שישה מאיירים בפרויקט מיוחד לזכרם של ששת החטופים שנרצחו בשבי

קו מלחמה נמתח מעלינו, רץ מתחתינו, סופר ומקיף את היממות שעברו עלינו. אנחנו חיים מעליו, בתוכו, לצידו, בצילו. הוא נמתח באותו הבוקר ומחק את חיינו הקודמים. כבר שנתיים הוא לופת אותנו בתוכו כעם, מכאיב ומרפא, מפרק ומאחד, מותח אותנו לקצה. לפעמים הוא נראה כמו הקו שלפני התהום. זה קו חמקמק, רועד ושברירי: מתעקל בהבלחה של שנייה לחצי חיוך, רגע אחר כך הוא כבר יכול ממש להישבר.

בבוקרו של אחד בספטמבר בשנה שעברה הוא התנפץ. גם בתוך שנתיים כואבות כל אחד חווה רגעי שבר תהומיים אף יותר, וכאומה חווינו את אחד הרגעים האלה באותו השבוע. זאת הייתה הידיעה הקשה על ששת המופלאים, כמו שרייצ'ל גולדברג־פולין, אמו של הירש, נוהגת לכנות אותם. שהיו ואינם.

מאז כולנו שאבנו תקווה ואמונה מהמשפחות של השישה. כולנו כבר מכירים אותם בדרך כזו או אחרת. ובאופן מפליא אפשר לחוש אליהם געגוע אף על פי שלא הכרנו אותם קודם לכן.

הקו שנשבר אז מנסה להתאחות. ניסינו למתוח אותו מחדש עם שישה מאיירים שלמדו עליהם כדי לזכור באופן החי והממלא ביותר את האנשים שהם היו. החלומות, התחביבים, האופי, נוף ילדותם - כולם הפכו לקווי מתאר עדינים, ונקשרו אליהם מילים שמספרות איך הקווים האלה נוצרו.

אלה קווי מתאר של חיים ושל אור הבוהק קדימה, המסמל את הכיוון שמזכיר לנו מי הם היו ובתוך כך גם מי אנחנו, גם כשאנחנו נמצאים בחשכה.

איור: עומר הופמן

אני לא יודע מי היה אלכס. אני צריך לדמיין אותו. יש לי כמה תמונות, כמה משפטים של משפחה וחברים. אנקדוטות של חיים. אני גם יודע למה ביקשו לאייר אותו - בגלל הפרק האחרון של חייו. אבל אני לא רוצה לדמיין אותו ברגעיו האחרונים. אני מעדיף לדמיין אותו שמח, מישיר חיוך למצלמה, גולש, נוסע בג׳יפ, אולי הרוח שורקת חזק כל כך שהוא לא שומע את הטלפון, או שהוא רץ לים בבוקר מוקדם כל כך רק כדי לתפוס גלים לפני העבודה, או מחכה בצד הדרך ליד הג׳יפ לשאר החברים שיגיעו, משחק משהו בטלפון להעביר את הזמן, אבק דרכים עדיין שוקע לידו. אני מעדיף לדמיין את אלה מאשר את מה שאני יודע. הם נראים לי רגעים טובים יותר לזכור.

איור: חגית פרנקל

באתר לזכר אלמוג סרוסי ז״ל ראיתי איש צעיר מלא חיים, אהבה ואור בעיניים.כשקראתי עליו, גיליתי אדם עם לב זהב, פשוטו כמשמעו. אכפתי ומתנדב וחולם.

כשצללתי לעומקו של האיור, גיליתי וקראתי פרטים נוספים: השיער שלו קופץ בחינניות מראשו. לג׳יפ שלו קראו מיקו. חבריו קראו לו ״אבא סרוסי״ כי תמיד היה מכווין ונותן עצה טובה. הוא התנדב בעמותת ידידים. הוא ניגן בגיטרה ובתופים. הוא טייל וטייל וטייל. הפרטים הקטנים הפכו אותו למוחשי, לאנושי. לא רק תמונה של חיוך נפלא שקפא בזמן. הפרטים על חייו של אלמוג נשזרו לי בתודעה תוך כדי הציור, והלב מתקשה להאמין שכך נקטעו באכזריות נוראה חיים שהיו נהר שוצף. אלמוג, אני מקווה שאתה איכשהו מרגיש ויודע איזה אור הותרת אחריך.

איור: ורד צין

ביום שישי דיברתי בטלפון עם רונל, חברה של כרמל. במשך 45 דקות היא סיפרה, אני קצת שאלתי והרבה נחנקתי מדמעות. איך הייתי רוצה להכיר את האישה המיוחדת הזו. עם מגע קסם, חופש בלב ואהבה גדולה לבני האדם שסביבה. כרמל התהלכה בינינו במשך ארבעים שנה שבהן היא חיה, ממש אבל. ראתה אנשים לעומק, למדה המון, נהנתה עד הסוף והתמסרה למוזיקה, לאנשים שלה ולכלבה שלה. הלוואי שהסיפור הזה היה נגמר אחרת. הלוואי שכרמל הייתה חוזרת ומספרת לנו קצת איך אפשר להתמודד עם כל הרע שסביבנו, אפילו בגיהינום שהיא הייתה בו, ולהיות אור לאחרים כמוה.

איור: אור יוגב

כשישבתי לאייר את הירש גולדברג־פולין, הבנתי שאני מצייר דמות שכבר מוכרת לכולם. רציתי לראות אותו מעבר לדימוי הציבורי. ניסיתי לחשוב עליו כעל בחור צעיר עם חיים מלאים, ולא רק כסמל. מתוך התמונות והסיפורים ניסיתי לבחור רגעים שמקרבים אותו אלינו, שומרים על אנושיות לצד הכאב. הפורטרט הזה משלב בין קרבה אינטימית לתחושת מרחק. כמו שמביטים במישהו שגם קרוב וגם גדול מהחיים. בשבילי זה היה תהליך לא רק של איור, אלא של היכרות מחודשת עם דמות שכבר הפכה לחלק מהזיכרון המשותף שלנו.

איור: לי קורצוויל

"תמצאו אותי, טוב?", ביקשה עדן ירושלמי בשיחתה האחרונה עם מוקדנית המשטרה. הבקשה התמימה, הילדית, הבסיסית, פילחה את ליבי. את הכאב שחשתי אז ניתבתי ליצירה ופרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי איור בשחור וצהוב, לזכרה.

ההזדמנות ליצור לכבודה איור נוסף היא זכות עבורי. כשחקרתי וקראתי עליה גיליתי בחורה אהובה, תוססת ומלאת חיים. חלחלה בי ההבנה שעדן הייתה קשת של צבעים להרבה אנשים, ומכאן הבחירה לצייר הפעם פסיפס צבעוני בפלטה עזה ומשמחת.

להפתעתי גיליתי שיש בינינו הרבה מן המשותף. אפשר לומר שבין ריבועי הפסיפס מצאתי גם אותי. כאות הנצחה ביקשו אחיותיה של עדן לשנות את המשפט שאמרה ל"תזכרו אותי, טוב?" אני זוכרת אותך, עדן. תהא מנוחתך עדן.

איור: שירה כהן

"אורי נתן אגרוף למחבל שחטף אותו". כשהסיפור הזה פורסם, נדהמתי מהאומץ שלו. אורי דנינו ז״ל יצא מהמסיבה בנובה וחזר כדי להציל חברים שהכיר רק ערב קודם - עומר, איתי ומאיה רגב, ששבו מהשבי בחיים. בשבי הוא תואר כאדם חזק ואמיץ, שדאג לאחרים והתעקש שחבריו יקבלו טיפול. ככה סיפרו שהיה תמיד - לב רחב, רגיש ואוהב את כולם. אורי גדל במשפחה חרדית בירושלים, בחר להתגייס לצבא, והגשים חלום לשרת בצנחנים. הוא אהב טבע, מוזיקה, קפה שחור ואופנועים. חיוכו היה מלא אור. ככה קיוויתי שיעבור באיור. הלוואי שנהיה קצת כמוהו - עם מבט אוהב, ובלי להשאיר אף אחד מאחור.