קיבלתם קידום בעבודה, הצלחתם בפרויקט חשוב או שיש לכם חדשות משמחות במיוחד. למי תספרו? רק לבני המשפחה הקרובים? גם לחברים? ואולי תעלו פוסט לרשתות החברתיות?
ההחלטה מה לשתף, עם מי וכמה, נעשתה מסובכת במיוחד בעידן שבו כמעט כל חוויה יכולה להפוך לפוסט. מצד אחד, אנחנו רוצים לחלוק את מה שעובר עלינו. מצד שני, אף אחד לא רוצה להצטייר כמי שמתרברב, מתלונן בלי הפסקה או משתף יותר מדי פרטים אישיים.
אלא שמחקרים בפסיכולוגיה חברתית מצביעים על מסקנה מפתיעה: במקרים רבים, הטעות הגדולה שלנו אינה שאנחנו משתפים יותר מדי, אלא שאנחנו דווקא שומרים יותר מדי לעצמנו.
הכי מעניין
ונסה בונס, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת קורנל ומחברת הספר החדש "האם כדאי לי לומר משהו? המדע של מה לשתף ומה לשמור לעצמנו", מסבירה שאנחנו עסוקים בניסיון לחזות כיצד הדברים שלנו ישפיעו על האדם שמולנו, ומה הוא יחשוב עלינו בעקבותיהם.
לדבריה, שיתוף נכון עשוי לחזק קשרים חברתיים, לשפר את ההרגשה ואפילו לתרום לבריאות ולאורך החיים. אז איך יודעים מתי לדבר, מתי לשתוק ואיך לעשות זאת בלי להרחיק אחרים?
1. שתפו בהצלחות, אבל בלי צניעות מזויפת
כשמשהו טוב קורה לנו, לעיתים אנחנו חוששים לשתף כדי לא להישמע שחצנים. אבל לדברי בונס, אנחנו נוטים להמעיט במידת השמחה שאנשים קרובים חשים בעקבות ההצלחות שלנו.
חברים ובני משפחה עשויים להתרגש מהישג שלנו כמעט כאילו היה שלהם. הם אפילו נהנים לספר לאחרים על האנשים המוצלחים שהם מכירים.
המפתח הוא הדרך שבה מספרים את הסיפור. במקום להסתפק בהכרזה על ההצלחה, כדאי לשתף גם במאמץ שהוביל אליה, בקשיים ובכישלונות שבדרך. כך הסיפור עשוי להפוך למעורר השראה ולא רק למפגן של הצלחה.
ומה לא כדאי לעשות? להתרברב במסווה של צניעות. למשל, לכתוב "איזה מביך, שוב ביקשו ממני להרצות בכנס חשוב". אנשים מזהים צניעות מזויפת, והיא נתפסת כחוסר כנות. אם יש לכם סיבה לשמוח ולהתגאות, עדיף פשוט לומר זאת.
עוד כתבות בנושא
2. אל תפחדו לדבר על הקשיים, אבל שמרו על איזון
כולנו מכירים את החשש להיות האדם שתמיד מתלונן. כשאנחנו עוברים תקופה קשה, לא פעם אנחנו נמנעים מלשתף אחרים מתוך פחד שנתפס כשליליים או מעיקים.
אבל מתברר שהחשש הזה לרוב מוגזם. מחקרים מראים ששיתוף בפגיעוּת ובקשיים עשוי דווקא להגביר את החיבה כלפינו וליצור קרבה.
עם זאת, יש הבדל בין שיתוף אישי לבין שיחה שמורכבת רק מתלונות. התמקדות מתמדת בשלילי עלולה לגרום לאחרים להפסיק להקשיב, ואף להחמיר את ההרגשה שלנו.
בונס מציעה לשאוף באופן כללי ליחס של כחמישה דברים חיוביים על כל דבר שלילי שמשתפים. זהו כלל אצבע גמיש, ולא נוסחה מחייבת, במיוחד בתקופות חיים מאתגרות.
כדאי גם לחשוב עם מי משתפים. למשל, חשיפת חוסר ביטחון מקצועי בפני יותר מדי אנשים בעבודה עשויה לעורר אמפתיה, אבל גם לפגוע באופן שבו הם מעריכים את יכולתנו לבצע משימות.
חברים | צילום: שאטרסטוק
3. תשאלו שאלות, אבל אל תהפכו אנשים למושא לחקירה
אחת הדרכים הטובות ביותר ליצור קרבה היא להתעניין באדם שמולנו. מחקרים מראים ששאלות המשך במהלך שיחה גורמות לאחרים להרגיש שמקשיבים להם באמת.
אנחנו גם נוטים להמעיט במידת ההנאה של אנשים משיחות אישיות. בפועל, רבים מעדיפים לדבר על דברים משמעותיים יותר מאשר להסתפק בשיחת חולין.
אבל לא כל שאלה יוצרת קרבה.
בונס מבחינה בין סקרנות אמיתית כלפי אדם לבין התייחסות אליו כאל תופעה מסקרנת. שאלות על מחשבות, רגשות וחוויות עשויות לקרב. לעומת זאת, שאלות חודרניות על מראה חיצוני או על מה שהופך אדם לשונה עלולות ליצור ריחוק.
ההבדל הוא בין הרצון להכיר מישהו לבין הרצון לקבל ממנו תשובות על משהו שמסקרן אותנו.
שיחה בין חברות | צילום: Dal-E
4. תגידו את האמת, גם כשהיא לא נעימה
דמיינו שאתם מדברים עם אדם שיש לו כתם שוקולד על הפנים. האם תעירו לו?
במחקר שערכו פסיכולוגים, משתתפים שוחחו עם מראיינת שעל פניה הופיע כתם בולט של שפתון, טוש או שוקולד. לאחר מכן הם נשאלו אם הבחינו בו ואם העירו לה.
התוצאות הפתיעו את החוקרים: מעטים כל כך העירו למראיינת, עד שלא ניתן היה לבצע חלק מהניתוחים שתוכננו.
לדברי בונס, זו דוגמה לפער בין מה שהיינו רוצים שאחרים יעשו עבורנו לבין מה שאנחנו מעזים לעשות עבורם. רובנו היינו מעדיפים שיגידו לנו שיש לנו משהו בין השיניים, אבל חוששים להביך אדם אחר.
אז מתי כדאי להעיר? בונס מציעה לשאול שלוש שאלות: האם האדם יכול לשנות את המצב? האם הייתי רוצה לדעת אילו הייתי במקומו? והאם אני חושב שמישהו צריך לומר לו?
אם התשובות חיוביות, סביר שכדאי לדבר.
עוד כתבות בנושא
גם אופן הניסוח חשוב. במקום להדגיש את הטעות, אפשר להתמקד במה שאפשר לשפר בפעם הבאה. כך למשל, במקום לומר לתלמיד "איבדת חמש נקודות כי לא כתבת הגדרה", אפשר לומר "בפעם הבאה תוכל לקבל עוד חמש נקודות אם תוסיף הגדרה". ניסוח כזה מתקבל טוב יותר ומעודד שינוי.
5. אל תיעלמו בלי הסבר
התופעה שבה אדם פשוט מפסיק לענות להודעות ונעלם ללא הסבר הפכה מוכרת בעולם ההיכרויות, אך היא קיימת גם ביחסי עבודה ובתהליכי גיוס.
בונס מספרת שכאשר חיפשה עבודה, שני מעסיקים דחו אותה במהירות. מעסיק שלישי השאיר אותה במשך חודשים בחוסר ודאות, עד שגילתה בעצמה שהליך הגיוס בוטל.
לדבריה, ההיעלמות הייתה פוגענית הרבה יותר מהדחיות הישירות.
מחקרים שבחנה העלו שאנשים נעלמים לעיתים לא משום שלא אכפת להם, אלא דווקא משום שהם חוששים לפגוע באדם האחר באמצעות דחייה מפורשת.
אלא שבפועל, חוסר הוודאות והשתיקה עלולים לכאוב יותר מתשובה שלילית ומנומסת.
המסקנה פשוטה: לא כל שיחה חייבת להיות נעימה, ולא כל דבר שאנחנו אומרים יתקבל בשמחה. אבל במקרים רבים, שיחה כנה, רגישה וישירה עדיפה בהרבה על שתיקה שמשאירה את הצד השני לנחש.