת-קרקעי ששולט בתנועה האווירית של כל המסוקים. ישבתי ימים שלמים שם ובבסיס רמון. ליוויתי את הטייסים לפני גיחות ואחריהן, מ-9 באוקטובר ולאורך המלחמה".
עשרות מסוקי קרב השתתפו ביממת הלחימה הראשונה. הם יצאו לתקיפות באינטנסיביות חסרת תקדים. חלקם טסו 16 שעות, כשכל החוקים והמגבלות מבוטלים נוכח המצב. הטייסים נשאו על מסוקיהם טילים מעבר לכמות המותרת, חתכו נתיבים ומסלולים וגילו תושייה ויצירתיות תוך כדי תנועה. "הם הפרו את כל ההוראות, מה שאפשרי רק במסוקים. טייסים של מטוסי קרב לא בנויים לעשות דברים כאלה, הם מתוכנתים מדי. אין להם שום חופש פעולה, ומותר להם לפעול רק בהוראת 'השליטה' בבור", מסבירה הלפרין. "טייס של מסוק קרב מחובר הרבה יותר לאדמה, ולו מפני שהוא טס הרבה יותר נמוך ממטוס. באותו יום, מפקדי הטייסות בעצמם לא ירדו מהמסוקים. כולם טסו וכל הזמן – צעירים ומילואימניקים. טייסי האפאצ'י שחררו לעצמם את החבל, ברמה של קבלת החלטות עצמאית. ב-7 באוקטובר כל אחד מהם היה מפקד חיל האוויר".
ארבע דקות גורליות
סיפורו של מערך המסק"רים עולה מתוך מונולוגים של הטייסים שהלפרין פגשה וראיינה, ואז דאגה להביא את דבריהם בלשון הקרובה ביותר למקור, כפי ששמעה באוזניה – ובשמות בדויים, כמובן. "זה לא תיעוד היסטורי, שהרי על המלחמה הזאת עוד יכתבו עשרות שנים קדימה", היא מבהירה. "אני רציתי לשמר את האותנטיות של הדברים כפי שסופרו קרוב למלחמה".
לסיפורי 7 באוקטובר הצטרפו אלה של הלחימה בעזה, בלבנון ובסוריה, ואז גם תושיית הטייסים במהלך המלחמה עם איראן. בהמשך הספר מובאים מונולוגים על מבצעי עבר ומלחמות ישראל הקודמות. לדברי הלפרין, היה קושי מיוחד שנלווה לעבודה על סיפורי יום הטבח, "להחזיק באוויר את הטראומה כל הזמן בלי יכולת לברוח", כלשונה.
עוד כתבות בנושא
"היה קשה מאוד לשמוע כל כך הרבה טייסים מתארים איך הם בוכים בקוקפיט כשנגמר להם החימוש. הם מבינים באותו רגע שהם צריכים לבזבז עשרים דקות כדי לחזור לבסיס, להתחמש ולתדלק, ואז יש עוד עשרים דקות חזרה לעוטף. וכל זה קורה כשהם נחוצים כל כך. הם רואים אלפי נוח'בות בתנועה הלוך ושוב, הם מצליחים לחסל עשרות רבות, אבל נדרשים לחזור לבסיס להתחמשות. הטייס יודע שיש עוד ארבע דקות עד שיבוא המסוק שיחליף אותו, ומי יודע מה יקרה בארבע הדקות האלה. זה המון זמן".
מקור נוסף לתסכול עמוק היה הקושי לזהות מהאוויר מי מחבל, מי חייל ומי אזרח, וכן להבחין בין הטנדרים של המרצחים לאלו של כוחות הביטחון היישוביים. "חלק מהטייסים מצאו פתרון: הם ירו לצד הטויוטה. אם הנהג בורח לכיוון היישובים, אתה עוזב אותו. אם הוא בורח לכיוון עזה, אתה מחסל אותו".
צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
אחד הטייסים תיאר בעדותו סיטואציה בלתי אפשרית: ניתנה לו פקודה לירות על קבוצה של אנשים שהיו לבושים חולצות לבנות, אבל הוא חשש שמדובר בתושבים דתיים שהולכים לבית הכנסת. "זה הרי קרה בשמחת תורה", אומרת הלפרין. "אבל צועקים לו לירות, אז הוא יורה ואומר לעצמו: 'א-לוהים אדירים, מה עשיתי!'. אבל הם אכן היו מחבלים. מהגובה הזה, חולצת טי לבנה נראית כמו חולצת שבת".
שני מסוקים נפגעו ב-7 באוקטובר, אחד מהם בצורה חמורה מאוד. טייס צעיר, שזו הייתה לו הטיסה המבצעית הראשונה, הגיע לכניסה של ניר-עוז כדי לפגוע במחבלים החודרים לקיבוץ. "הוא ירד נמוך מדי וחטף המון פגיעות מירי קלצ'ניקוב. המערכות יצאו מפעולה והוא נאלץ לבצע נחיתת אונס בחצרים", מספרת הלפרין. הטייס הזה, לדבריה, מיוסר עד היום ומגיב באופן קשה אם הוא נתקל למשל בתמונות המפורסמות של תיבות הדואר בניר-עוז, עם המדבקות האדומות שממחישות שאחד מכל ארבעה תושבים נרצח או נחטף. "זה הורג אותו בכל פעם מחדש", מעידה הלפרין. "אבל בחיל האוויר כמו בחיל האוויר, הבחור נענש על הריסת המסוק, וקיבל את העונש הכי קשה בחיל, בוודאי בשעת מלחמה: הוא קורקע. המפקד אמר לי שלא הייתה לו ברירה. הוא הבין שהולכים למלחמה, ובמצב כזה מי שחושב שפגיעה במטרה חשובה יותר מלשמור על עצמו, לא יכול להיות טייס שלו. העונש היה זמני, אבל הכרחי לטובת המשך הלחימה".
ההחלטה לא לסגור את טייסות מסוקי הקרב התקבלה כבר בשבועות הראשונים של המלחמה. מאז שולש מספר המסוקים בטייסות, ומערך ההכשרה תוגבר בהתאם. "בעבר כיכבו בטייסת מסוקי 'קוברה' ו'להטוט', והיום אלה האפאצ'ים. מדובר במפלצות אוויר ממש, פחד מוות רק לשמוע את הירי שלהם", מעידה הלפרין. "מסוק הקרב הוא כמו טרקטור שמפנה את השטח לכוח הקרקעי, ומרחף מעליו. במלחמה הזאת הטייסים עבדו בקשר ישיר עם מפקדי הקרקע. הם והמפקד מהשריון, מהצנחנים או מההנדסה ראו את אותו מסך ממש. המפקד בשטח אומר 'ירו עלינו מפה', וטייס המסוק שולח טיל".
איך חשבו לסגור טייסת שיש לה יכולות כאלה?
"אני מודה שזה היה מוזר בעיניי מלכתחילה, אבל אמרתי לעצמי – אם זה מה שהצבא חושב שנכון לעשות, אז בסדר. את האפאצ'י היו אמורים להחליף כטב"מים, מתוך קונספציה שגם אני האמנתי בה. חשבו שלא תהיה מלחמה אלא אירועים של בלוני תבערה, פה ושם תקריות, ויהיה בסדר. אפאצ'י זה למלחמה, אז למה צריך אותם? מי יכול עלינו? תפעול של מטוס לא מאויש עולה חצי מהטסת האפאצ'י, לא צריך לשלם משכורת של טייס, ולא צריך לסכן חיי אדם. בכסף שנחסוך, נפתח עוד יותר טכנולוגיה. בדיוק כמו שהפסקנו פטרולים והפחתנו דרסטית כוננויות, כי אין סכנה. חמאס מורתע, לא? הקונספציה הייתה עמוקה. אף אחד לא היה לוקח את הילד הקטן שלו לבסיס בעוטף אם היה חושב שמסוכן שם, ואנחנו יודעים שהיו הרבה ילדים ובנות זוג בבסיסים באותו חג. ב-7 באוקטובר גילו שאין תחליף לטייסים של מסוקי הקרב. כטב"מים יודעים לבצע משימות; הם לא יודעים לקבל החלטות, וגם לא להפר פקודות".
באותו בוקר היו בכוננות שני מסוקי אפאצ'י בבסיס רמון ושניים ברמת-דוד שבצפון. הארבעה הללו היו הראשונים לעלות לאוויר. בספרה מתארת הלפרין כיצד עשרות טייסים עשו דרכם לבסיסים, וכל שניים שהגיעו תפסו מסוק ועלו עליו - "בלי בדיקות, בלי תדריך, בלי לדעת מה הם הולכים לפגוש כאשר יגיעו לגבול. לכל היותר, הם קיבלו תוך כדי טיסה תמונת מצב חלקית מהטייסים שהקדימו אותם".
בין הטייסים שמיהרו להתייצב היו גם שתי נשים. הן נכנסו ל"שליטה" וכיוונו את מסוקי האפאצ'י בחפ"קים שהוקמו בדרום, תוך כדי לחימה. "יש עוד טייסת, שאחרי השחרור הלכה ללמוד רפואה והיום היא רופאה בסורוקה", מספרת הלפרין. "היא גם נשואה לטייס אפאצ'י. כשהכול התחיל, בעלה עלה מיד על סרבל, אבל היא עצרה אותו: מי אמר שהתפקיד שלך חשוב יותר? הרי יש בלגן נוראי בבית החולים, וזקוקים לי שם. בסופו של דבר, הטייס היה זה שנשאר עם הילדים. טייס אחר שהה במגורים בבסיס, הוא עם ילד בן שנתיים בעגלה ואשתו מיד אחרי לידה. הוא רץ עם העגלה, דחף את הפעוט לאיזו חיילת שתשמור עליו, ועלה למסוק".
| צילום: משה שי, פלאש 90
לדבר באוויר את שפת היבשה
התיאורים ששמעה מהטייסים על אותו יום עוררו גם אצל הלפרין תסכול גדול שליווה אותה לאורך זמן. "הרי אנחנו יכולים להגן על עצמנו, אנחנו לא בעיירה בפולין. היו לנו כל האפשרויות למנוע את האסון, וזה לא קרה. אין לי טענה ליהודים בשואה, אבל פה, במדינת ישראל? שלנו יעשו דבר כזה? בהתחלה לא הרגשתי צער, אלא כעס. כעס נורא שלא נתן לי לישון בלילה. והכעס הזה לא עבר, וזה הפחיד אותי. אחר כך הגיע גם הצער".
הכעס שלה מופנה דווקא כלפי צה"ל שהוקירה והעריכה. "אין לי שום ביקורת על הממשלה, ואני לא רואה קשר בינה ובין המחדל. ממתי הממשלה אחראית על כוננות בגדר? אני לא חושבת שביבי צריך לדעת כמה חיילים אמורים להיות שם. אני גם לא מתרשמת מהטענות ש'התריעו שדבר כזה עומד לקרות בגלל הקרע במדינה'. אם התרעת, איך לא הגברת כוננות בגבול? למה לא הוספת טנקים ומסוקי אפאצ'י, למה לא הבאת עוד גדוד מילואים לאזור? אם הדרג הצבאי באמת התריע בפני הדרג המדיני, איך הגדר הייתה עזובה ככה?"
עם הזמן, היא אומרת, הכעס פחת, "אבל אני עדיין לא סולחת. ציפיתי שצמרת הצבא תודח בשבועיים הראשונים. אמרו לי, 'אז מי ינהל את המלחמה?'. ובכן, לכל אחד יש תחליף. אם מפקד בכיר בצבא היה מת בשנתו, לא היו מוצאים לו ממלא מקום? לא יכולתי לשאת את הידיעה שהם ממשיכים בתפקיד שלהם".
במהלך תקופת התמרון בעזה הוסיפה הלפרין לפקוד את בסיס רמון, לשהות שם ימים שלמים ולתעד את חוויות הטייסים. "התמרון הוא למעשה שיירה של טנקים וכוחות רגליים שנכנסים לעזה בטור, המסוקים מרחפים מעליהם בקביעות, וכוחות הקרקע מכוונים את הטייסים: 'פה יש מחסן נשק, שם מחבלים, בנקודה הזאת אנחנו לא יודעים מאיפה יורים עלינו'".
"היום אנחנו מדברים את שפת היבשה", מעיד מפקד טייסת 113 בספר. "אנחנו חווים היתקלויות קרובות, שומעים את המח"טים והמג"דים מנהלים את הקרב. האפאצ'י הפך לכלי לניהול משברים בקצב של דקות. (...) מבחינת זמינות הצלחנו להיות נס פך השמן. אין כוח שביקש מסק"ר ולא קיבל מסק"ר תוך דקות". הוא מעיד כי תוך כדי המלחמה התפתחה תורת לחימה חדשה, שמפרידה בין צמדי מסוקים ושולחת אותם למשימות נפרדות. "כש-40 אלף חיילים ומאה גדודים נלחמים, צריך לעבוד בבודדים", הוא מסביר את האילוץ. "גם מהזווית של הגף הטכני, המלחמה הייתה אירוע ענקי בקצב ובהיקפים, והכול בחירום. הם עבדו מסביב לשעון, כי כל הזמן היו מסוקי קרב באוויר. מעולם לא היה דבר כזה. אפילו המסוקים הבינו שהם צריכים להירתם ולא להתקלקל פתאום. ובאמת, תמיד אמרנו שלמסוקים יש נשמה".
אחת הפעולות הנועזות של מסוקי הקרב במלחמה בעזה הייתה השתתפותם בחילוץ החטופים במבצע ארנון. את הטיסה הוביל מפקד טייסת 190, שנכנס לתפקידו רק שלושה ימים קודם לכן. באופן מרתק מתגלגל הסיפור הידוע של חילוץ ארבעת החטופים – נעה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו – מבעד לעיניו של מי שהוביל את החיפוי האווירי לכוח המחלץ. "ידענו היכן החטופים מוחזקים, ידענו היכן נמצאים עוד מחבלים, ותכננו איך להגיע לזווית הנכונה כדי לשגר את הטילים בלי לפגוע בחטופים", מספר מפקד הטייסת - שהסתיר אפילו מהקצין הטכני את מטרת המבצע. "לא ידענו מי החטופים שעומדים לחלץ, אלא רק שמדובר בארבעה אזרחים, שנמצאים בשני מיקומים נפרדים". הוא מתאר איך למדו את פרטי המבנים עד לרמת כל חלון וכל פתח, ואיך תוכניות השתנו תוך כדי תנועה עד לקבלת האות "פעל". טייסי המסוקים שיגרו טילים לפי התוכנית, אפשרו לכוח המחלץ למלא את משימתו, אולם לא הרשו לעצמם לנשום לרווחה עד ששמעו בקשר את ההודעה: "הקלידים בידינו". במהלך החילוץ נהרג קצין הימ"מ ארנון זמורה, שעל שמו נקרא אחר כך המבצע.
מירב הלפרין | צילום: אריק סולטן
"טייס אפאצ'י או הורג אנשים, או מסייע לכוח קרקעי ברגע מאוד משברי", מסכם המפקד. "המשימות שגורמות לשמחה הן נדירות. לכל היותר יש תחושת סיפוק, שביצעת משימה על הצד הטוב ביותר. בגיחה הזו חוויתי שמחה טהורה. אספתי את כל הטייסת – טייסים, טכנאים, חיילים וחיילות – וסיפרתי להם על הגיחה. אף פעם לא ראיתי אותם כל כך מאושרים וכל כך באופוריה".
מסגד הוא לא מקלט
תוך כדי התמרון בעזה התרחבו ונפתחו חזיתות אחרות, בלבנון ובסוריה. "אנחנו משמידים מהאוויר את כל חיזבאללה ואת כל היכולות הצבאיות של סוריה. הכול-הכול", מדגישה הלפרין. "ואנחנו שוכחים את זה. גם עכשיו כשמגלים שם משהו, משמידים אותו מיד, והכול מהאוויר". ואז הגיעו מטחי הטילים מאיראן, שלוו בנחילי כטב"מים. "מערך מסוקי הקרב נכנס למערכת מורכבת מאוד, כי כמויות הטילים היו בלתי נתפסות. והנה הטייסים מגלים שיש להם יכולת שלא העלו בדעתם קודם – יירוט כטב"מים. טייסי המסוקים ביצעו מארבים בשמיים, למדו את העניין תוך כדי תנועה והגיעו להצלחות יירוט בשיעור של יותר מתשעים אחוזים. כולם חושבים שיש לנו נשק סודי, כשלמעשה הסיפור הוא לדעת להגיע לזווית הנכונה שממנה אתה יכול להפיל את הכטב"ם. ובניגוד להיגיון – אתה לא מפיל אותו בטיל, אלא בפגזי תותח. באף חיל אוויר לא היו מאשרים דבר כזה, לא את ההתקרבות לכטב"ם ולא את היירוט בשיטה הזאת. אצלנו ידעו איפה ליירט כך שלא תהיה פגיעה באזרחים. לא נותנים לכטב"ם להגיע לגוש דן, כי אז זה די אבוד. מחכים לו בים או בשטחים הפתוחים".
צילום: משה שי, פלאש 90
הפרקים האחרונים עוסקים כאמור במבצעים מוקדמים יותר, כמו למשל אירוע שהתרחש בג'נין ערב המלחמה. "כוח רגלי שפעל בעיר נקלע למארב, ולא הייתה אפשרות לחלץ את הפצועים", מתארת הלפרין. "המחבלים נמלטו למסגדים, ובאותו שלב היה אסור לירות על מבנים כאלה. אבל טייס המסוק ידע שאם הוא יירה על המחבלים, זה יאפשר לחלץ את הפצועים. הוא פתח באש בניגוד להוראות, גרם למחבלים לברוח, והביא להצלת הלוחמים. הוא היה בטוח שיעשו לו את המוות, אבל אחרי בירור, הפיקוד הצדיק את ההחלטה שלו".
סיפור אחר בספר התרחש במבצע "כחול וחום", דצמבר 1988. כוח קרקעי גדול של לוחמי גולני וצנחנים שנכנס לפשיטה בלבנון, נקלע שם למארב. "הכוח קיבל פקודה לסגת, אבל במשך זמן רב לא הצליחו למצוא ארבעה מהלוחמים של גולני. כדי לא לסכן את מאות החיילים בשטח, החליטו להוציא את השאר ולשלוח מסוקי קוברה שיחלצו את הגולנצ'יקים. התקווה הייתה שמישהו מהארבעה יראה את המסוק מרחף מעל, ויעלה מולו בקשר. וכך היה. בתוך בלגן היריות הלוחמים נמלטו לאיזה מקום, וכל חיזבאללה שמע גם את השיח שלהם בקשר עם המסוק. בכל פעם שהמסוקים התקרבו, המחבלים ירו. אחרי הרבה מאוד ניסיונות להגיע אל הגולנצ'יקים, זה נגמר בכך שכל שני לוחמים נאחזו במגלשיים של מסוק אחד, וכך הם הוטסו לכיוון הים, חשופים לחלוטין. הקוברות זרקו אותם לים בנקודה הכי נמוכה שהצליחו לרדת אליה, ושם חיכה להם סטי"ל. מסוקי הקרב חתומים על סיפורי גבורה יוצאים מן הכלל".
גם עשורים אחרי שהשתחררה מצה"ל, הלפרין שומרת מקום של כבוד בליבה לחיל שבו גדלה. "מחיל האוויר לא משתחררים אף פעם", היא אומרת. "כשאת יוצאת לעולם ורואה איך הוא מתנהל, את מעריכה עוד יותר את החיל הזה. זו יחידת עילית, שהלוואי שכולם היו לומדים ממנה ומאמצים את השיטות שלה. יודעים שם לבחור את האנשים הנכונים, ואני לא מדברת רק על צוותי האוויר. בכל השנים שבהן עבדתי איתם או מולם, מעולם לא פגשתי שם מישהו שלא הבנתי איך הגיע לתפקיד שלו. יש להם שיטה שרואה אנשים לא רק כקבוצה, והם יודעים להוציא מכל אחד את המיטב. דואגים שם להיות תמיד בפיק – הן של שיטות האימון והן של החדשנות הטכנולוגית.
"אפילו את סוגית גיוס החרדים יודעים בחיל האוויר לפתור טוב יותר מכל אחד אחר. כשעבדתי על הספר נפגשתי עם טייס בקריה, ופתאום אני רואה משפחה חרדית בלבוש אופייני ועם הרבה ילדים. שאלתי מי אלה, והטייס ענה בטבעיות: 'בטח יש הענקת דרגה לבן או משהו כזה'. התברר שיש קבוצה של חרדים שעובדים על איזה פרויקט, אני אפילו לא יודעת מה הוא. הם מגיעים לקריה בלבוש אזרחי, אבל מתנהלים כחיילים לכל דבר. לא יודעת איך, אבל חיל האוויר הצליח להגיע לגאונים חרדים, למיין אותם לתפקידים מתאימים, ואפילו להביא את המשפחות שלהם לטקס בקריה. עם כל הכבוד למאבקים, החיל הזה יודע לעשות את העבודה. למי אכפת אם יש להם מדים או לא? מרוויחים מהם כל כך הרבה, אז שיבואו עם הבגדים שלהם".
את מתארת ניהול מופתי בחיל האוויר. איך זה מסתדר עם הכשל הגדול של 7 באוקטובר?
"זו שאלת השאלות. לי אין תשובה".
הוצאת הספר התעכבה שוב ושוב נוכח התמשכות המלחמה, אך עם סיום מבצע "עם כלביא" הוחלט לחתום את הספר ולהוציא אותו לאור. הלפרין, אשת שיחה מרתקת, לא התעלמה בספרה מאיומי הסרבנות או מעצומות "אי התנדבות למילואים" שעליהן חתמו גם טייסים, אבל היא אומרת לנו שלא התרגשה. "ראיתי בזה קשקוש. ידעתי שאם יקרה משהו, הם יקפצו מיד לבסיס. את זה יחיא סינוואר לא ידע. הוא לא הבין את העניין. אתה צריך להיות ישראלי כדי להבין את זה. גם לסינוואר לא היה מודיעין טוב. אם היה מבין את זה, הוא לא היה יוצא למתקפה.
"בספר בחרתי להכניס מונולוג בעניין הסרבנות מצד טייס שהיה בעמדה מנוגדת לאלה שאיימו לא לבוא למילואים. טייסת זו קבוצה מגובשת מאוד, יותר ממשפחה. פתאום יש מחלוקת עקרונית, ואתה לבד מול כולם, וכולם יודעים שאתה מתנגד למהלך. אותו בחור מתוק – תושב עפרה, אגב – כתב על החוויה הזאת בחוכמה ובתבונה. ככלל, מדובר באנשים איכותיים מאוד. אם הייתי יודעת שיש במדינה עוד אלף אנשים כמו הקבוצה הזאת של טייסי המסק"רים, הייתי ישנה הרבה יותר טוב בלילה. לא צריך הרבה, רק עוד אלף. אולי כבר יש. אני מקווה שיש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il