לפעמים הים שקט
רק אחרי 20 קילומטר של נסיעה אני שם לב שאת הדרך לחוף זיקים אני עושה בשקט. לא תכננתי, אבל הרדיו נשמע לי רועש מדי בבוקר הזה. זו שעה מוקדמת יחסית ביום הראשון של שעון החורף, ולמרות השעון ולמרות החורף השמש מחממת דיה והטמפרטורה מטפסת לאזור 30 מעלות, אז אני שולח יד אל משקפי השמש שמונחות על המושב שלידי ומרכיב אותן. לפני שיצאתי מהבית זרקתי לתיק בגד ים ומטען, ואני מתכנן לעצור לפני החוף לקנות קפה וסיגריות. בינתיים, וייז מורה על עוד ארבעים דקות של נסיעה לצפון־מערב ואני מצפין ומעריב בשקט. את המחשבה לנגן בכל זאת איזה פלייליסט דחיתי על הסף: מורכב מדי להחליט לאיזה כיוון השירים בנסיעה הזאת הולכים – זו נסיעה לים מצד אחד, אבל זו נסיעה כואבת ומציפה מצד שני. אז אני פותח חלונות ונוסע. הרוח מרעישה בדרכה, מערבלת את המחשבות. אם יש משהו בנסיעה הזאת שלא חסר, זה מחשבות.
החול יזכור את הגלים
שנתיים שחוף זיקים היה סגור. ב־7 באוקטובר התחולל על החוף טבח מחריד שנרצחו בו 19 בני אדם במיגונית ובתאי השירותים, ובסביבתו התחולל קרב גבורה שמנע אסון גדול יותר בקיבוץ זיקים עצמו ובלם את התפרצות המחבלים הלאה ליישובי האזור. אני מודה שכמה פעמים במהלך הנסיעה עברה בראשי המחשבה שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להגיע לשם עכשיו. הדיסוננס גדול מדי, והים – כמו שאמר יצחק שמיר פעם – הוא אותו הים. החוף קרוב מאוד לרצועה. למעשה, רק שני קילומטרים מפרידים בינו ובין גדר המערכת. בתור מי שגדל בנגב, זיקים היה פיסת החוף הרשמית שלנו: הוא הכי קרוב, והכי יפה, והחול שלו הכי לבן, והמים שלו טובים ומשמחים. לכאן ברחנו מהבגרויות, כאן נפגשנו עם גיטרה בלילות, לכאן הגענו בימי שישי כשהחלטנו לנסוע לים, ותמיד אמרנו לעצמנו: יא אללה, איך זה כל כך קרוב לעזה.
עשרים דקות עד להגעה, ובינתיים הדרך נפקחת לאורך. הדרך עצמה, בלי ששאלת, מספרת לך סיפור. אתה רק צריך להתבונן או להקשיב. העיניים שמסתכלות על הכביש כמו צדות פיסות מידע מהשוליים. כאן קרה ככה, ופה זו הצומת ההיא, וכאן בהמשך זה העיקול, ושם זאת הכניסה, ובהמשך, פה זה ההמשך. כולנו יודעים מה קרה בהמשך. אני עולה על כביש 232 בחלקו הצפוני יותר, זה שמחבר אותי לשדרות, וככל שאני נוסע בו הולכים ונערמים סימני הדרך, פיסות הזיכרון, זעקות מאבק. על שלטי היישובים הדביקו מדבקה בצורת כלנית. ולמרות שזאת רק מדבקה, יש בה משהו שעושה לי דווקא טוב.
צילום: רועי קדם
עם לב שבורשל חול ואבן
בצומת שער הנגב, צומת הקשתות, אני פונה ימינה, מערבה. חולף על פני שדרות, ורואה משמאל את העץ הבודד שקראנו לו גם העץ של גולני: לשם היינו מגיעים לתפוס טבע מול בית־לאהייה. בנסיעה המהירה על הכביש מדי פעם מבליחות הריסות צפון הרצועה, ומדי פעם מתרוממת גם איזו חומה שמנסה להסתיר אותנו, או את מסילת הרכבת שעוברת כאן, מהאויב שעוד נותר מצידה השני. על אחת החומות נכתבו בגרפיטי שלוש מילים שהפכו לי את הבטן: "עוד חומה? השתגעתם!". אני בולע רוק ומתחיל להזיע. המשפט מהדהד לי את הדרך שנותרה. מעט אחר כך שלט עם חץ שמאלה: "שחזור שדה קרב 1948". אני נוסע דרוך.
על המיגונית בצומת יד־מרדכי עדיין מצויר גביע גלידה עם שלושה כדורים. עד לפני שנתיים וקצת זה היה סימן לחולפים לידו: אתם כבר ממש קרובים לים, בעוד רגע ייפרס הכחול האינסופי, יושלו הבגדים וגלידה טעימה תטפטף על החול. אבל שנתיים של מלחמה עברו עלינו. על גביע הגלידה התמים ההוא הודבקו עוד ועוד פיסות זכרון - סטיקרים של אנשים יפים שלא שבו, של חיילים גיבורים שהקריבו את חייהם לא רחוק מכאן.
אני קונה קפה ומתיישב לעשן, ומבחין שהצומת הוא גם נקודת מפגש של קבוצה שמתאספת כאן. כשאני מתעניין, הם מספרים שהם מחכים למדריך שייקח אותם לסיור ביישובי העוטף ובשדרות שנתיים אחרי 7 באוקטובר. האזור כולו עוד מלקק את הפצעים. נדמה לי שלהיות כאן זה לחיות עדיין את היום ההוא.
עוד כתבות בנושא
ים של דמעות בשתי עיניי
שער צהוב פתוח מקבל את פני הבאים לחוף. יש עליו עדיין שלט "שטח צבאי", מהימים הלא רחוקים שבהם השער היה סגור והשלט הסביר לאנשים שכאן שהם לא יכולים לעבור. נסיעה קצרה מובילה לחניה הפנויה מאוד. אני יוצא מהרכב והולך לתפוס פיסת שמיים וחוף. הכול כאן חדש ומושקע ויפה. ומאוד־מאוד נקי. שנתיים בלי מבקרים מחזירים לטבע מהחן הבתולי שלו. האוויר כאן נקי ונעים אבל גם מעיק ועומד. אני מחליף לבגד ים במלתחות החדשות, מנסה לא ליפול למחשבות רעות מדי על למה בעצם הכול כאן חדש, ואז צועד אל הים ותוהה אם היה כאן מישהו שלא מכיר את מה שהתחולל כאן. האם הוא היה מבחין במשהו?
אין עדיין אנדרטה, אבל שלט אחד שנקבע בכמה נקודות בחוף לא נותן מנוח: "ברוכים הבאים לחוף זיקים!", הוא מכריז. "זמן ההתגוננות העומד לרשותכם – 15 שניות! בהישמע התרעת צבע אדום יש לצאת מהמים, לשכב על הקרקע, ולהגן על הראש עם הידיים במשך 10 דקות". גם האיור הפסטורלי מתחת לטקסט הזה לא עוזר לבטן שמתהפכת. עד כמה חסר אונים מי שנמצא בחוף? עד כדי להגן על הראש עם הידיים.
יש משהו כל כך חשוף בחוף הים. אף פעם לא חשבתי על זה. לא רק שאנחנו משילים מעצמנו את בגדי היומיום, גם החוף עצמו חשוף, ועליו ויחד איתו כולנו. כמעט בלתי נתפס לחשוב עליו כשדה קרב. אין פה איפה להתגונן, גם אין איפה לשפר עמדות. מכל נקודה על החוף אפשר לראות תזוזה כזאת או אחרת. ובכלל, איך הצליל הזה, המרגיע, של גלי הים השוטפים את החוף, יכול להיות גם פס הקול של הבוקר ההוא. האם המים הפסיקו להפיק את הצליל הזה כשעלו מהם המפלצות?
לא נשבר על סלע
אני מניח את התיק על החוף וכותב לאורי, חבר טוב שלי מימי הישיבה התיכונית, שהיה גר כאן בעוטף: "אני בחוף זיקים". הוא מיד החזיר לי הודעה: "באת להשלים בגרויות?". יש דברים שלא משתנים.
לידי חייל בתפקיד שמחכה כאן לחבור לצוות שלו. הם תופסים עכשיו מוצב בגזרה הזאת והוא הקדים, אז בינתיים הוא עושה סיבוב על החוף. הוא לובש מדים טקטיים ארוכים מדי ונעליים צבאיות גבוהות מדי. "זה אחד החופים הכי יפים שראיתי. האמת שלא יצא לי להיות פה עד עכשיו", הוא מודה. נעלי החי"ר שלו דורכות על החול הלבן, מותירות עקבות שחוף ים בדרך כלל אינו רגיל בהן. הוא לא נכנס למים אבל נהנה מהאוויר. תכף ייסע, וגן העדן המתעתע הזה יהפוך עבורו לגזרה צבאית.
אני מסתכל על הים. הוא צלול ברמה שקשה להסביר. הוא לא סוער בכלל. ובאופן כללי הוא הכי רחוק מלספר את הסיפור של מה שקרה כאן. דגל לבן שמתיר רחצה בים הרגוע מתנוסס כאן.
צילום: רועי קדם
גלים־גלים בא הכאב
אני נכנס למים. הם קרים אבל טובים. צריך להיכנס פנימה. פשוט לקפוץ למים. בחוף חם. השמש חזקה אבל לא מדי. אני מכניס את הגוף ואת הראש, נותן למים לשטוף גם את המחשבות. בתוך המים אני פוגש את יעקב, שבקיבוץ כולם בכלל קוראים לו קוקי. הוא מכאן, מזיקים הסמוך, וכבר בשבוע שעבר הוא חזר הנה.
"בחוף הזה יש המון שקט ופסטורליה, אבל כל הדבר הזה הופר ב־7 באוקטובר", הוא אומר. "אנחנו בדיוק עומדים בנקודה שממנה נכנסו המחבלים אל החוף. הם באו גם דרך הים, גלים־גלים. הם הפתיעו אותנו. הם התחילו לירות על סוכת המציל שעמדה כאן במגדל גבוה, ועל כל החוף".
הוא עוצר לרגע ולוקח אוויר. "באותו הבוקר היו פה גולשים, היו פה דייגים. היו כאן מטיילים, והיו כאלה שהתאמנו ועשו כאן ריצת בוקר. והיה פה ממש טבח. המחבלים הציתו את סוכת המציל ואז חלק מהמתרחצים ומהגולשים נכנסו לשירותים פה כדי להסתתר. הם נכנסו לשם וטבחו בהם. הייתי בכיתת הכוננות של קיבוץ זיקים והתחלנו לקבל מידע על מה שקורה פה.
"גם אלינו הגיעה חוליית מחבלים, וניסתה לחדור לקיבוץ עם סוואנה שנגנבה מהצבא. הם הגיעו עד לגדר שלנו. כיתת הכוננות והלוחמים נערכו על הגדר ופתחו באש ומנעו את הכניסה שלהם. אחר כך כל היום היו התרעות על חדירות מחבלים תוך כדי ששמענו מה קורה בנתיב־העשרה, כי אנחנו מאזינים בקשר על אותו הגל".
אני שואל את יעקב איך זה לחזור לכאן, לחוף. "זהו. חזרנו. היה צריך לעשות פה שיקום רציני. ובאמת הייתה פה השקעה מעל ומעבר לציפיות", הוא אומר. "תבין, אנשים פה - זה הבית השני שלהם. זה כמו משפחה. באים לפה אותם אנשים, ובמהלך השנתיים האלה ממש התגעגענו. חזרנו לפה בשבוע שעבר, כשהחוף נפתח. נפגשנו עם אנשים שלא ראינו הרבה זמן, והייתה התרגשות כל כך גדולה. החוף זה מקום המפגש. כאן שותים קפה, מדברים שיחות חולין, וגם קצת פוליטיקה אבל באווירה נחמדה".
והים זוכר?
"הים נשאר אותו הדבר, אבל נראה לי שהוא בוכה עדיין. הוא נראה לי בוכה. בוא נגיד שבימים הראשונים, כשהגענו הנה לפני שבוע, הייתה באוויר... מועקה קשה כזאת. אתה הרי לא יכול לא לדמיין מה קרה פה ומה אנשים עברו פה ואיזה אנשים וילדים הלכו פה. אחד מהם זה הבן של משפחת תעסה מנתיב־העשרה, הבן הגדול שגולש, ואבא שלו בנתיב־העשרה קפץ על הרימון והציל את הילדים שלו. טרגדיות. אי אפשר להכיל את כל הסיפורים. כולנו, מי שפה, עדיין עם שריטה. מי שחווה את זה מקרוב הוא... יש שריטה. תראה הייתי שנים חוקר במשטרה, היתי בזירות קשות, היתי מאוד חזק נפשית. אבל אחרי המקרה הזה..."
משהו נסדק.
"כן. משהו נסדק. יש לי גם מכרים וחברים שנרצחו. שוטרים מתחנת שדרות שעבדתי איתם. סיפור ועוד סיפור. דיברת על סדק. זה לא סדק. זה סדקים. ועוד סדק ועוד סדק, וזה תהליך ארוך. אז אנחנו באים לחוף הזה כדי לנסות לשקם את עצמנו. לנסות להירפא".
אם נשרוד את המבול הפעם
כמה צלילים עמומים בוקעים ונבלעים ברחש הגלים ובאוושת הרוח על המים. המנגנות הן זוהר ויעלה פארן ממושב שובה בעוטף. "היינו מגיעות לפה הרבה לפני 7 באוקטובר, ומאז לא היינו פה כמובן", מספרת האם זוהר. "ובאמת הים היה חסר לנו מאוד. בקיץ הרגשנו שאנחנו צריכות את האנרגיה של הים, אז נסענו לחוף באשקלון, אבל זה לא היה אותו הדבר".
ואיך זה כאן, עכשיו?
"האמת שמאז ומתמיד נראה לי הזוי לבוא לפה כשעזה כל כך קרובה. אבל הבוקר יעלה ביקשה שנבוא, ואמרתי יאללה, ננסה להתפייס עם החוף".
זאת התחושה? צריך ממש להתפייס?
יעלה: "כן. וזה מתעתע, מצד אחד הים שקט, מצד שני היה פה טבח נוראי".
זוהר: "לשבת פה זה נעים ומרגיע, ואנחנו צריכות את זה מאוד, אבל כל הזמן יש דיסוננס בלב, בין הרגוע, הכחול והפסטורלי, כאילו אנחנו בחוף בתאילנד, ובין כל מה שקרה. ותראה פה את כל הסטי"לים והדבורים, אני לא יודעת, כל הספינות של חיל הים. בדיוק אמרתי ליעלה שהיה בי איזה זעם כזה: הנה, עכשיו יש פה ספינות, אבל איפה הן היו ב־7 באוקטובר? יש כל הזמן תסכול וכעס. איך יכול להיות שזה קרה, למה עכשיו יש פה הגנה ואז לא הייתה. מחשבות כאלה. זה לא ממש מקדם".
אבל צריך לפרוק את המחשבות האלה.
"כן. אני בטוחה שעכשיו אף אחד לא יכול לעבור מעזה לפה. אז יש תחושה מעורבת. אנחנו מכירים אנשים שהבנים שלהם היו פה ב־7 באוקטובר. זה קשה. דיברנו על זה השבת בהקשר של פרשת נח. העניין הוא לא עצם המבול, השאלה היא איך אתה יוצא מהמבול. נח יצא מהתיבה והשתכר ולא בא לו על העולם. אז דיברנו על זה עם הילדים, שגם לנו יש עכשיו בחירה מה לעשות אחרי המבול, איך לצאת מזה. כי יש הלם, ואז גם יש שיקום.
"היינו השבוע בהלוויות של חטופים בניר־עוז, והיום באנו לפה. משהו מהחיים שלנו מנסה לחזור למקום. בדיוק דיברנו על זה שאנחנו בעוטף מרגישים עכשיו כמו מין עוף החול שמתחיל לקום. משהו מתחיל להיבנות מכל האפר הזה. אמרו לי שהחוף נפתח כבר בשבוע שעבר אבל עוד לא הרגשתי שנכון להגיע. היום אמרתי יאללה. אני מרגישה שהים עושה לי 'ולקאם' מאוד יפה. כל כך רגוע. הים מדהים".
יעלה ממשיכה לפרוט על הגיטרה ומנגנת את "מודה אני" של מאיר אריאל. אני שואל אם הפלייליסט הזה קשור גם למה שהן תיארו. "זאת עוד דרך לשרוד את האירוע הזה", אומרת זוהר. "בדיוק ראינו שעל אחד הסטיקרים לזכרו של תמיר אדר היה כתוב משהו כמו 'פה לא מקטרים. פה רק אומרים תודה ונהנים'. בסוף יש גם הרבה על מה להודות. על הנס שנעשה לנו. וגם לאזור שלנו. אם לא נאחזים ברגעים המסוימים האלה, אז אפשר להשתגע. בשיח האובדן עולה משהו: למה אנשים הכי מתגעגעים? לרגעים היפים, הקטנים, לחוויה עם הילדים והמשפחה. פיסות חיים כאלה. זה ה'מודה אני'. יעלה סחבה אותי לפה היום, ואני לא מצטערת. זה שווה כל רגע".
עוד יש מפרש לבן באופק
אני מקפל את הפקלאות. החוף, בלי ששמתי לב, התמלא בינתיים באנשים. זאת לא תפוסה מלאה, אבל השמשיות מאוישות ברובן וצלילי המטקות הולכים ומתרבים. בדרך לחניה אני רואה אנשים מתקהלים מול שלטי ההנחיות לצבע אדום, קוראים וזוכרים, כאילו אלה העדויות עצמן. אולי גם הם מתוסכלים מהניסוח או מההנחיה להגן על הראש עם הידיים. אני חולף על פני מרחב מוגן ענק, שגם הוא חדש, והוא מזכיר לי את הגרפיטי מהחומה שתכף אראה שוב - הפעם בדרך חזור - "עוד חומה? השתגעתם!"
סוער לי בלב והדמעות מאיימות לבקוע. הים מציף, החול מכסה. הסדק עוד כאן. כולנו מנסים להתפייס עם עצמנו. עם מה שהיינו, עם מי שאנחנו עכשיו. עם מה שאבד לנו ומה שנותר. לא לקטר. לזכור. ללמוד איך לא יקרה שוב. לקפוץ למים. להשתדל לא להשתגע. לנשום. לעשות טוב. להגיד תודה. את הדרך בחזרה הביתה אני עושה עם מאיר אריאל ברקע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות של רועי קדם
