לזכרו של זאב (ז'אבו) ארליך הי"ד, שגילה את צפונות ארצנו ומסר נפשו על אהבתה. "לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ"
מהפכה אדירה בהבנת תפקידה הפרה־היסטורי של ארץ ישראל מתרחשת במחקר בשנים האחרונות. בעוד שבעבר נהוג היה להתייחס לארץ ישראל הקדומה כאל "ארץ מעבר" בלב הסהר הפורה, שבה חלפו האדם הקדמון בנדידתו מאפריקה, ומאוחר יותר צבאות ושיירות מסחר בדרכם בין האימפריות "הצפוניות" של מסופוטמיה והאימפריה הדרומית של מצרים, הגילויים המאוחרים הופכים את הקערה על פיה. ארץ ישראל הפרה־היסטורית הולכת ונחשפת בתור המוקד המרכזי, הפועם והחדשני של האדם הקדמון.
כך למשל, בשנת 2022 פרסם צוות חוקרים ממצא חסר תקדים המלמד על בישול דגים בידי האדם הקדמון מאות אלפי שנים לפני העדויות שהיו ידועות עד אז מאירופה. הממצא הזה, כמו עדויות לשימוש באש לקלייה ובישול של עשרות סוגי צמחים, נמצא באתר גשר בנות־יעקב, המוכר זה שנים רבות כאתר מפתח בתחום. מערת קסם ליד ראש־העין, שנתגלתה בשנת 2000 ונחפרה שוב בשנת 2010, היא עדות נדירה למעבר לייצור סדרתי מוקפד של להבים וכלי צור לפני מאות אלפי שנים, ולצליית בקר. גם מערת מנות בגליל המערבי, שהתגלתה באורח מקרי בשנת 2008 ונחפרה מאז באינטנסיביות, מלמדת על שלבים קריטיים בהתפתחות ה"הומו ספיאנס", על נתיבי מסעותיו ממערב אפריקה לכיוון אירופה, ועל הופעה תקדימית של יצירה אסתטית־סמלית – מקישוטי גוף ועד עדויות על פולחן קבוצתי לפני עשרות אלפי שנים.
הכי מעניין
יורם רענן, "ירושלים בערב", שמן ואקריליק על קנבס, 2008 | צילום:
אלה מצטרפים לשורה ארוכה של אתרים מוכרים בעין־גב, באוהלו ובעובדיה הסמוכים לכנרת, במערת שוקבא הסמוכה למודיעין עילית, ביערות הכרמל, בשדה בוקר, בעבדת ועוד ועוד. כל אלה מחזקים את הסברה שבארץ ישראל התרחשו לראשונה תהליכים קריטיים כמו ביות בעלי חיים וצמחים, מעבר מציד וליקוט ליישובי קבע ולחיים עירוניים, מפגשים בין מיני אדם שונים (הומינינים), ועד התפתחות הכתב האלפביתי בשחר ההיסטוריה. אזור דרום הלבנט, וארץ ישראל בפרט, היה מעבדת החדשנות של האנושות כולה, ובו התרחשו כמה מן הקפיצות הנחשוניות הדרמטיות ביותר בתולדות האדם.
הרקע של המקרא
לעניין זה השלכות מרתקות על הבנת פרשות חשובות במקרא. כבר כתב הרמב"ם במורה הנבוכים שהמפתח להבנת התורה מצוי בהיכרות מעמיקה עם התרבות האלילית שעימה נאבקה התורה, ושאליה נחשף מכתבי "כת הצאבה":
כי הרבה מן המצוות לא נתבאר לי ענינם וידעתי טעמיהן אלא כאשר עמדתי על שיטות ה'צאבה' והשקפותיהם ומעשיהם ועבודותיהם... וידיעת אותן ההשקפות ואותם המעשים הוא ענין גדול מאד במתן טעמים למצוות (מו"נ ג, כט; בתרגום קאפח).
הרמב"ם אף הוסיף שחוסר הבנתנו את דברי התורה נובעת מחוסר היכרות מלאה עם התרבויות העתיקות:
שאותן ההשקפות כבר אבדו זה אלפיים שנה או יותר, ואילו ידענו פרטי אותם המעשים ושמענו פירוט אותם ההשקפות, היו מתבארים לנו אופני החכמה בפרטי מעשה הקורבנות והטומאות... כי אין לי ספק שכל זה אינו אלא למחות אותן ההשקפות (ג, מט).
מאז ראשיתו התאמץ מחקר המקרא המודרני להשלים את החסר הזה, להסביר ולפרש חלקים בתורה כעיבוד יצירתי של מיתוסים, טקסטים קאנוניים וריטואלים מן התרבויות הגדולות של המזרח הקדום, תוך ביקורת עליהם והתאמתם לאמונת ישראל. ואולם, הטיה ברורה משכה את המחקר לכוון את המבט בעיקר לטקסטים ממסופוטמיה ולראות בהם את המוצרים התרבותיים שעימם מתעמתת התורה. ככל שמתבררת החשיבות של אזור הלבנט כבעל משמעות עצמאית ומובילה, מתחזקת הסברה שהעימות עם מיתוסים וזיכרונות קולקטיביים מן האזור הזה הוא מרכיב מרכזי בהבנת המסרים שמעבירים לנו סיפורי התורה ומצוותיה. לעניין זה דוגמאות מגוונות, שעשויות להתחזק בשנים הבאות. להלן אדגים את המעבר הזה סביב פרשת מיקומו של גן עדן, השופכת אור על פרקי בראשית ומתוכם על פרקים חשובים בספרי הנביאים ואולי על מבנה המקרא כולו.
תמונת העולם העתיק
היכן שכן גן עדן? האם הוא מכוון למקום ברור על הגלובוס שלנו? התיאור המקראי של הגן הוא לכאורה תערובת מבלבלת של הפנטסטי והריאליסטי. מחד, מתוארת מציאות אוטופית שבה תנאי הקיום של האדם שונים באופן קוטבי מכל המוכר לנו היום, וממילא היא נתפסת יותר כסוג של מיתוס או סיפור סמלי. מאידך, הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן מתפצל לארבעה נהרות נקובי שם, שלפחות שניים מהם, הפרת והחידקל, מוכרים לנו היטב. גם השניים האחרים זוכים לפירוט גיאוגרפי ריאליסטי מאוד כסובבים את ארץ כוש וארץ החווילה, ועל כן רבים זיהו אותם עם הנילוס הכחול והלבן. ואולם גם חלק ריאליסטי זה איננו פשוט, שהרי אפילו לפרת ולחידקל, הסמוכים יחסית זה לזה, אין ממש מוצא משותף, ובוודאי לא להם ולמקורות הנילוס.
ההיצמדות לאופי הריאליסטי של תיאור הנהרות הוביל חכמים רבים לקבלו כמקום פיזי, כפי שכתב למשל הרמב"ן ב"שער הגמול":
שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ, ושארבע נהרות יוצאין משם, ואחד מהם הסובב ארץ ישראל, כל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית הכל אמת, ואין מקרא מהן יוצא מידי פשוטו.
עוד כתבות בנושא
היצמדות זו שלחה דורות של חוקרים, מן העת העתיקה ועד ימינו, לחפש ולנעוץ את גן עדן באתרים שונים בצפון מסופוטמיה או בדרומה, סמוך למפרץ הפרסי, תוך מאמץ למתן זיהויים חלופיים לגיחון ולפישון. רק בשנה האחרונה הציע גיאולוג חשוב לזהות את עדן באתר בדרום מסופוטמיה, תוך הסתייעות בתצלומי לוויין לזיהוי הגיחון והפישון כנהרות עתיקים באזור שיבשו עם השנים.
ואולם, עיון מדוקדק בפסוקים ובממצא הארכיאולוגי בארץ ישראל מחזק את האפשרות שהכתובים עיצבו את הגן במאפיינים המוליכים את הקורא אל מקום המקדש, ואל המחשבה שנהרות הסהר הפורה, בצפון ובדרום כאחד, יונקים מן המרכז הירושלמי, גם אם אין הדבר ניכר לעין בקלות. בכך ביצע המקרא עיבוד ספרותי־תיאולוגי אדיר ממדים לתמונה הגיאוגרפית של העולם העתיק, והציב את הר הבית כטבור העולם.
אקדים ואומר: מדרשי חז"ל רבים אימצו את הכיוון הזה, וזיהו את מקום בריאת העולם עם המקדש. כך למשל קובעים התוספתא (יומא ב, יד) והתלמוד הבבלי (יומא נד, ב) בנוגע לאבן השתייה במקדש ש"ממנה הושתת העולם", וש"מציון נברא העולם". גם ביחס למקום בריאת האדם קובע המדרש (בראשית רבה יד, ח) ש"ממקום כפרתו נברא". בנימה אחרת קובע המדרש שגן עדן אינו זהה לגמרי למקום המקדש אך סמוך לו:
חיבה יתירה חיבב הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון שבראו במקום טהור, במקום בית המקדש... מאיזה מקום לקחו? מבית המקדש, והכניסו לפלטין שלו – זה גן עדן (פרקי דרבי אליעזר, יב).
וביתר בהירות גיאוגרפית־מוחשית:
גירש אדם ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוכין להר המוריה, משם לקחו ולשם החזירו, במקום שנלקח משם... מאיזה מקום לקחו, ממקום בית המקדש. וישב חוץ לגן עדן בהר המוריה, שנאמר "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (מדרש שוחר טוב על תהילים צב, ו).
מבין חכמי הראשונים היה רבי יצחק אברבנאל ראש וראשון לזהות את התחום הרחב של "עדן" עם ארץ ישראל, ואת הגן שבעדן עם ירושלים. וכך כתב:
ואני חושב... שעדן היתה הארץ אשר נקראת אחר כך ארץ ישראל, וששם נעשה הגן... ואחרי שחטא אדם וגורש משם, סבב הקדוש ברוך הוא לקדושת המקום ההוא ומעלתו שיבנה עליו המקדש וירושלים עיר הקדש (בראשית ג).
האברבנאל גם מסתמך בדבריו על מציאות "זכר רוב הנהרות" של גן עדן בסביבת ירושלים בדמות מעין הגיחון ונחל פרת, ולדבריו אף קיים זכר לחידקל.
להלן אנסה לטעון שמדרשים אלו קולעים לפשוטו של מקרא, ושבאופן מפתיע דווקא הממצא הארכיאולוגי מחזק זיהוי זה.
סמל של עוצמה אנושית
נניח לרגע שאכן ירושלים היא מקום הגן. מהי, לפי זיהוי זה, הגיאוגרפיה של הגירוש מגן עדן? הפסוקים מורים על כך שכיוון הגירוש הוא קדמה־מזרחה: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג, כד). התנועה מזרחה מירושלים היא ירידה חדה ותלולה אל עבר מדבר יהודה ובקעת הירדן. שם, במרחב הלוהט שמעבר להרי ירושלים, מסמן המקרא לפי זיהוי זה את ראשית ההיסטוריה האנושית הקשה של עבדות האדמה בעיצבון, כאשר מי שמוביל את המהפכה החקלאית הוא קין: "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (שם ג, ב).
ואולם בפרק הבא מתואר גירושו הנוסף של קין, גירוש עמוק יותר אל המזרח: "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן" (שם ד, טז). את המילים "ארץ נוד" פירשו רוב הפרשנים והחוקרים גם יחד כביטוי לחיי הנדודים של קין ולא כתיאור גיאוגרפי, אך הביטוי "קדמת עדן" הוא בהחלט המשך לתיאור המעבר של קין אל המזרח.
והנה, כאן מופיע פסוק דרמטי המייחס לקין את בניית העיר הראשונה בעולם:
וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ (שם ד, יז).
מהו המיקום של עיר זו? החוקרים עמדו על הדמיון של רשימות היוחסין בבראשית פרק ד-ה לרשימת המלכים השומרית לפני המבול, וכתוצאה מכך קישרו את העיר חנוך לעיר הראשונה ארידו (Eridu), שלפי הרשימה השומרית, המלכות ירדה אליה מן השמיים ומלכיה חיו עשרות אלפי שנים. שמה של ארידו מזכיר את עירד, בנו של חנוך. לחילופין הם הצביעו על הקשר הלשוני של חנוך לעיר השומרית אונוג (Unug), הלא היא אורוק הבבלית (Uruk), או ארך המקראית.
ואולם בהקשר הארץ־ישראלי אנו מוצאים מקום מאוד ספציפי וחריג המקושר לרעיון העיר הראשונה, אשר חוזר שוב ושוב בסיפור קורותיהם של בני ישראל בארץ. בממצא הארכיאולוגי ביריחו נתגלו שרידים נדירים ביותר מלפני כ־11 אלף שנה המעידים על יישוב קבע גדול ומבוצר, עם בתי מגורים ומתקנים משותפים. כבר בשנות החמישים מצאה הארכיאולוגית קתלין קניון את מגדל יריחו העצום, המתנשא לגובה של כשמונה מטרים ומכיל בתוכו גרם מדרגות פנימי בתקופה שרוב האנושות הייתה עמוק בתוך עידן הציד והליקוט. לצידו מצויה חומה בגובה של כארבעה מטרים, המעובה באמצעות חפיר סמוך בסלע. ממגורות גדולות לאגירת מזון מעידים על מבנה חברתי משוכלל של גידול דגנים ושמירתם. גולגלות מכוירות, לעיתים עם שיבוץ צדפים במקום העיניים, מעידים על טקסים מפותחים של פולחן וקבורה. כל אלה הם עדויות שאין להן אח ורע ליישוב קבע מונומנטלי מבוצר, המקדים באלפי שנים את מהפכת העיור של מסופוטמיה שראשיתה בארידו ואורוך (ארך).
לפחות 23 שכבות של יישוב מצויות באזור תל יריחו, אך ניתן לשער שגם בתקופות שבהן יריחו חרבה ולא ישב בה אדם, היא נותרה בזיכרון הקולקטיבי האזורי כסמל של עוצמה אנושית, של ציידים־לקטים העוברים לחיי חקלאות ויישובי קבע גדולים, בונים חומות עצומות לשם הגנה ולביטוי עוצמתם, ומציבים את האידיאל האנושי של "כוחו ועוצם ידו" של האדם. לשם כך אין צורך להניח מעבר של מידע מדויק ורציף מן התקופה הנאוליתית, ודי בהשערה שכתל חריג בנוף, עם שרידים בולטים של מבנים מונומנטליים, יריחו נשא עימו שרידי זיכרון של התיישבות קבע גדולה ועתיקה.
הצעה מהפכנית של פרופ' רן ברקאי ורועי לירן מאוניברסיטת תל־אביב, שפורסמה ב־2008, מחדדת עוד יותר נקודה זו. לפי הצעתם, המגדל לא שימש להגנה מפני פלישות או שיטפונות, אלא למטרות פסיכו־פוליטיות. העובדה שביום הארוך בשנה, בדיוק בזמן השקיעה, הצל מהר קרנטל הסמוך מכסה את המגדל ואת העיר, מעידה שזהו מבנה פולחני שנועד להתמודד עם חרדותיו של האדם במעבר לחיים חקלאיים וליישובי קבע, ליצור לכידות חברתית ולהעניק סמכות לבעלי השליטה היודעים לכוון ולשלוט ברזי העולם.
המגדל העגול ביריחו | צילום: סלמנדרה, ויקיפדיה
ניתן אפוא לטעון שגם אם התורה השתמשה בתשתית הלשונית של המיתולוגיה המסופוטמית ועיבדה אותה מחדש, היא שילבה אותה עם הזיכרון והגיאוגרפיה הארץ־ישראליים. מבחינה רעיונית, במקום לראות את העיור כמתנה שירדה מן השמיים, התורה מתארת את העיר הראשונה כמעשי ידיו של הרוצח הראשון שגורש מלפני ה'. מבחינה גיאוגרפית, השם חנוך הושאל כסמל של הציוויליזציה, אך הולבש על הגיאוגרפיה והזיכרון הכרוכים ביריחו. לפי התיאור המקראי, יריחו היא עירו של קין, שאליה גורש מגן העדן שבהרי ירושלים. ואולי השם יריחו משמר את ריח גן העדן האבוד, שאריות של נווה המדבר שפרח בשולי הגן. באמצעות בניין העיר מתאמץ קין לבטל את כף הקלע הנפשית המתבטאת בגזירת הנדודים שנגזרה על הרוצח. אולי עליו נסובו דברי הנביא: "הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה" (חבקוק ב, יב).
אנדרטה נצחית
אם נכונים הדברים, הם שופכים אור על חידה גדולה הנוגעת לתיאור המקראי של מסע בני ישראל אל הארץ המובטחת. הדרך הקצרה וההגיונית מקדש־ברנע (המזוהה ליד עין־קדיס שבגבול ישראל־מצרים) אל תוך ארץ ישראל, היא עלייה להר הנגב וטיפוס ממנו אל גב ההר, בדיוק אותו מסלול שבו עלו המרגלים. תחת זאת, בני ישראל מקיפים את הנגב, ואף שבדרך הם מנצחים את מלך ערד, הם ממשיכים וחוצים את הירדן מזרחה אל ארץ אדום ומואב, ומתייצבים דווקא בערבות מואב אשר על ירדן יריחו.
לפי דברינו על יריחו, למתווה זה של המסע יש מטרה סמלית ורוחנית מובהקת. כניסת ישראל לארץ נועדה לייצר את העימות האולטימטיבי, התנגשות חזיתית בין "התזה של הר סיני" ובין "התזה הכנענית של יריחו". התזה של סיני מבוססת על ההקשבה לקדושת השבע האלוהית שמעבר לטבע, ועל הצעידה בעקבות דרכו המוסרית של האל כדרך לשגשוג ולהצלחה. התזה של יריחו מבוססת על ביצורים ועל טכנולוגיה, על האדם הסבור שבזכות כוחו ועוצם ידו יוכל להבטיח לעצמו שגשוג וביטחון גם ללא תשתית מוסרית־רוחנית.
משום כך, אסטרטגיית הכיבוש של יריחו אינה צבאית ואיננה כוללת אילי ניגוח, מצור או כלי מלחמה. ההתגברות על "גבורי החיל" המצויים ביריחו היא באמצעות טקס ליטורגי בשיתוף הכוהנים, השופרות וארון הברית, המקיפים את העיר שבעה ימים באופן המהדהד את מעמד הר סיני ואת קדושת השבת. שבע ההקפות של היום השביעי מביסות את חומת האבן של העיר. קריסת החומות תחת תרועת השופר היא קריסת חזונו העירוני־טכנולוגי של קין.
נפתלי מזעקי, "אדם וחוה", 2021; מוצג בתערוכה "גזירות חכמים" במכון שכטר בירושלים | צילום:
זאת ועוד, הכניסה דרך יריחו היא ביטוי לתקווה ולחלום שהכניסה אל הארץ היא ראשיתה של השיבה לגן עדן. אפשר שלא לחינם פוגש יהושע ביריחו את המלאך המספר לו על קדושת המקום בשעה ש"חַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" (ה, יג), חרב המהדהדת את "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". ההתגברות על עירו הארורה של קין היא פתח להמשך המסע מערבה אל עבר ירושלים, אל הממלכה המתוקנת ואל כינון המקדש במקומו של גן העדן האבוד.
ממילא, החרמת העיר יריחו והאיסור לבנותה אינם רק קורבן ראשית או ביכורים שניתנו בזמן הכניסה לארץ. האנדרטה הנצחית של יריחו ההרוסה נועדה להזכיר לעם היושב בארצו את גורלו של הבונה את ביתו ואת עירו בדמים, ולהזכיר לו שללא הקשבה לקול המוסר ולדרך ה', אין לעיר ולממלכה המשכיות וקיום.
זו הסיבה שבשלבי ההידרדרות של הממלכה מזכיר המקרא ברמיזות וגם במפורש את מעשיה של יריחו, ושעם חורבן ירושלים וכישלון הפרויקט, עם ישראל כמו מגורש שוב מגן עדן ונשלח מחוץ לארץ דרך יריחו, ככתוב: "וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרִיחוֹ".
שבטים נודדים
האם יש בסיס מקראי עמוק יותר לטענה שיריחו היא עירו של קין? נדמה שמשלוש פרשות מקראיות ניתן לנעוץ עמוק יותר את הקשר שבין קין ליריחו.
ראשית, שבט צאצאיו של יתרו נשאו את שמו של קין, והם מקושרים במקרא ליריחו: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים" (שופטים א, טז). שבט הקיני מוזכר כבר בברית בין הבתרים כאחד מעשרת העממים היושבים בארץ המובטחת, וכבר בלעם ראה אותם בהשקיפו על בקעת יריחו, כפי שנאמר: "וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר... כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן" (במדבר כד, כא-כב).
אומנם לפי פסוק אחר בספר שופטים (ד, יא) ניתן לפרש שקין הוא שם נכדו של יתרו ועל שמו נקראים בני השבט, אך גם לפי דרך זו אנו רואים שהשם קין התקיים בקרב השבט שישב ביריחו עיר התמרים, ולפי לשון המקרא בפרשת בלק, שמם ניתן להם עוד לפני קין נכדו של יתרו.
עוד כתבות בנושא
יתרה מזו: יתרו, המדיינים והקינים הם כולם שבטים נודדים התואמים באופיים לקללה האלוהית שנאמרה לקין, "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". יובל, משושלת קין, הוא "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה". בפרק כ"ה בספר בראשית מוזכר חנוך כאחד מצאצאיו של מדיין. צירופים אלה מלמדים על קשר הדוק בין קין ובין הקינים והמדיינים. זאת ועוד, בשפות שמיות רבות קשור השם קין לנפחות או חרשות נחושת, ואף במקרא יש רמזים לכך (שמ"ב כא, טז). הדבר עולה בקנה אחד עם היותו של תובל־קין "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב), ומחזק את ההבנה שחלקים של שבט הקיני הגיעו עד למרבצי הנחושת בדרום הארץ, בתמנע ובאדום.
מבין החוקרים בני זמננו, חוקר המקרא הבריטי ג'ון דיי פיתח את הרעיון שהפרקים הראשונים בספר בראשית משקפים את מסורת הנדודים של שבטי הקינים מכיוון בקעת יריחו דרומה אל עבר נגב ערד והלאה, עניין שיש בו כדי להסביר גם את הצימוד הרווח שלהם במקרא אל העמלקים – בפרשת בלעם ובמלחמת שאול בעמלק.
שנית, האיסור על בניית העיר יריחו בספר יהושע (ו, כו) כולל צירוף של הרמזים חזקים לפסוקים על קין בספר בראשית, באמצעות ביטויים יחידאיים וחריגים. כך נאמר שם:
אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ.
כזכור, קין הוא האיש שעליו נאמר "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה", ועליו גם נאמר "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'". לפי דרכנו, קין בנה את יריחו וקרא אותה בשמו של בנו חנוך, כמאמץ להנציח את עצמו ואת בנו. ברמיזה ברורה לכל אלו קובע יהושע שעיר זו היא עיר מקוללת בקללת קין, ולכן מי שימשיך במלאכתו של קין ויבנה את יריחו תדבק בו מארת קין, עם הביטוי היחידאי במקרא שבו מתואר ארור "לפני ה'". זאת ועוד, אל מול הצימוד ההדוק בפסוקי בראשית בין בנו של קין לבניין העיר כביטוי להמשכיות והנצחה, הקללה של יהושע היא שדווקא הבנייה של העיר תהיה כרוכה במוות של כל צאצאי הבונה, מן הראשון ועד האחרון.
העיר המקוללת
הפרשה השלישית שמחזקת את הקשר בין קין ליריחו קשורה לתיאורי ממלכת ישראל בתקופת בית עמרי ואחאב, וגם לשבט המיוחד של בית הרכבים, או בני יונדב בן רכב, ותפקידם המיוחד בתקופה זו. שבט זה הוא חלק משבט הקיני, כפי שמצוין בספר דברי הימים א (ב, נה), "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב", אך הוא פיתח לעצמו דרך חיים נוודית ייחודית, המציבה חלופה עמוקה לתפיסת העולם הכרוכה בבניין העיר יריחו. בספר ירמיהו (לה, ו) נאמר שאביהם צווה עליהם כך:
לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם, וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
כשכר על דרך חיים אנטי־עירונית זו, מברך אותם ירמיהו בלשון קוטבית לקללת קין וקללת בונה יריחו. לעומת הארורים לפני ה', הם עומדים לפני ה', יחד עם אריכות ימי בניהם:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת... לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.
זאת ועוד, יש ששיערו שכמו יעל אשת חבר הקיני, שהייתה שייכת לענף של שבט הקינים שישבו סמוך לעמק יזרעאל, כך גם בני הרכבים ישבו באזור זה. וכך, במסעו של יהוא בין העיר יזרעאל לעיר שומרון, במסגרת חיסול שאריות צאצאיו של בית עמרי ובית אחאב (מלכים־ב פרק י), הוא פוגש דווקא באזור זה את יהונדב בן רכב ומצרף אותו אליו למשימה זו. מדוע דווקא אותו? נראה שהדבר קשור להבניית הסיפור של בית עמרי ואחאב בספר מלכים כמי שחוזרים על חטאי קין, ברמה הלאומית והמלכותית.
כבר בראשית השושלת מצוי ההרמז הראשון לקין, כאשר עמרי מתואר כבונה את העיר שומרון בלשון ייחודית המזכירה את בניין עירו של קין (מלכים־א טז, כד): "וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר, שֹׁמְרוֹן". בהמשך התיאור מוזכרים חטאיו של אחאב, כאשר בפסגתם ניצב לא אחר מאשר הפרת האיסור לבנות את יריחו:
בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
שמותיהם של אבירם ושגוב מבטאים את יומרתו של חיאל בית־האלי לרומם את עצמו דרך בניו ודרך העיר שהוא בונה, בדומה למחשבתו של קין, אך התעלמותו של חיאל מן הסכנה שבבניין העיר מובילה דווקא לכילוי זרעו.
גם בהמשך פרקי אחאב ישנם רמזים לכך שהוא מחזיר את העם לכשל הכרוך ביריחו. בולטת במיוחד בהקשר זה האשמת אליהו את אחאב בהיותו "עוכר ישראל", הוא ובית אביו (מלכים־א יח, יח). ביטוי ייחודי זה מחזיר אותנו להאשמת יהושע את עכן, שפגם בחרם יריחו: "מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ז, כה). חטאו האישי של עכן מקביל להשחתה הציבורית של ממלכת ישראל. זה כמו זה, עוכרים את ישראל באימוץ דרכיה של יריחו העיר הקינית.
מים מירושלים
תימוכין רבים לקישור של ירושלים עם הגן שבעדן מצויים בדברי הנביאים, אלא שחשוב למקד את המבט גם למרכזיות המוטיב שבו הנהר היוצא מן הגן מרווה ומחיה דווקא את הערים החוטאות שבבקעה ובערבה. מן התיקון העתידי שלעתיד לבוא ניתן לשחזר את מסלול הקלקול, ברוח דברי ישעיהו (נא, ג): "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'".
נבואה מפורטת ביחזקאל (מז) מפרטת את הנחל השוצף שיצא מירושלים מזרחה. בדימויי בראשית ברורים ("כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ", "לְמִינָה תִּהְיֶה דְּגָתָם", "כָּל עֵץ מַאֲכָל") מתואר כיצד הנחל מחיה ומרפא את הקלקול של ים המלח ושל אזור עין גדי בתוך המרחב הגדול של הערבה המזרחית:
וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמַּיִם... וְהָיָה עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם... כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים".
תיאורים אלו משלימים לנבואות אחרות ביחזקאל (פרקים י-יא), על היציאה ההדרגתית של כבוד ה' ומרכבתו מהר הבית לשער בית ה' המזרחי, ומשם ל"הָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר", בדרך לארץ כשדים. גם בנבואת השיבה של כבוד ה' מתאר יחזקאל איך הוא "בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים" (מג, ב) ונכנס אל המקדש דרך השער המזרחי.
גם נביאים אחרים תיארו את המים שיצאו לעתיד לבוא מירושלים, ותיאוריהם מהדהדים את האפשרות שהנהרות היוצאים מגן עדן מכוונים לנחלים היוצאים מירושלים לכמה כיוונים. כך בנבואת יואל (ד, יח) מתוארים האפיקים והנחלים השונים שיזרמו מירושלים לכל עבר:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.
כך בצורה מפורשת גם בנבואת זכריה (יד, ח):
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן.
ברכת עדן שתשוב אל הגן תחיה מחדש את סביבתה ובעיקר תרווה את האדמה שבמזרח, שנתקללה ונתקלקלה בגין חטאי אדם וקין.
עמק עכור לפתח־תקווה
בפתח ספרו "יריחו היהודית לדורותיה" הציב ז'אבו ארליך את הפסוק על קין: "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ". הוא אמנם לא המשיך וטען שיריחו היא חנוך כפי שטענתי לעיל, אך מפסוק זה הוא יצא אל הדיון בראשוניותה וקדמותה של יריחו בממצא הארכיאולוגי. זאת ועוד, את כניסת ישראל לארץ ישראל וליריחו תיאר ז'אבו בפירוט כשיבה לגן עדן בכיוון הפוך מכיוון הגירוש (עמ' 23).
בחלקו האחרון של הספר הוא עמד על העובדות המופלאות המספרות כיצד גם בדורנו, שיבתם של היהודים לארץ ישראל החלה ביריחו. מייסדי פתח־תקווה, שקדמו לעלייה הראשונה, החלו את מאמציהם בניסיון רכישה של 4,000 דונם שהוצעו למכירה על ידי "השער העליון" הטורקי ב־1872. ניסיון זה היה קרוב למימוש, וכבר נקבע שהמושבה העתידית תיקרא פתח־תקווה על שם הפסוק המהדהד את חטאו של עכן ביריחו (הושע ב, יז): "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".
בני החבורה בראשותו של ר' יואל משה סלומון קיבלו על עצמם לקרוא בכל יום מימי הפסח את פרק ו' בספר יהושע, ומאחר שלפי דברי חז"ל נפילת חומת יריחו הייתה בשביעי של פסח, ביום זה הם קראו את הפרק שבע פעמים. למרות זאת, כאשר הסולטן הבין שהאדמה עומדת להימכר ליהודים, הוא ביטל את המכרז והניסיון נכשל. הקבוצה לא אמרה נואש, ובסמוך לכישלון זה רכשה את אדמות מלאבס והותירה את שם המושבה פתח־תקווה, בהתאם לכוונתם הראשונה.
גם המהלך הצבאי הראשון, עם שיבת עם ישראל לארץ ישראל, התרחש ביריחו. במשך שבעה שבועות בקיץ 1918 החזיק הגדוד העברי, גדוד קלעי המלך ה־38, את אזור יריחו. ב־22 בספטמבר 1918 צלחו לוחמיו את הירדן באום שורט, ופילסו לכוחות האנגלים את הדרך אל עבר הירדן. "עובדה מוזרה היא", כתב מפקד הגדוד, ג'ון פטרסון, "כי כל תנועת הצבא הבריטי בארץ ישראל שגרמה ליציאת התורכים מהארץ, התחילה בפעולה מצד בני ישראל שנלחמו שוב באויביהם, לא רחוק מהמקום שבו עברו אבותיהם את הירדן בהנהלת יהושע".
ד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות ומרצה בכיר במרכז האקדמי שלם
עוד כתבות בנושא
