כשמירב ראובני ביקרה לראשונה באתר "עיתונות יהודית היסטורית", היא חיפשה משהו שיעזור לה להבין איך בעצם קרה הנס: כיצד ייתכן שאדם אחד - אליעזר בן־יהודה - הצליח להחיות שפה מתה ולהפוך אותה ללשון היומיום של מיליוני אנשים. מה שגילתה בין דפי העיתונים העבריים הישנים היה שונה לגמרי ממה שציפתה למצוא. "בואי נניח את זה כאן", היא מכריזה, "אליעזר בן־יהודה לא החיה את השפה העברית. בן אדם אחד לא יכול לשנות את ההרגלים ואת השפה של מיליונים אחרים. הוא חידש הרבה מילים, בהחלט. הוא הפך לידוע כי הוא התמסר למשימה הזאת. אבל שפה לא קמה לתחייה באמצעות בן אדם אחד, שפה היא פרויקט חברתי".
ראובני (33), ילידת ירושלים, נמצאת כיום בשלבים האחרונים של תוכנית פוסט־דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. הדרך שהובילה אותה למחקר על התפתחות השפה העברית התחילה מסקרנות אישית. בתור נכדה של היסטוריון שחקר את יהדות ארצות הברית, הוריה עודדו אותה להתמקצע בתחום. "תמיד התעניינתי בהיסטוריה", היא מספרת, "והשאלה איך התפתחה השפה שלנו העסיקה אותי מאוד. אהבתי לקרוא, הייתי תולעת ספרים רצינית, ואני חושבת שזה יצר עניין אישי שלי בשאלה מתי השפה הזו התחילה".
מירב ראובני | צילום: נעמה שטרן
במהלך לימודיה באוניברסיטה היא קראה את נתן אלתרמן, והתעמקה בטקסטים עבריים מתקופת המעבר הזאת – המעבר מאירופה לישראל, המעבר לעם יהודי שחלק גדל והולך בו דובר עברית כשפת אם. הסקרנות הובילה למחקר רחב. "הייתי נכנסת לעיתונים היסטוריים ומתעניינת איך דיווחו על אירוע מפורסם, על המלחמה הזאת וההיא, והופתעתי לגלות שכבר אז דיווחו בעברית על תוצאות הלוטו והמצב בבורסה, כבר בשנת 1900", היא אומרת. "אני חושבת שזה מה שמעניין בהיסטוריה של השפה: לראות איך הדברים המובנים מאליהם בשבילנו התחילו לא מובנים מאליהם. כשבן־יהודה חי בירושלים, היו בארץ ישראל רק כמה עשרות אלפי יהודים. ברוסיה הצארית, לעומת זאת, היו חמישה מיליוני יהודים. משם יצאו כותבי הקלאסיקות של הספרות העברית החדשה - אנשים כמו ביאליק ואחד העם. המחקר שלי בעצם טוען שהעברית לא הייתה פרויקט של אדם אחד, אלא תהליך חברתי רחב שהתרחש בעיקר במזרח אירופה. והוא לא קרה רק כי סופר גדול כתב ספר יפה. למה אנשים משתכנעים לקרוא ספרות מודרנית בעברית, או ללמד את הילדים שלהם עברית שהיא לא רק בשביל תפילה?"
את המסקנות היא שוטחת בספר "העברית מסמל למציאות" (הוצאת מרכז זלמן שזר). מחקרה על התפתחות השפה מגלה מערכת מורכבת של ויכוחים ציבוריים, פולמוסים ודיונים סוערים שהתנהלו בשאלה בסיסית אחת גדולה: האם העברית יכולה להיות שפה מודרנית, ואם כן - איך?
ברל כצנלסון, אחד העם, נחום סוקולוב | צילום: קלוגר זולטן - לע"מ, גטי אימג'ס
דילוג רב
בימים שהעברית החלה להתפתח, השפה עצמה עברה מהפכה מושגית. "שפה מייצגת זהות, אבל בימים ההם היא נחשבה לעניין פרקטי - השתמשו בעברית כדי להתפלל, וביידיש כדי לדבר בבית", אומרת ראובני. "במזרח אירופה למדו גם רוסית כדי לדבר עם השכנים ולעשות משא ומתן במסחר. הבחירה בשפה אומרת משהו: אני לומד רוסית כי אני רוצה להיות חלק מהחברה האירופית. אז אם אני משתמש בעברית מעבר לתפילה, מה המשמעות של זה? העיתונות העברית יצרה מרחב ציבורי שלא היה קיים קודם, ועלתה השאלה אם אפשר להשתמש בעברית בצורות חדשות".
דוגמה קונקרטית להתמודדות עם השפה החדשה הייתה כשעיתונים עבריים כמו "המגיד" נתבקשו לדווח על מלחמת האזרחים בארצות הברית, שפרצה אגב ב־1860, רק שנתיים לאחר הולדתו של אליעזר בן־יהודה. "פתאום העורכים שמו לב שהמילה 'עבד' קיימת בעברית מקראית, המילה 'מלחמה' קיימת, אבל ארצות הברית – לא. זה מונח חדש שצריך להמציא. ומי אמר ש'פרזידנט' זה 'נשיא', ולא 'נגיד', למשל? בין העורכים התחילו דיונים: באילו מונחים להתבטא?"
התגובות מהקוראים לא איחרו לבוא. "יש למשל מכתב מאישה שקוראת לעצמה 'השולמית', והיא כותבת: מה זה הזלזול הזה של הסופרים החדשים בעברית? מבחינתה הם מבזים את השפה הקדושה", אומרת ראובני. בכלל, חידוש המילים יצר זירה של קרבות תרבות. "זאת הייתה תקופה רוויה בדיונים סוערים. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 התנהל בעיתונות העברית ויכוח סוער על חידוש השפה. התפתחה נכונות להשתמש במילים לא רק מהמקרא אלא גם מהתלמוד, ואפילו להמציא מילים. אנשים לא כל כך היו מרוצים מזה. הם שאלו מהן המילים המוזרות האלה. הייתה ממש תחושה שהעברית עשויה לאבד את האופי שלה". למשל, ישראל חיים טביוב, מהמתנגדים הבולטים לרפורמות השפה, התנגד להוראת עברית בעברית, והזהיר שנוצרת כך שפה מעוותת. הוא ניסה למנוע את הוראת העברית בבתי הספר ביפו, בטענה שהעברית החדשה תיצור שפה זרה ומגומגמת, במיוחד אצל ילדים.
המאמצים להתאים את העברית למודרנה כללו גם ניסיונות שנכשלו כישלון חרוץ. "היה למשל ויכוח גדול על המילה 'טלגרף', רצו למצוא לו מונח עברי. אחת ההצעות הרציניות ביותר הייתה 'דילוג רב', שמורכבת משתי מילים מקראיות, כביכול בעלות צליל עברי שורשי וטהור. ההצעה קיבלה תמיכה מכמה כותבים בעיתונות שראו בה ביטוי נאמן למשמעות. בפועל הציבור לא קיבל את השם החדש - הוא נתפס כמסורבל, יומרני ולא מובן. 'דילוג רב' הפך לבדיחה רווחת ואפילו סמל לגיחוך על הניסיונות המוגזמים לחדש מילים". סיפור אחר של ראובני הוא על הרב זאב יעבץ, מחנך והוגה דתי שדגל בחידוש מילים עבריות שיישענו רק על מקורות מקראיים. כשחיפש שם עברי למזרקת מים, fountain, הוא הציע להחליף את השם הלועזי בתיאור פיוטי: "באר מתזת מימיה למרום". "אנשים אמרו לו שזה מסורבל מדי, זה לא טוב, לא שימושי, לא מעשי".
צילום: גטי אימג'ס
לעומת זאת, מילים רבות הצליחו היטב. "כאשר חיפשו שם עברי למונח public opinion, הוא היתרגם טוב למילים 'דעת הקהל', מונח שמגיע מהתפילה ולכן יש לו צלצול מוכר. היה קל להשתמש בזה הרבה יותר מאשר לנסות לתרגם בצורה אחרת. אגב, תפיסת העבודה של בן־יהודה הייתה לשאוף למצוא מילה אחת במקום שתי מילים – למשל, הרבה שנים היו קוראים לעיתון 'מכתב עיתי', תרגום של המונח מגרמנית, והוא אמר שהוא רוצה מילה אחת, עיתון. במשך תקופה ארוכה השתמשו בביטוי 'מורה שעות', שהפך לשעון. מילים שהיום נחשבות לנו טריוויאליות כמו 'עיתון' או 'רצינות', מישהו היה צריך להמציא אותן".
בבתי הספר המורים התמודדו עם קושי אמיתי. "היו מורים שדווקא רצו ללמד בעברית, אבל היו חילוקי דעות לגבי חלק מהמונחים. למשל, 'עיפרון': היו שקראו לו 'עט עופרת', היו שקראו לו 'עיפרון', והמורים ביקשו מהעיתונים שיפרסמו רשימות של מילים מוסכמות כדי שידעו איך לדבר בכיתה. ממש אמרו להם: תגידו לנו באיזו מילה לבחור, כדי שלא יילמד בבית ספר אחד אוצר מילים אחד ובבית ספר אחר אוצר מילים שונה".
עם הדפסת העיתונים החלו דיונים בין העורכים: "מי אמר ש'פרזידנט' זה 'נשיא', ולא 'נגיד'?". עיתונות הבוקר בעברית המתחדשת | צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף עמרם נבו. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש מש' פריצקר, הספרייה הלאומית
"בן־יהודה תמיד היה 'טיפוס'", אומרת ראובני על מי שזכה למעמד המיתולוגי של מחיה השפה העברית. "כולם ידעו שהוא מדבר בבית רק עברית, ושהילד שלו יודע רק עברית, אז הוא תמיד היה מותג כזה, משוגע לדבר. אבל היו עוד שותפים לפרויקט הזה, נניח פרופ' יוסף קלוזנר, שכתב מאמרים על מילים חדשות, והיו אומרים עליו שהוא רפורמטור. אחד העם נתן הרבה השראה ציונית־לאומית לפיתוח השפה העברית. נחום סוקולוב, שערך את 'הצפירה' בוורשה, כתב בעברית, ובעמוד פרשנות פוליטית בעיתון היה מסביר מהלכים פוליטיים וסוגיות פוליטיות רחבות. העברית במדור הזה הנגישה לקוראים הרבה מילים חדשות.
"המחשבה שעברית יכולה להיות שפה לאומית, אף ש־97 אחוזים מהיהודים ברוסיה דיברו אז יידיש, נחשבה אז ליומרנית. אבל את התנועה הזאת הובילו כמה מחויבים לדבר, והאנשים הרבים שכתבו בעיתונים וקראו את העיתונים וכתבו למערכת ביססו את אוצר המילים החדש. המון אנשים שונים השתתפו בפרויקט הזה, כי שפה היא דבר ציבורי: אני יכולה להמציא מילים עד מחר, אבל אם מישהו אחר לא ישתמש בהן אין לזה משמעות".
הקשיים המעשיים של המעבר לעברית בחיי היומיום באו לידי ביטוי בסיפורים אישיים מעוררי רגש. כשברל כצנלסון הגיע לארץ ב־1909, הוא החליט לא להוציא מפיו מילה בלועזית עד שהעברית תיטמע בו, וגזר על עצמו שתיקה. "במשך עשרה ימים לא דיברתי כלל. כשהייתי נאלץ לענות משהו - הייתי עונה באיזה פסוק קרוב לעניין", הוא מתאר בכתביו. שלמה לביא, מאנשי העלייה השנייה, תיאר את המעבר הלשוני ככאב נפשי: "כמה שבירת רצון יש בזה, כמה הפסק מחשבה ועינויי הנפש, הרוצה לדבר ויש לה מה להגיד, והיא אילמת, הלשון מגמגמת".
הרצל פינת אחד העם
המציאות בארץ ישראל בעת ההיא הייתה מורכבת ורב־תרבותית. "בירושלים היו יידיש עם כל מיני ניבים מאירופה, לדינו של מי שמגיעים מהתפוצות הלדיניות, ערבית ופרסית, ושכבת פילנתרופיה שאנשיה מדברים צרפתית או גרמנית".
איך כולם תקשרו ביניהם?
"בעברית, ככל הנראה. זה מה שבן־יהודה אמר שהוא ראה כשהגיע לארץ, ויש קצת עדויות שאכן היה שימוש מסוים בעברית כדי לתקשר. העברית מעולם לא מתה, כי תמיד יהודים מתפוצות שונות השתמשו בה כדי לתקשר ביניהם. תמיד היה אפשר להניח אותה כבסיס משותף ליהודים מכל הגלויות".
ועדיין, גם בארץ עלתה הטענה שהעברית היא לא השפה היהודית הבינלאומית – אלא היידיש. "במרחב המזרח־אירופי זו הייתה השפה של רוב היהודים", מסבירה ראובני, והיו מי שניסו להשתמש בה כדי לבסס עליה זהות לאומית, ולהשיג בגיבויה זכויות לאומיות באירופה. "בשנת 1908 התכנסו בצ'רנוביץ' שלושים עיתונאים וסופרים, והכריזו שיידיש היא שפה לאומית יהודית - אומנם לא השפה הלאומית בה"א הידיעה, אלא לצד העברית. וזה גרם לסקנדל עצום. מי אתם שתגידו את זה, ואיזו מחשבה מגוחכת! יידיש לא יכולה להיות שפה לאומית. אחרים אמרו: אתם עם העברית שלכם, זה אליטיסטי, זה לא קשור לכלום, ועם כל הכבוד לעברית שהיא שפה היסטורית, היא שפה מתה, היא לא שפה של היומיום שיכולה לאפשר בסיס פוליטי".
התנועה הציונית עצמה הייתה אדישה לשאלת העברית. "תמיד אמרו 'כן, זה חשוב', אבל מי שניסו לקדם את העברית הרגישו שאלו דיבורים בעלמא. הם היו אומרים: 'כל הסימפטיה לעברית ואפילו לא שקל'".
אחד הפולמוסים הגדולים עסק ברומן המפורסם של הרצל, "אלטנוילנד", שיצא ב־1902 ותיאר כיצד במדינת היהודים העתידית החברה הגבוהה מדברת גרמנית והחברה העממית מדברת יידיש. "אחד העם כתב על זה ביקורת חריפה", אומרת ראובני. "איפה התרבות העברית פה? איפה השפה העברית פה? איזה מין חזון ציוני זה? מקס נורדאו נשלח בתגובה לתקוף את אחד העם, והוא מתאר אותו כיהודי־גטו צר אופקים, זר לסובלנות ולאירופיות. נטען שהוא פוגע בחזון הציוני. התפתח פולמוס ציבורי על הדמות האידילית של החברה היהודית העתידית, והאם עברית יכולה בכלל להיות חלק ממנה".
עשור לאחר מכן הביאה שנת 1913 את האירוע שהפך לנקודת מפנה בתולדות העברית המודרנית - "מלחמת השפות", שעיקרה בשאלה באיזו שפה ילמדו בטכניון בחיפה. "זה ממש שיא הוויכוח", מסבירה ראובני. "אחרי עשורים של דיון ציבורי, בחברה היהודית התגבשה התפיסה שהעברית יכולה להיות שפה מודרנית וביטוי של לאומיות, ולכן כשהתקבלה החלטה שבטכניון ילמדו בגרמנית, התעוררה סערה. לא רק בארץ ישראל, אלא בכל רחבי אירופה. הטכניון נתפס כמנותק, והמאבק נגד ההחלטה כלל הפגנות, כתבות בעיתונות, ואפילו מחאות רחוב שגייסו אליהן ילדים. בסופו של דבר התקבלה פשרה: מדעים מדויקים יילמדו בעברית וטכנולוגיה בגרמנית, באופן זמני. אף על פי כן, נתפסה ההחלטה כניצחון לתומכי העברית, וזו הייתה נקודת מפנה בתודעה הלאומית".
המצב הסבוך הזה יצר עמדות מורכבות. "העיתונות האורתודוקסית לא ידעה מה לעשות, כי היא ראתה שהעברית המודרנית קשורה גם בחילון", אומרת ראובני. "הם לא יודעים במי לתמוך - בעברית או בגרמנית. היישוב הישן נטה לצד הגרמני: הם טענו שהעברית החדשה היא לא לשון קודש אלא רק מסכה שנועדה להסתיר את החילון שהציונים רוצים להביא".
פריחתם של עיתוני הילדים דאז הוכיחה שהשפה התפשטה גם לקהלים צעירים. "בעיתונים העבריים לילדים הם קראו בשקיקה בעברית על כל מה שקרה בפרעות קישינב וגם הגיבו למערכת. הם גם שלחו את עשר הקופייקות או חצי הרובל שחסכו למען ניצולי הפרעות. לאט ובהדרגה העברית החלה לבטא מרחב ציבורי צעיר ומודרני".
מתי החברה הרחבה התחילה להצטרף בהיקף גדול, וממש לדבר את השפה?
"בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה, במזרח אירופה, הייתה תרבות עברית: עשרות אלפי אנשים שקוראים עיתון בעברית, שקוראים פה ושם ספר בעברית, שהילדים שלהם קוראים עיתוני ילדים בעברית וכותבים מכתבים לעיתון בעברית. אבל זאת הייתה שפה כתובה, לא כל כך מדוברת".
הזהב של השכונה
העברית המדוברת בארץ ישראל התפתחה מאוחר יותר, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים הכריזו על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות במנדט הבריטי, לצד אנגלית וערבית. "זה קרה בזכות הקמפיין ארוך השנים של בן־יהודה והאחרים, ובשנות העשרים והשלושים העברית הפכה באמת לשפה חיה בכל ההיבטים היומיומיים".
החרדים שהגיעו לארץ ישראל נאלצו לאמץ את העברית כשפה מודרנית. "למעשה היה כאן היפוך לשוני", טוענת ראובני. "החרדים הפכו את היידיש לשפת הקודש, כי עברית היא שפת החול שכולם מדברים בה, וכך יוצא שהשפה שפעם הייתה שפת המשרתות והסנדלרים הפכה לשפה שבה מלמדים תורה בחיידרים".
המאבק על טוהר השפה נמשך עד היום. "המתח תמיד התקיים וממשיך להתקיים", אומרת ראובני. "ההשתלבות של מילים לועזיות בשפה העברית טבעית בעיניי: גם בימי חידוש העברית לקחנו מילים מיוונית כמו תיאטרון, שהיו שגורות והופיעו אפילו בגמרא. זה גם נורמלי שיש הבדל בין סלנג של בני נוער ובין שפה אקדמית או ספרותית. ילדים ממציאים מילים ומונחים, ופתאום מגיעה המילה 'קל', שנכנסה לשיר של סטטיק ובן־אל למשל – כלומר, מילה עם משמעות נקודתית הופכת לסלנג עם משמעויות חדשות. מרתק לראות את זה".
גם הפולמוסים הפמיניסטיים סביב השפה אינם חדשים. "יש היום טענה שחידושים לשוניים בתחום המין הדקדוקי הורסים את השפה והופכים אותה למעייפת", אומרת ראובני על מילים כמו "אומרים.ות". "זה גם מה שאמרו אז על בן־יהודה וקלוזנר ואחרים, שהם הורסים את השפה התנ"כית עם המודרניות שלהם. כל עוד אנחנו משתדלים שהשפה תיקרא ותיכתב, ושומרים על אוצר מילים מגוון, לגיטימי שנגיד 'עשר שקל' במכולת, כי שפה היא דבר חי ולא מיצג מוזיאוני. בעיניי זה מקסים שהילדה שלי בת השלוש אומרת 'אני בִּיאֵתִי', כי היא מנסה להשתמש בכללי הדקדוק בצורה עקבית ולא מבינה שאומרים 'אני הבאתי'. פעם הייתי הילדה שמתקנת את המורה. הפסקתי, כי הבנתי שזה גם לא יפה וגם לא עוזר לאף אחד".
עד כמה ייחודית החייאתה של שפה כמו העברית?
"המקרה של העברית יוצא דופן בקיצוניות שלו. יש שפות חדשות שהפכו לשפות מודרניות, כמו אפריקאנס בדרום אפריקה, ובאירופה היו הרבה מקרים ששפות מדוברות ויומיומיות הפכו להיות שפות גבוהות. באוקראינה היה מאמץ לפתח את האוקראינית על חשבון הרוסית, ובעקבות המלחמה התחזקה המגמה להיפרד מהרוסית ולאמץ את האוקראינית. אבל השילוב של שפה עתיקה ולא מדוברת כמעט שהופכת לשפה מודרנית ממש הוא יוצא דופן.
"כאמור, אחד העם נתן הרבה השראה להחייאת העברית, אבל גם היה פקפקן ורואה שחורות, ולא האמין ביכולת של התהליך הזה להצליח. אם הוא היה רואה היום איך אנחנו מדברים בעברית ומנהלים את החיים שלנו בעברית בכל הרמות, הוא בוודאי היה מרוצה ומופתע לטובה. צריך להכיר בהישג חסר התקדים הזה. הגענו לכאן מכל קצוות תבל והצלחנו להגיע למצב שבו כולנו מדברים את אותה השפה, שהיא גם שפה יפה ומלאת רבדים. זה נראה לנו טבעי, אבל זה ממש לא מובן מאליו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il