השבוע לפני עשר שנים התעוררתי בבוקר והכנתי קפה. אז עוד הייתי שותה טסטרס צ׳ויס עם כפית סוכר וקצת חלב. אחר כך הלכתי להתפלל שחרית במניין האברכים שליד בית הוריי, ומשם נסעתי עם אבא שלי ואחי נעם למעיין עין חנדק בהרי ירושלים. הרבצנו כמה טבילות במים הקרים ועישנו סיגריה. משם נסענו להר המנוחות להתפלל על קברו של רבי ציון ברכה זצ״ל, הרב שהחזיר את אבא שלי בתשובה והיה גם הסנדק שלי. אחר כך אכלנו משהו קליל, ונסענו לסנהדריה לציון של מרן הרב עובדיה לומר כמה פרקי תהילים בזריזות, ואז עלינו למכונית ושמנו פנינו אל הכותל המערבי לתפילת מנחה. כשהחזן עמד לומר תחנון, אבא שלי המהם, הצביע עליי ואמר חתן, חתן.
| צילום: איור: נעמה להב
אחר הצהריים חזרתי לבית הוריי. צביקה, חבר שלי, הצטרף, ובזמן שהוא העביר את בגדי החתונה המהודרים למכונית אני נפרדתי מאבא ואימא שלי, פרידה טובה, מרגשת, כזו שעשרים וארבע שנים שלמות התנקזו אליה. 24 שנים ששיאן הוא ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו״. השבוע לפני עשר שנים השקפתי ממרפסת חדר במלון רמדה אל הנוף של ירושלים. העיר שלי. העיר שבה נולדתי, ואותה לא עזבתי אף פעם. אחר כך לבשתי חליפה שחורה חלקה, עניבה כסופה, מגבעת חדשה, חולצה מעומלנת, וירדתי מתוח ונרגש אל האולם.
היו בו המון המון אנשים, רבים מהם לא הכרתי, ואולי לכן הוא נותר אצלי כמו זיכרון מטושטש ועמום. בכל זאת אני זוכר את עצמי צועד אל כיסא הכלה של שולי היפה, ומכסה אותה בהינומה, וזוכר הבזקים מהחופה, וקצת מהריקודים, אבל בגדול, מבחינתי, הרגע של היום החשוב כל כך שבו שולי ואני התחתנו, קרה אחרי שהכול נגמר, והתזמורת התקפלה וכולם הלכו. הרגע של היום הזה היה כשירדנו מהמונית ברחוב ניסים בכר בנחלאות ועלינו יחד, יד ביד, אל הבית הקטנטן שלנו בסמטת עובדיה סומך. כבר היה הרבה אחרי חצות, השכונה הייתה שקטה, ורק בועז, ההומלס המיתולוגי של נחלאות, ישב על הקרטון בפינה הקבועה שלו, הרים את הראש לרגע, חייך חיוך רחב ואמר, אחחחחח, חתן וכלה! מזל טוב! עכשיו החיים! ואנחנו חייכנו אליו, והוא נופף בבקבוק הבירה שלו במחווה.
הכי מעניין
עכשיו החיים. ככה אני מרגיש כבר עשר שנים. עכשיו החיים. אני זוכר שהיו רגעים מובהקים במהלך הרווקות שלי שחשבתי בהם שהחיים מייאשים וסתמיים ומאכזבים. לא האמנתי שיבוא יום ואחשוב אחרת. אבל מאז שהכרתי את שולי אני כבר לא חושב ככה ולא מרגיש ככה. התאהבתי בשולי מכל מיני סיבות שהיא יודעת ושלא בטוח שעיתון סוף השבוע הוא המקום לכתוב אותן. בכל זאת, אני יכול לספר שהתאהבתי בה בין השאר כי איתה הרגשתי בפעם הראשונה שעכשיו זה החיים.
עשר שנים ביחד. מעבר דירה אחד. מכונית אחת. כמה וכמה עבודות. ועקיבא אליהו נולד, ועלמה סול נולדה, וליבי תרצה נולדה. סבא אליהו רוטשילד נפטר, וסבא יעיש אביטבול נפטר, וסבתא סול וסבתא תרצה נפטרו. ומגפה עולמית אחת גדולה, וכולנו נדבקים, וסירי מרק עוף על הגז, וחביתות ואין־ספור כוסות קפה. וטיולים למצפה־רמון ולמרום־גולן, וגיחה אחת לאומן, וחופשת חנוכה ברומא, ורגעי משבר פרטיים, וימים רגילים מאוד, והופעות של אביתר בנאי בבארבי, וסעודות ליל שבת עד מאוחר, ולאונרד כהן נפטר, וקניות באושר עד, ובדיקת ראייה לעקיבא, ועלמה מתחילה גן חדש, וצריך לקחת את ליבי לטיפת חלב, ויש פנצ׳ר בגלגל האחורי, ומה זה המכתב הזה מביטוח לאומי, ורגע, איך בכלל עושים תיאום מס? וצריך ללכת לבקר יותר את סבא וסבתא שיהיו בריאים, ושוב נרדמנו מול הסרט, את חושבת שהוא היה משעמם אבל אני דווקא אהבתי, סתם נרדמתי כי הייתי עייף, ובצהריים אשכפל לך מפתח, אבל הפעם תשמרי אותו טוב, בסדר? ועקיבא כבר לא רוצה שנשלח לו טוסט בבוקר, הוא מעדיף גבינה וזיתים, וראית את השפשוף של עלמה בברך? מסכנה שלי, זו כבר פעם שנייה שהיא נופלת בחצר.
והמזגן שוב נוטף, רועי הטכנאי יכול רק ביום רביעי, את רוצה קפה? יש חלב פרווה חדש, אומרים שהוא כמו הרגיל, ובחירות ובחירות ושוב בחירות, ואת אומרת, תאמין לי עושים מאיתנו צחוק, לאף אחד כבר לא אכפת מכלום, הכי יפה בתכלס זו התורה לא? לגמרי, יפה שלי. לגמרי. וחרדות מול החדשות, וריצות לממ״ד עם שלושה ילדים, וטילים איראניים מתעופפים מעל הראש, והפסקת אש, וחגים, והשנה נכין לסעודה של הבוקר את התבשיל המדהים שהכנו בשנה שעברה, ואני כבר מחכה לאחרי החגים, והנה אנחנו, עשר שנים. מזל טוב שול.
עוד טורים של עדן אביטבול
