השבילים של קיבוץ מלכיה, שלפני כמה חודשים היו ריקים ושוממים, מלאי חיים בימים הללו. במועדון גיל הזהב יושבות החברות הוותיקות ומציירות את הנופים הירוקים הנראים מהחלונות, המשקיפים מגובה 700 מטרים על עמק החולה והחרמון. ליד הכול־בו (המילה המקומית למכולת) מכונסים חבר'ה של השומר החדש לשיחה, ועל הדשא המרכזי נצפה מעגל מכיניסטיות של מכינת שחר החדשה. כמה מטרים משם, באתר ההנצחה לנופלי הקרבות הקשים על מלכיה בתש"ח, משחקים 11 ילדי גן הילדים המקומי בהשגחת הגננות. האזור שפונה במלחמה מתחיל לחזור לעצמו.
בחצר דירה ישָנה במרכז הקיבוץ, ליד "בית החלוצים" שבו גרים היום העובדים התאילנדים, אני פוגש כמה מחיילי גדוד "מגל וחרב צפון" של חיל החינוך והנוער, רובם חברי גרעיני נח"ל. כולם משרתים ביישובי קו העימות – מלכיה, מנרה, קריית־שמונה, שלומי ונהריה – בתפקידי חינוך והתיישבות. רובם עשו שנת שירות לפני הגיוס, אחד מהם לוחם שחזר מלב עזה, האחרים עסקו בחינוך ובקהילה לכל אורך השירות. כולם בני דור הטיקטוק שראו את הסכנה, ובמקום לברוח בחרו להתקרב.
על קו הגבול הצפוני, בין בתים שעדיין מצויים בבנייה למקלטים שנצבעו מחדש רק לאחרונה, הם עובדים עם ילדים ונוער, משקמים תשתיות, עובדים במטע, ובעיקר מנסים להחזיר לצפון את מה שאיבד במלחמה הארוכה. "זו לא רק משימה לאומית", אומר אחד מהם. "זה פרק המשך של הלחימה, פשוט עם מברשת צבע במקום נשק".
סמלת שירה פורת | צילום: אייל מרגולין, ג'יני
מסלול הנח"ל, "נוער חלוצי לוחם", הוקם כבר ב־1948, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כמסגרת צבאית לגרעיני הכשרה של התנועות הציוניות. באותה תקופה חיילי הנח"ל עברו אימון צבאי בסיסי, ולאחר מכן יצאו למשימות צבאיות ועבודות חקלאיות ביישובי הסְפר. בהמשך החל הנח"ל להקים היאחזויות חדשות בנקודות אסטרטגיות באותם אזורים. תחילה בגליל, בערבה ובנגב, ולאחר מלחמת ששת הימים גם ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. עם גלי העלייה מברית המועצות בשנות התשעים, עבר הנח"ל להתמקד בעשייה חינוכית וקהילתית, אך לאחר אירועי שבעה באוקטובר חזר הנח"ל לעסוק גם במשימות התיישבות וסיוע לקהילות בצפון ובדרום.
המסלול שבו הם משרתים משלב שירות צבאי ומשימות חברתיות, ומיועד לגרעינים מתנועות נוער. בפרק הראשון בשירות, הפרק הצבאי, חברי הגרעין משרתים יחד – גברים בעלי פרופיל קרבי בגדוד 50; נשים בעלות פרופיל קרבי בקרקל; וגברים ונשים בעלי פרופיל לא־קרבי בתפקידי פיקוד, הדרכה, חינוך או תמיכת לחימה. הפרק השני בשירות בנח"ל, פרק המשימה הלאומית, מתמקד בפעילות חינוכית־חברתית בפריפריה, כאשר חברי הגרעין מתגוררים יחד ומשרתים במסגרות חינוכיות פורמליות ובלתי־פורמליות.
טבח 7 באוקטובר שינה שוב את אופיו של הנח"ל, והחזיר אותו למשימות חקלאיות והתיישבותיות. לאחר שנים רבות שבהן השירות היה בעיקר בפריפריה החברתית, הבינו באגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון – שאמון על פעילות גרעיני הנח"ל בשיתוף עם הצבא, משרד החינוך ו־30 גופים חברתיים ותנועות נוער – שצריך לחשב מסלול מחדש. כך נולדו גדודי "מגל וחרב" בדרום ובצפון, שעוסקים במשימות חינוך והתיישבות באזורים שנפגעו במלחמה.
כיום פעילים ברחבי הארץ 24 גרעיני נח"ל, שבהם כ־300 חיילים, בפרק משימה. 17 מהגרעינים שובצו ברחבי הארץ, כולל בעוטף עזה ובדרום, ועוד שבעה ביישובים ובמועצות אזוריות לאורך גבול הצפון, ובהם קריית שמונה, מנרה, חניתה, מעלה יוסף ומבואות חרמון.
במקום להקים יישובים חדשים כמו בעבר, כיום הנח"ל משקם קהילות שפונו או נפגעו במלחמה. "אנחנו הגרעין ההתיישבותי הראשון מאז שנות האלפיים", אומר סמל שי, לוחם נח"ל שיצא מעזה לפני כמה שבועות, ושוהה עכשיו בגרעין בקיבוץ מנרה שעל גבול לבנון. "אנחנו עובדים בחקלאות, בבנייה, וגם עם הילדים והנוער. שישה מאיתנו היו יחד בפרק לחימה בגדוד, ועוד שישה בתפקידים שונים".
עוד כתבות בנושא
"הייתי ברפיח, ג'באליה, כפר־ג'באליה ודרג'", הוא מספר על חוויותיו הצבאיות מעבר לגבול הממוקם בצד השני של המדינה. "תפסנו שם אמל"ח בכמויות. קלאצ'ים, רימונים וטילים. חטפנו גם כמה טילי נ"ט, אבל לשמחתי זה נגמר בכמה פצועים וזהו, לא משהו רציני. שגרת הלחימה מאוד שונה מכל דבר שיצא לי לעשות לפני זה. כל היום אתה עם הציוד עליך בתוך איתור (מבנה שצה"ל פועל בו; א"ג), לפעמים יוצא לפשיטות וחוזר". בחודש שבין הפרק הצבאי לפרק המשימה הוא וחבריו לגרעין עברו סמינרים והדרכות ייעודיות, ועכשיו הם מתחילים את פרק המשימה במנרה.
האח הגדול
סמלת שירה פורת הייתה בפרק הצבאי שלה מש"קית תקומה בשדרות ובכפר־סאלד, וכעת היא עובדת עם נוער בנהריה ושלומי. "זה קצת כמו הגרעינים הראשונים של הנח"ל, רק שאנחנו באים לחזק, לא להקים מחדש", היא אומרת. שירה, שבעצמה פונתה במלחמה מקיבוצה דפנה, התגייסה למחזור הראשון של "מגל וחרב" ועבדה עם ילדים שפונו משדרות. בהמשך, עם תחילת התמרון בלבנון, ביקשה לעבור לגליל העליון, שם עבדה עם ילדים בכפר־סאלד, היישוב הצפוני ביותר שלא פונה במלחמה.
צילום: אייל מרגולין, ג'יני
"כשהתחילה המלחמה עוד הייתי אזרחית", היא מספרת. "סיימתי שנת שירות והייתי אמורה להתגייס, לא תכננתי מלחמה באמצע. בשבוע הראשון התנדבתי במקלטים באזור שלנו, ואחרי שפינו אותנו התנדבתי במלונות. הייתי אמורה להתגייס לתפקיד הוראה והדרכה, אבל שבוע לפני הגיוס אמרו לי שמקימים תפקיד חדש, מש"קית תקומה, שמטרתו לסייע לילדים המפונים. אחרי ההכשרה הגעתי לשדרות ועבדתי עם הילדים שהתחילו לחזור לבתי הספר אחרי הפינוי".
היא הייתה בדרום, אבל הלב שלה משך אותה למקום שבו הבית: "בני נוער מהגליל העליון, שהדרכתי אותם בעבר, סיפרו לי שקשה להם ושהם לא מצליחים בבגרויות. הבנתי שהשליחות שלי היא בצפון. אחרי שאישרו לי לעבור הגעתי לקיבוץ הכי צפוני והכי קרוב לבית שיכולתי לקבל, כפר־סאלד, שהוא ממש ליד דפנה. הקיבוץ עצמו לא היה מפונה, אבל כל האזור כן. בגלל המלחמה לא היו הסעות ולמדנו במקלטים, שלושים ילדים בכל מקלט".
רב"ט אביה דויטש | צילום: אייל מרגולין, ג'יני
בזמן שהיא שירתה בכפר־סאלד, משפחתה הייתה מפונה במרכז: "כשהייתי יוצאת מהשירות לא הייתי נוסעת לבית בדפנה, חמש דקות ימינה, אלא לוקחת שמאלה לנסיעה למרכז. הייתי הולכת לגדר המערכת של כפר־סאלד ורואה את הבית בדפנה, ממש פה ליד. את רואה את הבית שלך מהגבעה ליד, אבל אסור לך ללכת לשם".
"היה קשה להיות במקלט עם ילדים כל היום", היא מודה. "לפעמים 12 שעות ברצף, עם אזעקות. ילד אחד מושך לך בחולצה מפה ואחר משם, ילדים בוכים. אבל החזיקה אותי הידיעה שאני עושה משהו חשוב, שאנחנו יוצרים מחדש אמון בצבא".
רב"ט אביה דויטש, שעובדת עם ילדים ונוער בקריית־שמונה, הגיעה לעיר לקראת תחילת שנת הלימודים, יחד עם המפונים. "קריית־שמונה התפזרה בין מאות מקומות בארץ, לא היה להם קל לחזור", היא אומרת, "אבל הילדים פותחים את הלב ומספרים על הרבה דברים בקשר למלחמה. לא רק על פחדים, גם על עניינים אישיים מאוד. הרבה פעמים דווקא המדים נותנים לך גישה מהירה יותר ללב של הילד. הם רואים חיילת שמקשיבה להם, וזה כבר חצי ריפוי".
"היו ילדים שאמרו לי 'פחדתי מחיילים עד שפגשתי אותך'", מספר גם רב"ט איתי אלכסנדר שלמון, שעובד עם ילדים ונוער בקיבוצים מלכיה ויראון. "לפני שבאתי למלכיה עבדתי עם ילדים עם צרכים מיוחדים באיילת־השחר, חבר'ה מאובחנים על הספקטרום. אחרי ששחררו את החייל עידן אלכסנדר מעזה, אחד הילדים אמר לי שהוא ראה אותי שם. הוא כמובן ראה מישהו אחר על מדים בתמונות משם, אבל מבחינתו זה הייתי אני, כי זו דמות החייל שהוא מכיר. אני מאמין שהמפגש איתנו בונה אצלם אמון. המלחמה הייתה קשה, במיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים, והנה הצבא לוקח אחריות ואומר 'אנחנו שולחים חיילים בשביל לשקם ולעזור'".
איתי עובד בבקרים עם כיתת חינוך רגשי מיוחד בקיבוץ יראון. "יש בה שבעה ילדים שכל אחד מהם אובחן עם קשיים רגשיים או נפשיים בעקבות המלחמה. אני איתם על תקן אח גדול, שעוזר להם ומדבר איתם. אחרי שיום הלימודים מסתיים, אני חוזר למלכיה ומדריך בחינוך בלתי פורמלי של הקיבוץ. גם כאן רואים את ההשפעה של המלחמה. ילדים עוברים ברגע משמחה לעצב, ממש בצורה דרסטית. אנחנו פה גם בשביל לתמוך בהם ברגעים האלה".
עוד כתבות בנושא
רב"ט איתי אלכסנדר שלמו | צילום: אייל מרגולין, ג'יני
בעיני שירה פורת, "אם תפקיד של לוחם הוא התפקיד הכי חשוב, התפקיד שלנו הוא התפקיד השני הכי חשוב. אנחנו מסתכלים לילדי קו העימות בעיניים ואומרים להם 'אנחנו פה איתכם'. לא במילים, במעשים. לא באתי להציל את העולם ולא באתי להציל אותם, אלא להיות איתם ברגעים הקשים שלהם, כשהם מנסים לחזור לשגרה אחרי שנתיים של מלחמה. הצבא משקיע בזה כל כך הרבה משאבים, אנשים ומחשבה, דווקא בגלל שמבינים כמה זה חשוב".
אתם מדברים ביניכם על ההבדלים בין מה שכל אחד עשה או עושה?
"יש הבדלים, אבל זה דווקא מוסיף ערך למה שאנחנו עושים. בגרעין הנח"ל שלי הייתי מש"קית התקומה היחידה, ובזמן שאני שירתי בגליל העליון, חבר גרעין שלי היה לוחם בעזה. הוא היה מתקשר אליי לפני כל כניסה, רגע לפני שהם סגרו את הטלפונים ונכנסו פנימה, ואומר לי 'שירה, אני נלחם כדי שאת תוכלי להמשיך לעבוד עם הילדים בעורף, זה מה שמחזיק אותנו'. הוא אפילו בא פעם לבקר את הילדים שעבדתי איתם. עכשיו אנחנו עובדים יחד בנהריה עם בני נוער".
בונים אמון
לחלק מהחיילים שרוך כתף אפור ("זה כי בחינוך אין שחור ולבן", מסביר אחד מהם), לאחת כומתה ירוקה כהה של חיל החינוך והנוער, ולאחרים כומתות ירוקות זרחניות של הנח"ל, אבל לכולם משותפת האמונה בחשיבות מה שהם עושים. כולם גם מספרים על החום והחוסן של תושבי קו העימות, גם אחרי שנתיים של פינוי ומלחמה.
"הופתעתי מזה", משתף סמל שי, השוהה בקיבוץ מנרה. "הם עברו שנתיים לא פשוטות. שמונים אחוז ממבני הציבור והבתים של הקיבוץ נפגעו במלחמה ברמה שצריך לשקם אותם מאפס, ועדיין אף אחד לא יושב ומתמסכן. אנשים מגיל עשר ועד גיל תשעים, כולם עובדים יחד ולא מחכים שיגידו להם מה לעשות".
"החום והאכפתיות של האנשים בקריית־שמונה ממש מרגשים", אומרת אביה דויטש. "את עולה לאוטובוס על מדים, וכל המבוגרות אומרות 'וואי, תשמרי על עצמך'. הן לא יודעות שאני לא נכנסת ללבנון... אנשים לא כל כך מכירים את התפקיד. שואלים אותי מה אני עושה ואני מסבירה שאני מש"קית תקומה, שעוזרת בשיקום, בדגש על שיקום נפשי וחינוכי של הילדים שפונו וחזרו. אין לי תפקיד ביטחוני ואני בלי נשק, אבל עצם זה שאני על מדים בבית ספר או במסגרות אחר הצהריים, או אפילו סתם מסתובבת בעיר על מדים, תורם המון לאנשים".
ילדים בקיבוץ מלכיה, בשבוע שעבר | צילום: אייל מרגולין, ג'יני
"גיליתי שהסיפור של כולנו דומה", מתארת שירה פורת. "לפני כן עבדתי עם נוער בשדרות, עכשיו אני עובדת עם נוער בשלומי ונהריה. הסיפור שלהם משותף – גם הפינוי, גם השכול, גם השגרה שהיא לא שגרה וגם הרצון שיהיה יותר טוב. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה. נניח, החבר'ה בגליל מערבי לא חושבים הרבה על גליל עליון. מבחינתם זה עולם אחר, שלא לדבר על עוטף עזה שזה בכלל בצד השני של הארץ, אבל במלחמה מפונים של שדרות וקריית־שמונה היו יחד באותו מלון בנתניה".
"נוטים לפעמים לזלזל בתפקיד הזה, אומרים 'אה, הלכת להתחפשן בקיבוץ'. אבל האמת היא שיש לנו תפקיד קריטי", סבור רב"ט איתי שלמון. "מי שעוסק במשימה חינוכית נמצא בתפר שבין התלמיד למורה. אנחנו דמות שהיא לא רק סמכותית אלא גם חברית, וזה מאוד חשוב לילדים אחרי כל מה שהם עברו במלחמה. הם צריכים מישהו שהם יכולים לסמוך עליו ולדבר איתו".
העבודה שלהם נעה על הטווח שבין שיקום פיזי לחינוך בלתי פורמלי. בבוקר הם בבתי הספר, אחר הצהריים עם הנוער, בלילות הם לפעמים עוד מסדרים מקלטים.
צילום: אייל מרגולין, ג'יני
שי: "בבוקר עוסקים אצלנו בשיקום והתיישבות, ואחר הצהריים יש לנו מסגרות עם הקהילה. חלק עם הנוער, חלק יושבים עם הוותיקים לקפה, מדברים, שומעים מהם סיפורים מהימים של הקמת הקיבוץ. יש לנו פרויקט שאנחנו רוצים לעשות, 'סיפור חיים', לשבת עם מצלמה פתוחה מול ותיקי מנרה ולתעד את הסיפורים שלהם לארכיון של הקיבוץ. הם שואלים אותי על הלחימה בעזה. גם את בני הנוער זה מעניין מאוד, בעיקר אלו שעומדים לקראת גיוס".
היית בלחימה בתוך עזה, ועכשיו אתה צובע מקלטים ושותה קפה עם ותיקים. איך עושים את השינוי הזה?
"אין אף אחד מהלוחמים אצלנו שזה לא עבר לו בראש. התחושה היא שאני עכשיו הולך למשהו שהוא יותר נחמד ופחות מסכן חיים, בזמן שחברים שלי מהפלוגה ממשיכים להילחם. זה לא קל. התלבטתי אם להמשיך בצבא לפיקוד או לצאת לפרק משימה, ובסוף יצאתי למשימה כי אני מאמין בזה. פחות ופחות אנשים רוצים להתיישב על הגבול, וחיזוק של ההתיישבות, בין אם זה דרך פרק משימה או שנת שירות, זה אחד הדברים הכי חשובים שיש, וזה נטו ביטחוני. מבחינתי זה המשך של הלחימה בדרך אחרת".
ואתה חושב שתגור בסְפר אחרי השירות הצבאי?
"אני חולם להקים חווה בגבול הצפון. זה אומנם עוד רחוק, אבל אני עובד לקראת זה. ההתיישבות בגבולות היא הערך הכי חשוב בעיניי. קשה לגור כל כך רחוק מהכול, אבל זה משהו שחשוב לי מאוד באופן אישי".
צילום: אייל מרגולין, ג'יני
כששואלים אותם אם הם לא חוששים להיות קרוב כל כך לגבול, באזור שהדי הפיצוצים עדיין נשמעים בו מדי פעם, הם לא מהססים. "יש פה הרבה מאוד כוחות ואני סומכת עליהם", אומרת אביה, "התפקיד שלנו הוא לא להגן ביטחונית על היישובים אלא לעבוד עם הקהילה". "אם נצטרך", מוסיף שי, "נדע גם להילחם. אומנם בפרק המשימה אנחנו לא חמושים, אבל אנחנו חותרים לזה שיהיו לנו נשקים. התכנון הוא שיהיו לנו נשקים בנשקייה של כיתת הכוננות, ובמקרה של אירוע־אמת נוכל לקפוץ יחד איתם ולעזור".
בסיום הריאיון הם יושבים עם גיטרה ישנה, מנגנים, שרים. רגעי הצחוק וההווי נמהלים בתחושת השליחות שממלאת אותם. "יש מי שיגיד שאנחנו 'סתם חיילים בקיבוץ'", הם מסכמים, "אבל מי שהיה פה יודע: אנחנו בונים את מה שהמלחמה ניסתה לפרק. זה הלב של המדינה".
עוד כתבות בנושא
