דחיינות היא אחת התופעות המוכרות ביותר בחיי היומיום. כמעט כל אחד מכיר את הרגע שבו הוא מחליט לדחות משימה למחר, לשבוע הבא או לרגע האחרון. אבל עבור חלק מהאנשים, זו אינה רק נטייה מזדמנת אלא דפוס קבוע שפוגע בעבודה, בלימודים, במערכות יחסים ובתחושת המסוגלות.
פרופ' ג'וזף פרארי מאוניברסיטת דה-פול בארצות הברית חוקר את נושא הדחיינות כבר 40 שנה. לדבריו, כ־20% מהאוכלוסייה הם דחיינים כרוניים – אנשים שנוהגים לדחות משימות באופן קבוע, מכוון ולא רציונלי, גם כשהם יודעים שהדחייה תגרום להם אי־נוחות ואף תפגע בהם.
"זה שיעור גבוה", אומר פרארי. "גבוה יותר משיעורי הדיכאון, הפוביות, התקפי הפאניקה, האלכוהוליזם או השימוש בסמים". לדבריו, המחיר האמיתי של הדחיינות הוא שאנשים פשוט מפספסים חלק מהחיים. "החיים קצרים מדי. צריך להספיק לעשות דברים."
הכי מעניין
אחת המסקנות המרכזיות שאליה הגיע במהלך שנות מחקרו היא שכל אחד יכול להיות דחיין. גיל, מגדר, מוצא או מדינת מגורים אינם משפיעים באופן משמעותי על הנטייה לדחות משימות. גם הטכנולוגיה, שלעתים קרובות מואשמת בתופעה, אינה האשמה המרכזית.
לדברי פרארי, דחיינים נוטים להיות מצוינים במציאת תירוצים. רבים טוענים שהטלפון הנייד, הרשתות החברתיות או עומס החיים המודרני הם הסיבה לכך שאינם מצליחים לבצע משימות בזמן. אלא שלדבריו, גם לדורות קודמים היו חיים עמוסים ותובעניים, ולעיתים אף יותר משלנו. הטכנולוגיה אמנם מייצרת הסחות דעת, אך באותה מידה היא גם מאפשרת לבצע פעולות רבות במהירות וביעילות.
עוד כתבות בנושא
"דחיינים לא רק שלוקחים יותר זמן להשלים משימות, אלא גם מבצעים אותן פחות טוב"
עוד מיתוס שפרארי מבקש לנפץ הוא האמונה ש"אני עובד הכי טוב תחת לחץ". מחקרים שערך הראו כי דחיינים לא רק שלוקחים יותר זמן להשלים משימות, אלא גם מבצעים אותן פחות טוב. למרות זאת, רבים מהם משוכנעים שהתוצאה הסופית שלהם טובה יותר מזו של אחרים.
לדבריו, דחיינות אינה בעיית ניהול זמן אלא בעיה רגשית. פעמים רבות היא נובעת מחוסר ביטחון עצמי או מפחד מכישלון. כאשר אדם אינו בטוח ביכולתו להצליח במשימה, הוא עשוי לדחות אותה וליצור לעצמו מכשולים. אם ייכשל, הוא יוכל לייחס את הכישלון למחסור בזמן או להכנה לקויה, ולא ליכולותיו.
שעונים תלויים בשוק בשנזן | צילום: חן לאופולד/Flash90
משום כך, פרארי סבור שסדנאות לניהול זמן אינן הפתרון המתאים לדחיינות כרונית. במקום זאת, הוא ממליץ על גישות טיפוליות המתמקדות בשינוי דפוסי החשיבה וההתנהגות, ובהן טיפול קוגניטיבי־התנהגותי.
לצד הפתרונות האישיים, הוא סבור שגם לחברה יש תפקיד. "אנחנו מענישים אנשים שמאחרים", הוא אומר, "אבל כמעט אף פעם לא מתגמלים אנשים שמקדימים". לדעתו, יצירת תמריצים חיוביים – החל מהטבות למי שמגיש מסמכים מוקדם ועד בונוסים על עמידה מוקדמת ביעדים – יכולה לעודד התנהגות אחרת.
אחרי ארבעה עשורים של מחקר, המסקנה של פרארי פשוטה: דחיינות היא הרבה יותר מהרגל רע. עבור מיליוני אנשים היא הופכת לדרך חיים – כזו שעלולה לגזול זמן, הזדמנויות וחוויות שלא יחזרו.
עוד כתבות בנושא
