"הפינוי הוא אבי האסון": קרית שמונה מתקשה להתאושש מהמלחמה

שלט החוצות הצהוב בכניסה לקריית שמונה, מברך את החטופים: "כמה טוב שחזרתם הביתה". אבל כשנכנסים לתוך העיר הצפונית מבינים ששנתיים למלחמה, כמעט שנה להפסקת האש, קריית־שמונה עוד לא חזרה לעצמה. רוב החנויות ברחוב המרכזי סגורות ואין תנועת לקוחות. גם הקניון המרכזי של העיר, "שמונה באמצע", שנפתח השבוע מחדש לאחר יותר משנתיים, ריק. החניה עמוסה, אבל בפנים אין לקוחות והמוכרנים משחקים בטלפונים בשיעמום. עדיין משפצים פה. גם המדרגות הנעות פעילות חלקית – גרם אחד כן, גרם אחד לא. בבית החייל הסמוך עדיין נראים סימנים לפגיעת כטב"ם.

"כשהתחילה הפסקת האש חזרתי", אומר גבי חסין, בעל עסק ותיק בקניון, שחזר לאחר שנה וחצי של פינוי. "אני לא יכול בלי המקום הזה, אני אוהב אותו. אבל זה לא אותו מקום. כשסגרתי את הדלת של העסק שלי בערב שמחת תורה תשפ"ד, לא חלמתי שזו תהיה הנעילה האחרונה שלי ושהוא יהיה סגור במשך תקופה ארוכה כל כך. לא אפתח אותו מחדש. גם אחי לא יפתח את העסק שלו שנמצא מול שלי. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין, אבל העיר לא אותה עיר. אני לא רוצה לשבת בקניון ולחכות שיעברו אולי לקוח־שניים ביום".

וזה לא רק הקניון. בקריית־שמונה ניכרת פגיעה משמעותית גם בשאר השירותים. בתחנות הדלק בעיר אין מתדלקים מהשעה 16:00 ועד שעות הבוקר, בשל מחסור בעובדים. גם בבתי הקפה המצב דומה: בתי הקפה הבודדים שנפתחו סגורים בשעות הערב, וחלקם מפסיקים לפעול כבר אחרי הצהריים. במתחם ביג המקומי הוארכה לאחרונה שעת הסגירה לעשר בלילה, אך התנועה במקום דלילה ביותר. לפני המלחמה נותרו חלק מהעסקים פתוחים עד חצות.

"לפחות שלושים אחוז מהעסקים לא נפתחו", מעריך חסין, מספר שמשקף לדעתו גם את שיעור החזרה של התושבים. הנתונים הרשמיים מדברים על חזרה של כ־76 אחוזים מתושבי העיר, אבל המקומיים משוכנעים שהנתונים לא משקפים את המציאות. "לפני המלחמה היה פה 24 אלף תושבים, היום יש 16 אלף, אולי 17 אלף, לא יותר", הוא טוען. "האוכלוסייה מתמעטת. פעם היו פה ארבעה אולמות חתונה, עכשיו יש אחד שבקושי עובד. המצב הזה משפיע גם על השנה הקרובה, כי אנשים לא יודעים מה יהיה וכשהם רוצים לקבוע חתונה, הם הולכים לסגור אולם בראש־פינה או בטבריה, שבטוח יהיה פתוח ויעבוד גם בעוד שנה.

"חשבתי שאחרי המלחמה יסתכלו עלינו אחרת, שיבינו שהיה פה אירוע שלא היה כמוהו בהיסטוריה של העיר. עברנו את מלחמת לבנון הראשונה, את ימי רצועת הביטחון, את מלחמת לבנון השנייה - דבר כזה לא היה. שלושים אחוז מהתושבים, אם לא יותר, לא חזרו".

לא רוצים להיות דון קישוט

ההחלטה לפנות את התושבים הייתה טעות קשה, משוכנע חסין. "הפינוי הוא אבי אבות האסון של קריית־שמונה. אין אף עיר במדינת ישראל שפינו אותה למשך שנה וחצי. לא היה דבר כזה. אתה יכול לפנות דיר כבשים או רפת, לא עיר. עקרת אנשים מהבית שלהם - הרגת אותם. שיבשו לאנשים את הראש. יש כאלו שעשו חיים בפינוי, היו בחופש, טיילו, אבל כשאתה נותן לילד רק דברים מתוקים כל הזמן אתה הורס לו את השיניים. זה גם מה שקרה פה. פינו אותנו, הרגילו את האנשים למלונות, ועכשיו קשה לחזור. אם הייתי יכול לומר משהו לגבי של ערב המלחמה, הייתי אומר לו שלא יתפנה ויישאר בעיר. לא היו נותנים לנו להיות במקלטים שנה וחצי, ואם לא היינו מתפנים היו יוצאים למלחמה נגד חיזבאללה והכול היה נגמר הרבה יותר מהר".

גבי חסין: "אם לא היינו מתפנים, היו יוצאים למלחמה נגד חיזבאללה והכול היה נגמר הרבה יותר מהר. אתה יכול לפנות דיר כבשים או רפת, לא עיר. עקרת אנשים מהבית שלהם - הרגת אותם"

הוא יליד העיר, בן להורים שעלו ממרוקו בשנות השישים היישר לעיירת הסְפר. "לפני מלחמת של"ג הייתה עזיבה המונית", הוא נזכר, "וגם אנחנו עזבנו לירוחם, ואחרי תקופה חזרנו. עכשיו אני מרגיש שחזרנו לאותה נקודת זמן, 40 שנה אחורה, לתחילת שנות השמונים. גדלנו במקלטים. היו יורים עלינו קטיושות בלילה, ובבוקר היו מביאים לנו קרטון של אפרסקים למקלט, 'קחו, תתפנקו'. זה היה מעליב, ואני לא יכול להשלים עם זה שהמדינה נראית כמו אז".

אבל מה שבעיקר מטריד אותו הוא שאלת הדור הבא. הבת הבכורה שלו, שהתחתנה במהלך המלחמה, עזבה את העיר, וגם בנו בן ה־25 כבר בדרך החוצה. "אני רואה את זה בכל מקום. חברים שלי עזבו עם הילדים שלהם, וגם האחיינים שלי עזבו. אני מפחד שלא תהיה המשכיות לעיר. עכשיו יש תנועה פנימה של תושבים חדשים שבאים לחזק את העיר, אבל הצעירים של קריית־שמונה בורחים ממנה החוצה. זו מכת מוות.

"בפינוי נפתחו להם העיניים. אומנם במרכז אין את השקט והירוק שיש פה, אבל יש שם שכר גבוה יותר והרבה יותר אפשרויות תעסוקה. זה דור שרוצה להתפתח, והפינוי חשף אותם לעולם חדש. אחרי שנה וחצי הם חוזרים לפה ויש להם למה להשוות, ואז אנשים אומרים לעצמם שאם גם במרכז יש טילים ופיגועים, אז למה להיות דון־קישוטים, לגור על הגבול ולפחד על המשפחה? עדיף כבר לחיות כמו כולם עם איכות חיים".

חסין לא חוסך ביקורת גם מהמדינה. "אני לא מאמין לפוליטיקאים", הוא אומר ישירות. "לא מעניין אותי לא ליכוד ולא מערך ולא שום מפלגה אחרת. הייתי חבר במועצה, שבעתי מזה. נמאס לי. אני מאמין רק בקב"ה ובאוויר הטוב שיש פה בקריית־שמונה. הפוליטיקאים מדברים הרבה, אבל לא רואים אותם פה באמת. חשבתי שאחזור מהמלחמה ואראה פה שופלים ובולדוזרים עובדים, אבל זה לא ככה. שקט פה. אם לא יהיו פה פרנסה ומקומות לימוד – אין עתיד לעיר.

"אם לא הייתי חושב שזה יכול לחזור, הייתי סוגר הכול והולך. יש לי פה שורשים חזקים, משפחה, חברים, ההורים שלי זיכרונם לברכה שטמונים פה באדמה של העיר הזאת. אבל זה קשה. אתה מרגיש שמתייחסים אליך כמו לכלב שמירה על הגבול. הנושא הכי חם בשיחות סלון פה בקריית־שמונה הוא מתי תתחיל מחדש המלחמה ומה נעשה כשהיא תתחיל. אני אישית החלטתי שגם אם ייפול סקאד – אני לא יוצא מהבית שלי. הפינוי היה הטראומה של החיים שלי. הספיק לי".

אתה אופטימי לגבי העתיד של העיר שלך?

"אני לא רוצה להכניס אנשים לדיכאון, אבל העיר במשבר. אם לא יתעוררו עכשיו, אנחנו עלולים להגיע לנקודת אל־חזור. קשה לי לראות את זה. אני רוצה שיפרח פה, אבל בינתיים זה לא קורה. מדברים עכשיו על תוכניות לבנות עוד 11 אלף יחידות דיור בעיר, אבל מה זה יעזור אם מי שכבר כאן עוד מעט קורס? גם רכבת מבטיחים לנו מאז שהיינו ילדים, ובינתיים הרכבת היחידה שהגיעה לקריית־שמונה היא רכבת הרים של לונה פארק".

זגורי כבר לא אימפריה

"נעלמו כל האנשים", אומר בכאב איציק זגורי, בעל חנות מיתולוגית למערכות שמע, דיסקים ותקליטים ברחוב המרכזי של קריית־שמונה. "חזרתי לעיר לפני שלושה חודשים ומאז העסק פתוח, אבל נפש חיה לא נכנסת. הרבה אנשים לא חזרו. לפחות עשרת אלפים להערכתי. העיר משותקת אחרי השעה חמש. אין אנשים. קשה להאמין, אבל זה המצב. החנות פתוחה ואף אחד לא בא".

איציק זגורי: "הרבה אמרו לי 'שלא תעז לסגור את החנות', אבל אם אני יושב פה כל היום בחוסר מעש, למה שלא אסגור? היום לא נכנס לפה אפילו לקוח אחד"

זגורי, בן 76, טכנאי רדיו במקצועו. את קירות החנות הקטנה שלו מעטרים אלבומים ידועים שעשו היסטוריה, כמעט כמו זגורי עצמו. "אני הבאתי את הדיסק לאזור בסוף שנות השבעים", הוא אומר בגאווה ועיניו מאירות פתאום. "לפניי, אנשים לא ידעו מה זה בכלל. מכרתי מערכות סטריאו, רסיברים, מגברים ורמקולים, והיה צריך שיהיה לאנשים גם מה לשמוע, אז נסעתי לתל־אביב עם חבר והבאתי 20 דיסקים של מוזיקה קלאסית, קצת מוזיקה ספרדית, קצת מזרחית. זה הצליח והיו תקופות שהחזקתי במלאי 15 אלף דיסקים. מכל הצפון היו באים לקנות אצלי.

"כשהייתי צעיר יותר אהבתי לשמוע מוזיקה יוונית מקורית, מיקיס תיאודורקיס, דברים כאלה. אבל זהו, שמעתי מספיק מוזיקה, היום אני מגיע הביתה ושם חדשות, שומע שחיזבאללה חזר לפה וחיזבאללה משתקם שם, שומע גם את המטוסים של חיל האוויר ואת הפיצוצים, ואומר לעצמי: לך תדע אם הם לא יחליטו הערב להפציץ אותנו ויורידו עלינו איזה טיל או שניים".

היום הוא מחזיק במלאי שלו רק 8,000 דיסקים ותקליטים, וקהל הלקוחות שלו הוא בעיקר אספנים. הדיסקים והתקליטים הנדירים שהוא מחזיק נמכרים בדרך כלל במאות שקלים ליחידה, אבל עכשיו, גם אחרי שהוריד מאוד את המחירים של חלקם, הלקוחות לא באים.

העסק פתוח ברצף משנת 1979, כמעט חמישים שנה, ורק במלחמה הוא סגר והתפנה להרצליה, שם גרה בתו. לעיר ילדותו הוא לא חזר מיד עם הפסקת האש, אלא רק לאחר שלושה חודשים. "גם לפני המלחמה לא היה קל", הוא מודה, "אבל לפחות היו לקוחות. היום העסק ממש מת. אין כלום. אני כבר חושב על סגירה. אני יודע שזה יהיה קשה להרבה אנשים, אבל אם אין לקוחות, אין לי מה לעשות פה. אצטרך כנראה למכור את הסחורה שנשארה לי, לסגור את המקום ולצאת לפנסיה".

איך ההרגשה לסגור מקום כזה אחרי כל כך הרבה שנים?

"הרבה אמרו לי 'איציק, שלא תעז לסגור', אבל אם אני יושב פה כל היום בחוסר מעש, למה שלא אסגור? היום לא נכנס לפה אפילו לקוח אחד. גם אתמול לא. וזה לא רק אצלי. לפני המלחמה היו לאורך הרחוב הזה 36 חנויות. עכשיו רק הספר פה לידי, אמציה שעושה מסגרות, בייגל־טוסט ועוד פיצה שנפתחת בערב. הרבה אנשים לא רק סגרו את העסק אלא עזבו לגמרי. לקחו את הרגליים והסתלקו. אני עצמי לא אעזוב, אבל אנחנו עוברים תקופה קשה מאוד. לא בטוח שבמרכז יודעים את זה, יש כאלה שאומרים לעצמם שהכול חזר לעצמו, אבל זה לא ככה".

כולם נפגשים בפלאפל

מזגורי ממשיכים לעמר, הלוא הוא פלאפל עמר, "הברומטר של העיר", שאותו דגמתי גם בביקור הקודם. בניגוד לפעם הקודמת, המקום עמוס עכשיו כמעט עד אפס מקום במקומיים, אורחים ואנשי כוחות הביטחון. הפלאפל עדיין מצוין, בלי חומוס ועם רטבים ביתיים מוצלחים. נדב, בנו של שמעון בעל המקום, מתפנה מהטיגונים לשיחה קצרה. אף שהבטיח שיותר לא יעבוד אחרי שלוש־ארבע, כי "המלחמה נתנה לנו פרספקטיבה", הפלאפל פתוח עכשיו עד שש, כי אבא לוחץ לפתוח יותר, "למרות שבכל העיר כבר אין אנשים בשעה הזו. העיר לא חצי חיה אלא חצי מתה".

שמעון, פלאפל עמר: "הייתי אופטימי כשחזרנו, עכשיו אני כבר פסימי. מי שטעם את הטעם של תל־אביב, מתקשה לחזור. שדרות שילשה את עצמה אחרי המלחמה, גם קריית־שמונה צריכה"

בביקור הקודם הוא היה פסימי, אבל במידה, וחשב שיידרשו לעיר שנתיים כדי להשתקם. עכשיו הוא מודאג יותר: "אנחנו עוגן פה, ברוך ה', אבל עסקים קטנים בבעיה חמורה יותר, ולפתוח עכשיו עסק חדש זה בכלל הימור מסוכן. אין פה הרבה אנשים. השיקום של העיר יימשך יותר משנתיים. אין לאנשים מה לחפש כאן. אני רואה מה קורה פה, גם עם חיזבאללה שמשתקם מחדש, וחושב שלא עשו מספיק כדי לגרום לאנשים לחזור בביטחון. לא עשו פה טיפול שורש לבעיה, ואנשים מחכים לרגע שהכול יתחיל מחדש. אני עצמי כבר בודק איך להוציא רישיון לנשק, השבוע קיבלנו זכאות בשכונה שלנו בגלל הקִרבה לגבול. אולי אני פסימי מדי", הוא מודה, ומציע לי לדבר עם שמעון אביו, "הוא אופטימי".

שמעון נוטש את הקופה לרגע ומצטרף לשיחה. הוא מביא איתו קערית עמוסה כדורי פלאפל חמים ובקבוק טחינה. "הייתי אופטימי כשחזרנו, חשבתי שהכול יחזור. עכשיו אני כבר פסימי, לצערי. חלק לא חזרו וחלק חזרו ועוזבים. הנה, השכן החליט שהוא עוזב, ועכשיו על הבית שלו יש שלט 'למכירה'. גם העסק פה ממול, חדר כושר, לא חזר כי אין לקוחות. קשה לראות את זה. מי שטעם את הטעם של תל־אביב, מתקשה לחזור. שדרות שילשה את עצמה אחרי המלחמה, גם קריית־שמונה צריכה".

מבט אופטימי

ביציאה מהפלאפל אני פוגש את דפנה אלון־פוקס. היא תושבת הקיבוץ הסמוך משגב־עם, שקריית־שמונה היא עיר המחוז שלו ושל רבים מיישובי האזור. התינוקת החמודה שבידיה נראית קצת חולה. "התפניתי מיד בתחילת המלחמה עם הבת הגדולה שלנו", היא מספרת. "בעלי גויס, והקטנה הזאת נולדה בזמן המלחמה".

לעיר היא הגיעה כדי לחתום אבטלה. במקצועה היא עובדת סוציאלית, מקצוע מבוקש באזור שעבר פינוי ומלחמה ארוכים, אבל היא מעדיפה לחכות רגע לפני שהיא חוזרת לשוק העבודה – כשיש לה ילדה קטנה בבית. "למרות כל המאמצים, מערכת החינוך אצלנו עדיין לא יציבה. וירוס קטן וכל המערכת מושבתת. זה מקשה עליי לחזור לעבודה. אני גם צריכה 'לנחות' מחדש".

לאורך כל המלחמה היא גרה בקיבוץ בשרון, ורק לאחרונה חזרה צפונה. "אני שמחה על החזרה, אבל הלב עוד לא שלם. אני ובעלי לא מהצפון במקור – הוא מקיבוץ מגל ואני מרחובות, הכרנו בתל־חי. התחתנו ובנינו בית בהרחבה של משגב־עם. יש לנו בית עם הנוף הכי יפה בעולם, אבל קשה פה. עדיין יש מקומות שנפגעו במלחמה ולא שוקמו, וגם הפחים שלנו, למשל, הם תרומה של עיריית תל־אביב־יפו... זו תרומה מוערכת מאוד, אבל גם בדיחה עצובה על המצב שלנו. לצערי, ההשקעה של המדינה לא מספיק מורגשת".

כתושבת האזור, היא יודעת לאבחן ש"קריית־שמונה כאילו התכווצה במלחמה. אומנם אני גרה במשגב־עם, אבל קריית־שמונה היא העיר הגדולה שלי. פה עבדתי, פה הסתובבתי. אני מכירה את העיר, ועכשיו אין תנועה ואין מקומות בילוי. מבחינת קניות הכול כאילו נשאר אותו דבר, אבל יש פחות משלוחים, רק אחד בשבוע. לפני המלחמה היו הרבה יותר. גם בית הקפה לחמק'ה, שהוא מוסד מקומי, נסגר חודשיים אחרי שנפתח מחדש, וכמעט אין לאיפה לצאת".

חסרים לה גם אירועי תרבות ופנאי באזור, וגם תורים לרופאים אין מספיק. "זו תקופה קשה אבל היא תעבור", היא אומרת. "אנחנו בונים על הסטודנטים שחוזרים לעיר. התחילה להם שנת הלימודים, הם יתאקלמו, יתחילו לחפש עבודה ואני מקווה שזה יפיח חיים בעיר".

ואת אופטימית ביחס לעתיד של העיר?

"אולי תגיד שזה כי אני לא גרה פה, אבל אני אופטימית. הרבה עזבו את העיר וחלקם גם את הארץ, גם כאלו שחשבתי שהשורשים שלהם נמצאים פה ולא יעזבו, אבל אני מכירה את האנשים כאן. הם אנשים טובי לב, מאירי פנים וסבלנים – יש להם רוח חזקה. קריית־שמונה תתגבר גם על המשבר הזה".

יום למחרת המפגש שלנו, אשתי נתלי נוסעת לקריית־שמונה להעביר את הרכב שלנו טסט. מכון שלם - ובו רכב אחד עם לקוחה אחת. הבוחן מבקש ממנה ללחוץ על דוושת הגז ובודק איך הרכב מגיב. זה עובר בהצלחה. עכשיו תורה של העיר. הגיע הזמן ללחוץ על הגז.