מלחמת עזה במספרים: הפלסטינים תומכים בחמאס ובטבח, הישראלים מרוצים

רוב הפלסטינים, 53% מהם ליתר דיוק, חושבים עד לרגע זה שהחלטת חמאס לצאת למתקפת 7 באוקטובר הייתה נכונה. ד"ר ח'ליל שקאקי, הסוקר הפלסטיני הוותיק, פרסם ביום שלישי השבוע את סקר דעת הקהל העקבי שעורך מכון PCPSR בראשותו היושב ברמאללה. ביו"ש תמיכת הפלסטינים ביציאה לטבח גבוהה יותר, 59%, ואילו בעזה היא עומדת על 44%. הפער הזה מוסבר בסבל שהעזתים חשים על בשרם. בדצמבר 2023 עמדה תמיכת הפלסטינים במתקפה על 72%, אך לאורך המלחמה והרס התשתיות ברצועה היא הלכה ופחתה.

לא מדובר בהסתייגות מוסרית, חלילה, נא לא לחשוד בכשרים. 86% מהפלסטינים עדיין סבורים שהסרטונים מזויפים ושחמאס לא ביצע שום זוועות כמו רצח נשים וילדים. מיד לאחר 7 באוקטובר, התמיכה בארגון של יחיא סינוואר הוכפלה מ־22 אחוז ל־42־44 אחוז, בעוד התמיכה במפלגות אחרות, בעיקר פת"ח, הצטמצמה. כיום שיעור המצהירים על תמיכה בחמאס עומד על 35%, לעומת 24% בפת"ח. על השאלה ההיפותטית "למי תצביע אם יהיו בחירות לפרלמנט הפלסטיני?", ענו 44% מאלה שבכוונתם להצביע שישלשלו בקלפי את הפתק של חמאס, 30% שיצביעו פת"ח, 10% למפלגות אחרות, ו־16% טרם החליטו. ובחלוקה לאזורים – מחצית מהמצביעים בעזה יבחרו בחמאס, וכך גם 40% מהמצביעים ביהודה ושומרון.

באופן עקבי, הסקרים של שקאקי מראים ניצחון עקבי של חמאס בדעת הקהל הפלסטינית מיומה הראשון של המלחמה. במהלך המלחמה נטען שבארגון חמאס הצליחו לחבל בסקרים של PCPSR ולזייף את תוצאותיהם בקשר לעזה. שקאקי אמר שהם לא הצליחו. כך או כך, העקביות שבה הוא מציג את הסקרים שלו אחת לכמה חודשים מאפשרת הצצה למגמות ארוכות־טווח.

60% מהפלסטינים הביעו החודש שביעות רצון מביצועיו של ארגון חמאס במהלך המלחמה (66% ביו"ש, ו־51% בעזה), וחודשיים לאחר פרוץ המלחמה שיעור שבעי הרצון מחמאס היה גבוה מאוד ביו"ש – 85%. על אף ההפגנות נגד חמאס שזכו להבלטה בתקשורת הישראלית, הסקר שנערך בשבועות האחרונים (אוקטובר 2025) מראה שהתמיכה בארגון בקרב הפלסטינים עודנה איתנה. רק אחד מכל חמישה עזתים חושב שסבלו נגרם באשמת חמאס. רובם הגדול של הפלסטינים מאשים את ישראל ואת ארה"ב. "השנתיים שחלפו הובילו לתמיכה גדולה יותר בחמאס, מאשר להתנגדות לארגון", כותבים עורכי הסקר, ומציינים שזה נכון הן ביו"ש הן ברצועת עזה.

אם יש קונצנזוס פלסטיני הרי שהוא בתיעוב לאבו־מאזן. 80% מהפלסטינים חושבים שהוא צריך להתפטר. הוא מפסיד בסקרי בחירות הן למועמדי חמאס (ח'אלד משעל, למשל) והן למרוואן ברגותי, וזוכה לאחוזי תמיכה חד־ספרתיים בבחירות פתוחות כמו אלה שנערכו ברשות הפלסטינית ב־2006. 56% מהפלסטינים מאמינים כי הרש"פ הפכה לנטל על העם הפלסטיני, 92% מנתיניה ביו"ש מאמינים שהיא מושחתת. לידיעת מי שבונה על הגוף הזה כמייצג נאמן של הפלסטינים בהסכמים עתידיים.

רוב הפלסטינים (53%) מתנגדים לפתרון "שתי מדינות לשני עמים", וגם רובם (56%) מאמינים שהוא לא מעשי. אבל התמיכה בו נמצאת דווקא במגמת עלייה. ערב המלחמה רק כשליש מהפלסטינים תמכו בפתרון שתי המדינות, וכיום הגיע שיעורם ל־45%. על איזה פתרון מדובר? הסוקרים פירטו: מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67', שבירתה מזרח ירושלים ושתהיה מפורזת מצבא, עם חילופי קרקעות מוגבלים כדי שתוכל לחיות בשלום עם מדינת ישראל, עם ערבויות בינלאומיות. הפלסטינים נשארו בסירובם – 53% נגד. גם ככה אין במרכז־שמאל הישראלי שום מנהיג שמציע נסיגה מוחלטת מיהודה ושומרון ואת ירושלים כבירה, אבל אפילו אילו היה כזה – רוב הפלסטינים כרגע אומרים לא.

בהמשך שאלו במכון הסקרים את הציבור הפלסטיני אם הוא מסכים או לא מסכים עם המשפט הבא: "אני תומך בהסכם פוליטי פלסטיני המבטיח את סיום המלחמה, סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, ונורמליזציה של היחסים בין ישראל למדינות ערב השכנות". התוצאות: שני־שלישים נגד, ורק 31% בעד. כלומר, החלום על הקמת שתי מדינות לשני עמים שתשים קץ לסכסוך וישראל תתקבל סוף סוף במזרח התיכון אינו הדדי. הצד הפלסטיני מוותר על מדינה פלסטינית אם היא כרוכה בנרמולה של ישראל במרחב.

והנה עוד פסקה מתוך הסקר שמלמדת לא מעט: "הצגנו לציבור שלוש דרכים לסיים את הכיבוש הישראלי ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית, וביקשנו מהם לבחור את היעילה ביותר: 41% (49% בגדה המערבית ו־30% ברצועת עזה) בחרו ב"מאבק מזוין"; 36% (37% בגדה המערבית ו־35% ברצועת עזה) בחרו במשא ומתן; ו־19% (13% בגדה המערבית ו־29% ברצועת עזה) בחרו בהתנגדות עממית בדרכי שלום".

הישראלים מאושרים

ממש במקביל לפרסום הסקר הפלסטיני, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע נתונים על מדדי האושר של הציבור הישראלי. בשנת 2023, לדוגמה, 91% מהישראלים מעל גיל 20 דיווחו שהם "מרוצים מאוד" או "מרוצים" מחייהם. באותה שנה היו הפגנות הרפורמה המשפטית, פרצה המלחמה, ודורגנו במקום החמישי בעולם ב"מדד האושר העולמי". מדהים, לא? לא בטוח. יש דיון גדול על מהימנותם של מדדי אושר סובייקטיביים, שבהם אנשים מדווחים על תחושותיהם במסגרת סקר, ולא נמדדים בפרמטרים אובייקטיביים של איכות חיים, בריאות ושגשוג. כבר הוכח שדיווח על אושר, אופטימיות ושביעות רצון הוא עניין תרבותי, ותלוי מאוד בקבוצת ההתייחסות, כך שהשוואה בין מדינות במדד האושר העולמי לא בהכרח מספרת תמונה שלמה.

אבל גם כאן, היופי בנתונים של הלמ"ס הוא שהם מתפרסמים ברצף כבר שני עשורים, ונותנים לנו אינדיקציה לשינויים של הציבור הישראלי ביחס לעצמו. ובכן, הישראלים נעשו יותר ויותר מרוצים. בשנת 2002, 83% מהישראלים דיווחו שהם מרוצים מחייהם, ושיעור זה עלה בעקביות עד לנתון של 91% שהזכרנו קודם. הישראלים גם יותר אופטימיים. לפני 20 שנה, פחות מחצי מאיתנו העריך שהחיים בעתיד יהיו טובים יותר. ב־2023, כמעט 60% צפו עתיד ורוד, 23% העריכו שחייהם לא ישתנו, ורק 7.8% נערכו לחיים טובים פחות. הסקר גם מצא שיפור בחיים הסוציאליים. אחד מכל שלושה ישראלים חש בדידות בימי האינתיפאדה השנייה, לעומת 20% בלבד מהמשיבים כיום.

תושבי המדינה דיווחו על שיפור דומה בכל מדד ומדד של אושר בעקביות מרשימה מאז תחילת העשור הראשון של המילניום. מעריכים את מצב בריאותם כטוב? עלו מ־77% ל־84%. שביעות רצון מהמצב הכלכלי? זינקה מ־48% ל־67%. אופטימיות לגבי העתיד הכלכלי? נסקה מ־36% ל־51%, אחרי נסיגה קצרת־מועד בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. גם שביעות הרצון מהעבודה ומההכנסה עלתה, ושיעור המדווחים על חשש גדול לאבד את מקום העבודה ירד מ־16% ב־2002, לשבעה אחוזים כיום.

המבסוטיות הגוברת מהמצב האישי מדווחת על ידי כל קבוצות האוכלוסייה בישראל. צעירים, מבוגרים, זקנים, גברים, נשים, יהודים, ערבים ועולים חדשים - בכל פילוח של החברה אנשים מדווחים שהם מרוצים יותר כיום, בהשוואה לנתונים שהתקבלו לפני 20 שנה. מדהים לראות גם את הפערים המזעריים יחסית בין שיעור היהודים שדיווחו כי הם מרוצים מהחיים (92%), ובין שיעור זה אצל הערבים (88%), או העולים (88%). באופן טבעי, שביעות הרצון והאופטימיות פוחתות מעט עם הגיל, אבל מבוגרים מרוצים יותר ממצבם הכלכלי. ועדיין, הן הצעירים הן הזקנים של היום שבעי רצון יותר מהצעירים והזקנים של 2002. החריג היחיד לחגיגה הסובייקטיבית הזאת הוא שביעות הרצון של ערבים מאזור מגוריהם, שנמצאת בירידה ביחס למצב לפני שני עשורים. הסבר טבעי לכך הוא שיעורי הרצח והאלימות במגזר הערבי שזינקו בשנים האחרונות.

ומה לגבי השפעות המלחמה על דיווחי האושר של הישראלים? כאמור, במדד האושר העולמי שמפרסם האו"ם ישראל מסיימת תמיד בעשירייה הראשונה, והיא הנציגה היחידה שם מהמזרח התיכון. כדי לנסות לנטרל אירועי אסון חד־פעמיים, המדד מבוסס על חישוב ממוצע תלת־שנתי. אבל אם מסתכלים על נתונים חד־שנתיים רואים צניחה ברורה. בשנת 2021 היינו במקום השלישי בעולם במדד האושר, בשנת 2022 - מקום שני. בשנת 2023 – צללנו למקום ה־21. בשנת 2024 – התאוששות למקום השביעי.

המדד מבוסס על סקר שעורך מכון גאלופ בקרב 1,000 נשאלים בכל מדינה. מבקשים מהם לדמיין סולם שבו החיים הטובים ביותר הם בשלב 10, והגרועים ביותר בשלב 0, ולאחר מכן הם מתבקשים לדרג את חייהם על הסולם. כבר הרחבנו על הבעייתיות שבמדד הזה כהשוואה בין חברות בעלות תרבות שונה, כי יש אי־התאמה בולטת בין הנתונים האובייקטיביים לדיווחים הסובייקטיביים. אבל אפשר ללמוד משהו מהתפתחות הנתונים לאורך השנים ביחס לעצמנו. כך למשל, שיעור הישראלים שדיווחו על רגשות שליליים זינק מ־18% לפני המלחמה, לכ־52% בשנת 2023, ופחת ל־29% בשנה שעברה.

בנתוני הבריאות המדד של האו"ם לא עדכני מספיק, אבל ה־OECD סיפק לאחרונה נתונים לשנת 2023. ישראל, למרות המלחמה, מדורגת במקום הרביעי בתוחלת החיים עם 83.8 שנים, כשלפניה רק שווייץ, יפן וספרד. לא סתם מערכת הבריאות שלנו זוכה לשבחים. תמותה בת־מניעה מוגדרת כ"תמותה כתוצאה ממחלות שאותן ניתן למנוע לפני הופעתן, או לטפל בהן לאחר הופעתן עד גיל 75". במדד הזה אנחנו עם 134 מקרים לכל מאה אלף תושבים, זה הנתון השני הכי טוב בין המדינות המפותחות, אחרי שווייץ. תחושת הבריאות שייכת גם למעמדות התחתונים. 78% מהישראלים בחמישון ההכנסה התחתון דיווחו על רמת בריאות גבוהה, לעומת ממוצע ה־OECD, שעומד על 58% בלבד. גם כאן הגענו למקום השני, אחרי ניו־זילנד.

יש פה עוד הרבה מה לתקן, ובנושאים הללו הטור הזה מתמקד בדרך כלל, ובצדק. אבל שני סקרים שונים כל כך שפורסמו השבוע, פותחים צוהר למגמות המאקרו שעוברות עלינו בעשרים השנים האחרונות, ועל שכנינו בשנתיים האחרונות. השאלה אם טוב או רע לנו הפכה במידה רבה לוויכוח פוליטי, כמו גם השאלה הוותיקה אם יש פרטנר ואם ויתורים מצד ישראל יקנו לה את השקט שהיא מייחלת לו. לפני שחוזרים להשתכשך במי האפסיים האלה,לפני שחוזרים להשתכשך במי האפסיים האלה, השאלה היא לא רק כמה שבעי רצון חיים בין הירדן לים, אלא בעיקר אילו דברים מסיבים להם אושר.