"השפה היא מגרש משחקים": המשוררת רוני אלדד מוציאה ספר ילדים חדש

משפחת אלדד יש סיפור מפורסם, על מה שהתרגלו הילדים לשמוע בכל בוקר מאמם. כשרוני ואחיה התאום אוריאל היו קטנים, היא הייתה קוראת לעברם כשיצאו מהבית - "תעשו חיים". הילדים החמודים הבינו את זה על משקל "תעשו שלום" - נופפו בידיים וקראו "חיים, חיים!" בכל תחילתו של יום. "אמא שלי באמת מלמדת אותי לעשות חיים", היא מודה. "ובחרתי גם להקדיש לה את הספר שלי". בעמוד הראשון של ספרה החדש של רוני "שלום כיתה אלף" היא כתבה כך: "לאמא שלי, שמלמדת אותי לעשות חיים באהבה בלי די". אמה של רוני, אליאורה, הלכה לעולמה בשבוע שעבר, וההקדשה היפה והעדינה הזו הופכת כעת גם להנצחה ייחודית ומאוד מרגשת לדמותה המוארת והשמחה, זו שמלמדת את ילדיה "לעשות חיים", וגם במהלך הריאיון שקיימנו שבוע אחד קודם לכן - נוכחת מאוד.

אנחנו נפגשים לריאיון על ספרה החדש לילדים "שלום כיתה אלף". האות אל"ף שבכריכה מנוקדת באופן "שגוי", ומי שמקפיד על ניקוד תקני צריך לקרוא אותה כמו המספר 1,000. המירכאות על המילה שגוי לא נוספו סתם, הכותרת מרמזת על קו העלילה של הספר: הילד שקד, שעולה לכיתה א', קורא את המילים כשהוא מתעלם מהנקודות והקווים שמעליהם ומתחתן, ולמעשה מעניק להם פרשנות חדשה. ככה הוא נוסע לאילת עם אבא שלו, כשהוא בכלל מוזמן לחגיגת יום הולדת לאיֵלת, או מתפלא מאוד לראות קופאית אישה מתחת לשלט "קופה".

"באופן כללי מצב תודעה ילדי, כשהוא חוקר את העולם, כשהוא רוצה לפענח משהו, כשהוא שואל שאלה - וזה מצב ששואל המון שאלות - התשובה הכביכול נכונה היא רק אחת האפשרויות, והיא לא תמיד התשובה הכי מוצלחת. יש משהו במצב הזה כשהכול חדש שהופך כמעט את הכול לאפשרי. כל תשובה היא הגיונית באותה מידה. לכן יכולות לקרות המון טעויות, אבל גם חוויות מסעירות ומצחיקות ומלמדות. זה בעצם סירוב להתמשמע לדרך אחת מסוימת של קריאה ופענוח המציאות".

איך חשבת על הרעיון לכתוב על הפער הזה?

"זה התחיל מבדיחה. נסעתי עם הבת שלי וראינו שלט של "שוק קח תן" ואמרתי לה איזה מצחיק זה אם ילד אחד יקרא את זה ויחשוב שזה שוק קח תַּן, כלומר החיה, זה יכול ממש ליצור קומדיה של טעויות. ניסינו לחשוב על כל מיני מילים כאלה שניקוד אחר יכול לעשות צרות צרורות. ואז כבר התחלתי להתגלגל ולחשוב על זה שבעצם הטעויות האלה הן מצחיקות, אבל למעשה הן משהו שהעולם נוטה לקרוא לו טעות הרבה פעמים. זה משהו שאני מכירה מקרוב. גם אני זוכרת כל מיני רעיונות שהיו לי כשהייתי ילדה שהעולם פחות ידע להכיל אותם".

כלומר, מישהו קרא את הרעיונות שלך עם ניקוד אחר.

"בדיוק. או הם או אני, מישהו מאיתנו קרא את זה באופן שונה. בחוויה של ילד יש לא מעט פערים בהבנה, וניסיונות ההתאמה והכיול בין ילדים ומבוגרים יוצרים המון בעיות, אז רציתי להושיט שם יד לכל הילדים שמרגישים ככה ולהגיד להם שאני מבינה מה קורה לכם עכשיו, בטח בכיתה א', שכל כך הרבה דברים משתנים בבת אחת ודורשים הסתגלות ומשמעת לדרך מסוימת, אז זה מין רגע כזה בזמן שמישהו בעולם יאותת לך שלמרות שהוא בצד של המבוגרים הוא זוכר את זה ומבין את זה. ברגע שהבנתי שיש פה משהו שאני זוכרת היטב על בשרי, שאגב לא ברור לי אם צלחתי אותו היטב או לא, ושגם הילדים שלי ובעצם כל אחד עובר אותו באיזה אופן אחר - פתאום נהיה לי דחוף לכתוב את זה לא רק בשביל להצחיק, גם כדי להרגיש שותפות.

"כל יום אני צריכה לכתוב משהו, לפעמים אני כותבת שיר מעפן ולפעמים אני כותבת משהו שאחר כך אני יכולה להרגיש שעשיתי את שלי לשבוע שלם ולרוות מעצמי נחת. זה להיות חלק מאיזה מפעל: לקום בבוקר, להחתים כרטיס, לכתוב מה שצריך וללכת הביתה"

"אגב, יש מי שמצליח לשמר את ההוויה הזאת אצלו בחיים, גם בחיים המתבגרים. יש אנשים שילדות עבורם זה משהו שקרה בעבר ויש אנשים שהילדות ממשיכה להתהוות אצלם תמיד והם חיים אותה. היא גורם מזין וממלא והשראה וכוח. יש אנשים שאני מכירה מקרוב שממשיכים לחיות בתודעה פתוחה, אז כל הזמן המציאות מזמנת להם עוד אפשרויות להבנה ועוד פלאות כמו גם עוד צרות, זה עושה את שתי הפעולות יחד".

קצת מזכיר את "תעשו חיים" ואת "תעשו שלום" שלכם.

"כן, זה ממש נכון". היא מודה. "זה בדיוק זה".

אלדד (42) נשואה לעומרי, חוקר זוהר ומורה, והם גרים בשכונת קטמון בירושלים עם ארבעת ילדיהם: יותם (14), רות (12), אורי (9) ועמליה (5). היא מבקרת ספרות, כותבת ספרות לילדים, עורכת בהוצאת עם עובד, וגם, או לפני הכול בכל הנוגע לתחום המקצועי שלה – היא כותבת שירה. בחודש שעבר היא זכתה בפרס לשירה עברית ע"ש חיים גורי, במסגרת פסטיבל ירושלים לשירה, על ספר השירה השני שלה "יממה" שערכו אריאל זינדר ולי ממן ושיצא בהוצאת פרדס. "זה ספר שיצא לפני שלוש שנים והוא התחיל מאיזו מצוקת כתיבה, כי הרגשתי שאחרי שהוצאתי ספר שירה ראשון אז אני צריכה הצדקה אמיתית ושלמה לכתוב שירה, כי אי אפשר סתם לכתוב שירה. צריך שאלה יהיו השירים הכי מעולים ונפלאים, ואחרת אין סיבה לבזבז נייר ואת הקשב של אנשים.

"בספרי ביכורים אתה מוציא את מה שכתבת עד לאותו רגע. אם אתה אדם כותב אז יש איזה הצטברות כזאת עד שאתה מתישהו מגיע למסקנה שהגיע הזמן לפרסם. למרות שאני שנים אמרתי שאני בחיים לא אפרסם שירה".

למה?

"זה דבר נורא חשוף וכולם סביבי מבינים עברית. למדתי אמנות בבצלאל ויש משהו באמנות שמאוד שומר עליך. אפשר להגיד המון דברים ועדיין זה יהיה רב־פנים ועם הרבה אפשרות לפרשנות. אבל עם עברית? כל מי שדובר את השפה ומי שיתאמץ יבין מה שאני רציתי להגיד. זה הרבה יותר חשוף. אז תמיד אמרתי שזה מעשה חסר אחריות ושאני לא מבינה אותו, ומה אנשים עושים כשהם עושים את זה.

"מצד שני, אני כל כך אוהבת שירה שכל הזמן בלבל אותי העניין הזה. משוררים ומשוררות שאני ממש חבה להם את בריאותי הנפשית בהרבה מצבים בחיים, ואת התחושה שאני לא לבד בעולם. הרגשתי באיזשהו שלב שאי אפשר להיות שייכת לשרשרת המזון רק מצד אחד שלה. אם אני כותבת ואני מרגישה שזה משהו שהוא ממלא אותי ומעסיק אותי והוא העולם שלי אז אני אצטרך גם איכשהו לשלוח את זה לעולם".

התובנה הזאת מתרחשת ברגע מסוים?

"זה היה בזכות עומרי, בן הזוג שלי, שהתעייף ואמר לי 'פשוט תפרסמי שיר אחד'. ושלחתי את זה לעיתון שאתה מראיין אותי בו, למקור ראשון, למוסף שבת. שלחתי שיר אחד שלי ורציתי להרגיש איך זה כשרואים אותך. וזה היה סיכון מחושב כזה. בסדר, אנשים כותבים לפעמים שירים ומפרסמים לפעמים שירים. זה לא דרמה. ואז העורכת לי ממן קראה את השיר הזה בעיתון ואמרה לי 'תשלחי מה שיש לך. אני רוצה לקרוא'. ככה זה קרה. חצי נס וחצי חוסר אחריות", היא צוחקת.

תחושת חוסר האחריות מפרסום השיר הראשון ומספר הביכורים התחלפו כאמור בשתיקה ובהלם במחשבות על ספר שירה שני. "שום דבר לא הרגיש לי טוב מספיק. מה שגרם לי לצאת מזה היא המחשבה על כך שכל אדם אחר קם בבוקר לעבודה שלו, ולפעמים הוא עושה את העבודה שלו טוב, ולפעמים הוא עושה אותה בסדר או לפעמים ממש גרוע. אז גם אני אתייחס לזה ככה: כל יום אני צריכה לכתוב משהו, לפעמים אני כותבת שיר מעפן ולפעמים אני כותבת משהו שאחר כך אני יכולה להרגיש שעשיתי את שלי לשבוע שלם ולרוות מעצמי נחת ולהיות מרוצה. זה לא משנה. זה להיות חלק מאיזה מפעל: לקום בבוקר, להחתים כרטיס, לכתוב מה שצריך וללכת הביתה. מההצטברות הזאת הגיע 'יממה'. יש בו מן הריתמוס הזה של עבודה לפי שעות והתבוננות בזמן, וזה משהו שהוא מחויב ומאוד מקורקע לזמן של העולם. ויחד עם זה מנסה למצוא איזה משהו ולשאוב כוח ממשהו יותר אינסופי ומופשט וחי ופראי שיש בעולם שהוא לא בזמן ובצורה חד־משמעית".

"גדלתי בידיעה שיש משורר אחד בלבד בעולם. וקוראים לו אורי צבי גרינברג והוא ה־משורר. השירה שלו מפעימה ואין כמוה. אף אחד לא כותב כמוהו. מי שמנסה לכתוב כמוהו לא מצליח, זה תמיד ירגיש 'כמו' ולא הדבר עצמו"

ואז גם הגיעה ההכרה בדמות פרס.

"וואו, כן. במיוחד כשזה פרס על שם חיים גורי. זה קול שהולך איתי עוד מהילדות. איכשהו אני גדלה לצד השירה שלו ואני מרגישה שכל פעם אני מגיעה לעוד נדבכים. הוא משורר שהכתיבה שלו כזאת אלסטית ומשוכללת ורבת פנים, וגם חמה וחיה וזה נותן לי איזו ברכה. כאילו מברכים את השירים שלי שגם, אולי, יום אחד יהיה להם גם הכוח הזה. זה יטעין אותם".

הפידבק שאת מקבלת ממי שקורא את השירים שלך מצדיק את החשש הראשוני מלפרסם שירה?

"זה מצדיק, זה מאוד חשוף, אין מה להגיד. כל ניסיון להערים על הקורא נכשל. הרצון הוא להגיד אמת, וככל שאני מתבגרת יש לי תשוקה למצוא לב פועם בקצה השני של השיר, שקרא את השיר הזה ומצא בו את הקשר ואומר לי 'אה, הבנתי'. זה משהו שאני לא מפסיקה להרגיש שהוא נס, ולתהות איך זה יכול להיות שלמרות וכנגד כל הסיכויים זה מצליח. אני אומרת משהו, ומישהו אחר הבין אותו, זה ממש מוזר. אני כותבת אותו במערכת של דימויים ובמשקל ובחריזה, שזה לא הדיבור הפשוט, ומישהו קורא את זה ואומר אה, בדיוק ככה הרגשתי אתמול. זה משהו שאי אפשר להיגמל ממנו ומחפשים אותו אחר כך בכל דרך. אז כן. לא רק שזה הוכיח את החשש אלא גרם לי להיות תלויה בחשש הזה".

באיזה אופן?

"ברצון להיות מובנת. אבל איכשהו כשאני אומרת לך את זה ואני אומרת בנחרצות, אז אני מיד רוצה לסייג ולהגיד - יש משהו בשירה שאני אוהבת שהיא מאמצת גם את הקורא ושהיא לא מוגשת באיזה אופן ישיר ומפורש. יש עכשיו תנועה חזקה של שירה וידויית שהיא חשופה מאוד, גלויה ועוצמתית ולפעמים היא יפהפייה ממש. אני מסוגלת לקרוא מעט ממנה אבל אני לא מסוגלת לכתוב אותה - אני לא מצליחה לכתוב שירה שאחוזה בקונקרטי כל כך ומספרת סיפור. זה חייב לעבור דרך מערכת של כל מיני צורות ודימויים, מטפורות, מצלול, מוזיקה. זה לא יכול להיות הדבר עצמו. ויחד עם זה אם עשיתי את זה והשיר יצא חידתי ולא מובן אז אני מרגישה שלא הצלחתי. זה מין מתח עדין שכזה".

לא מעט קווים ונקודות נמשכים מהמאפיינים של ספרי השירה, בעלי הרבדים הרבים והמשמעויות השונות, לבין הנושא של הספר החדש שכתבה. "שלום כיתה אלף" עוסק גם הוא בניסיונות השונים להבין זה את זה ולקרוא מבין השורות.

עניין משותף נוסף שיש בין הז'אנרים הוא שיש משהו משחקי בכתיבה: העברית, הניקוד, המילים.

"אני ממש שמחה ששמת לב לזה. זה ספר שניסיתי שלא יהיה עמוס במוסר השכל, וייתן תחושה כזאת של ילד שמורד במערכת ואז מבין וצריך להתיישר. בחלקים מסוימים שלו עלולים קצת להבין אותו ככה, ואני ממש השתדלתי שלא. המשחקיות הזאת היא הפתרון שאני מציעה. כי בעצם השפה היא ממש מגרש משחקים והיא חומר גלם כל כך עשיר וכל כך מצוי. יש ממנו אינסוף. זה מה שרציתי לתת למי שקורא אותו, להגיד לו - תקשיב, זה נכון. יש גם ניקוד, זה גם חשוב, אבל צריך לזכור: בתוך העולם של השפה יש כל כך הרבה דרכים לקרוא ולשחק ולהבין ולטעות, ולגרום לאבא שלך לנסוע עד אילת כי חשבת שזה מה שכתוב, למסיבה של אֵילת. ולצד הדרכים האלו להרוויח המון דברים שמחים ומצחיקים וחופשיים. גם יצירה וגם משחק, וגם תחושה שאתה בן בית. ומאחר שזה מושתת על העברית, זה גם ספר בלתי תרגים. זה ממש רק שלנו וזה דווקא נחמד. לכתוב משהו שאתה יודע שהוא יישאר בגבולות העיר שלך, המדינה שלך, השכונה שלך. בדיחות פנימיות כאלה".

"היה משהו מאוד רווי ומיוחד בתמהיל שבתוכו גדלתי: גם להיות אנשים שהם עם הפנים לעולם ומחויבים לעולם הזה ולעם הזה ולתרבות שלו וגם להיות באיזה מרדף אינטנסיבי אחרי יופי ונועם וחוכמה"

והמשחקיות הזאת מופיעה גם בשירה?

"בשירה יש המון דרכים לכפות משחקים על הכותב וגם על הקורא. חריזה, למשל, זו דרך כזאת. לפעמים מחליטים על איזה סוג של ניגון ואז המילים כופות על מי שכותב דווקא מילים אחרות שהוא לא היה בוחר בהן מראש, אבל הן מתחרזות ואז כל השיר צריך איכשהו להתמשמע לכללים של המשחק הזה. זה מאוד מעשיר אותו. זה קצת לחתור תחת המילים של התודעה שלנו ולתת איזה חוקיות אחרת. זה ממש מה שמשחק עושה ואני כל כך אוהבת את זה, שלפעמים אני צריכה להימנע מכך, שלא ייהפך למניירה".

בספר ילדים צריך גם לאייר את הטקסט ובמידה רבה לתת לו פרשנות גרפית, איך זה היה בשבילך?

"יש לאיורים של רון לוין, המאיירת של הספר, איזה ברק של משהו שבמילים הוא לא נאמר. היא הצליחה איכשהו כמו בחומר בנייה להיכנס בין הלבנים של הטקסט, ולהכניס דברים כל כך יפים. כשכותבים סיפור, יש הרבה פעמים לכותב דמיון מאוד מובהק של איך דברים צריכים להיראות, איך הדמויות נראות, איך הסאבטקסט מתנהג בתוך האיור, וכאן הייתה איזו סימביוזה שהרגשתי שהיא מגלה לי המון דברים שכתבתי שאני בעצמי לא ידעתי".

"הרצון בכתיבה הוא להגיד אמת, וככל שאני מתבגרת יש לי תשוקה למצוא לב פועם בקצה השני של השיר שקרא את השיר ואומר לי 'אה, הבנתי'. זה משהו שאני לא מפסיקה להרגיש שהוא נס, ולתהות איך זה יכול להיות שלמרות וכנגד כל הסיכויים זה מצליח"

אני מניח שאם היו מאיירים ספרי שירה זה היה בעייתי בפרשנות שהם היו מקבלים.

"כל בחירה אמנותית סוגרת את הדלת על בחירות אחרות שהיו יכולות לבוא. הבן שלי רצה לראות איזה סרט על מגילת אסתר ואני ממש התעקשתי שהוא לא יראה. אמרתי שאני לא רוצה שיהיה לו בראש אחשוורוש שמישהו אחר דמיין, אני רוצה שהוא ידמיין את האחשוורוש שלו. זה חילץ ממני איזו התעקשות משונה, אבל כולנו נחשפים לכל כך הרבה דימויים ויזואליים שנכפים עלינו. לפעמים יש תחושה שזה מאכיל בכפית וסוגר אפשרויות, ולפעמים, כמו שרון עשתה פה, זו מין הצעה להבין את הבדיחה, אבל אפשר אחר כך להמשיך להתגלגל איתה".

כאמור, רוני בתם של אליאורה ואריה אלדד, רופא, פרופסור, סופר ופוליטיקאי מהבולטים שהיו למחנה הימין. "סבא שלי זה ישראל אלדד, הוא היה מפקד הלח"י ואידיאולוג של הימין ופילוסוף וכל מיני. הוא היה מאוד בתחומי הרוח. ומאוד חזק בחוגי הימין. אז הוא העביר מין מורשת ואבא שלי ממשיך את דרכו מאוד בנאמנות ובדרך שלו אבל בקשר הדוק לזה. ועל זה גידלו אותנו מצד אחד. ומצד שני הבית שלי מושתת על איזה אהבת חיים ואמנות ויופי שמגיעים משני ההורים שלי. שניהם אוהבי ספרות ותרבות ויופי ואמנות ומוזיקה. היה משהו מאוד רווי ומיוחד בתמהיל הזה שבתוכו גדלתי והתחושה הייתה ששניהם חשובים מאוד. גם להיות אנשים שהם עם הפנים לעולם, מחויבים לעולם הזה ולעם הזה ולתרבות שלו, וגם להיות באיזה מרדף אינטנסיבי אחרי יופי ונועם וחוכמה.

"גדלתי בידיעה שיש משורר אחד בלבד בעולם. וקוראים לו אורי צבי גרינברג והוא ה־משורר. אולי גם את דוד המלך אפשר לספור", היא צוחקת. "בגדול, השירה של אצ"ג מפעימה ואין כמוה. אבל היא מאוד ספציפית, אף אחד לא כותב כמוהו. מי שמנסה לכתוב כמוהו לא מצליח, זה תמיד נראה 'כמו' ולא הדבר עצמו. משהו בריתמוס שלו, באורך השורות, במרחב הנשימה ובכל מיני דברים שהם אפילו פחות בנגלה ויותר בתשתית של השירה שלו ממש מקודד לי בדם. נדרשו לי הרבה שנים להבין שלא חייבים לכתוב כמו אצ"ג כדי לכתוב שירה שאפשר ושיש עוד משוררים".

הם חמישה אחים, היא ואחיה אוריאל הם התאומים הקטנים. אחותה הגדולה קרני היא עיתונאית ומוזיקאית. אני שואל אותה האם הכתיבה הוא משהו שעובר בגנים. "לא בין כולם, כל אחד איכשהו לקח חלק אחר במכלול הגדול הזה שבתוכו גדלנו. אנחנו לא דומים, אבל עם זאת מאוד קרובים. קרני עיתונאית ומוזיקאית, אביגיל אדריכלית, ומיכל למדה ריפוי באמנות ואז לקחה את הכיוון של אבא ועשתה הסבה לסיעוד. ואוריאל אחי התאום הוא יצור חסר מנוח, אין איך להגדיר את זה. הוא עושה בלי סוף - יש לו איזה אלף מכינות קדם צבאיות שהוא הקים בשנים האחרונות, יפהפיות ומוצלחות ומעוררות כבוד. קשה להאמין שאנחנו אחים".

החלוקה הייתה מאוד ברורה ביניכם.

"בגנים? מאוד. אוריאל כל הזמן בעשייה, הוא חדור שליחות ומוטיבציה ויש לו כוח אינסופי".

איך היו התגובות לספר החדש מקהל היעד שיש אצלך בבית, הילדים שלך?

"ב'מערבולת', הספר הראשון שכתבתי לילדים, הם ממש היו הדמויות בו. הופיעו שם בשמותיהם. אומנם לא כל הסיפורים שם אמיתיים לגמרי וחלק הם בכלל סיפורים מהילדות שלי ושל אחי התאום אוריאל, יש שם מין מיקס כזה - חלק מתוך המציאות, חלק מהדמיון, אבל עדיין הם הכוכבים שם. אז הם ממש נשמו לרווחה כשהם קראו את הספר הזה כי הם הרגישו שהפעם זה ספר שלא מחייב אותם לכלום - הם יכולים לקרוא אותו בנחת ואני אתייחס אליו כמו לסיפור ילדים רגיל. הם היו מאוד שמחים וגאים. הם נהנו ממנו וצחקו".

שיתפת לא מזמן כמה מילים של הסופרת והעורכת נטעלי גבירץ שגם ערכה את הספר הזה, שמתארות את מלאכת הכתיבה לילדים.

שתינו עורכות בעם עובד, והיא זאת שממש יילדה אותו מהרעיון למעשה. והיא עשתה עבודה מאוד מפוארת איתו. היה תענוג לעבוד איתה. היא כתבה ככה: 'סיפור לילדים הוא מין קרוסלה. על הסופר וגם על הילד לאחוז בחוזקה בסיפור, ולהסכים להסתחרר. אם מישהו מהם ירפה אחיזה, העניין כולו יתפרק והם ייפלטו ויתעופפו לכל הרוחות. חוקי הצנטריפוגה פשוטים: מה שמסתובב סביב ציר, נמשך החוצה מהמרכז. אבל אם הסחרור חזק מספיק, הוא יכול לגבור על כוחות אחרים, כמו כוח הכבידה. אמת ובדיה הם שני כוחות מנוגדים. האחד מושך פנימה והשני החוצה. רק כך אפשר להישאר בתנועה. הסיפור נמצא בליבה של התנועה הזו'. היא בעצם אומרת שצריך איזו ברית בין הקורא לכותב של מוכנות לעוף על הדמיון בקרסולה הזאת. ואם אחד מהם מפר את הברית הזאת אז הסיפור קורס. ואני מרגישה את זה כל הזמן. אני מרגישה את זה כשאני כותבת, אני מרגישה את זה כאמא".