קנאה היא אחד הרגשות השכיחים בזוגיות, ובו בזמן - אחד המושתקים שבהם. לא מפני שהיא חריגה, אלא מפני שהיא לא מתיישבת עם האופן שבו אנחנו רוצים לראות את עצמנו בתוך קשר. אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כבוגרים, בטוחים, לא רכושניים. לכן, כשהקנאה מופיעה, אנחנו נוטים להרחיק אותה, להצדיק אותה או להתבייש בה בשקט. אלא שקנאה שלא מקבלת מקום לא באמת נעלמת, היא פשוט מחליפה צורה, וממשיכה לפעול מתחת לפני השטח.
מערכות זוגיות רבות פוגשות קנאה בשלב כזה או אחר. לפעמים היא מופיעה בעוצמה קלה וחולפת, לפעמים היא מלווה את הקשר לאורך זמן, ולפעמים היא נטייה אישית שאחד מבני הזוג מביא איתו עוד לפני שנוצר הקשר הנוכחי. מכאן נובעת נקודת מוצא חשובה: השאלה המשמעותית אינה "האם אנחנו מקנאים", אלא מאיפה הקנאה נובעת ואיך מתנהלים איתה בתוך המרחב הזוגי?
כמה הנחות שגויות בנוגע לקנאה
רבים מאיתנו מניחים שקנאה עוסקת תמיד בצד שלישי: באדם אחר, באיום חיצוני, במשהו שמתרחש מחוץ לזוגיות. בפועל, ברוב המקרים הקנאה אינה באמת נוגעת למישהו אחר, אלא בעומק העניין היא נוגעת בתחושת המקום שלנו בקשר ובשאלה עד כמה אנחנו מרגישים בטוחים, נבחרים, רצויים ובעלי ערך בעיני בן הזוג. כאשר התחושות הללו יציבות, גם קשרים חיצוניים אינם נחווים כאיום. אך במצב בו אנחנו לא בטוחים בנוגע למקום שלנו בתוך הקשר, אפילו גירוי קטן עלול להצית קנאה.
הכי מעניין
אצל חלק מהאנשים, כשהקרקע הזוגית מתערערת זה בדרך כלל קשור למה שמתרחש בתוך הזוגיות עצמה: תקופות של עומס, עייפות, ריחוק רגשי, שינויי תפקידים או שחיקה מצטברת. כל אלו מחלישות לעיתים את תחושת הקרבה. במצבים כאלו הקנאה אינה עדות לבעיה חיצונית, אלא תגובה לקרקע פנימית שפחות יציבה, או לחלום זוגי שקצת הלך לאיבוד.
לא בכל המקרים הקנאה קשורה למה שמתרחש עכשיו בקשר. יש אנשים שמביאים איתם קנאה גם לתוך זוגיות אוהבת, יציבה ומתפקדת. עבורם, קנאה אינה תגובה נקודתית - אלא נטייה. לעתים מדובר בביטחון עצמי נמוך, לעתים בזכרונות מקשרים קודמים שבהם האמון נפגע, ולעתים בחוויות מוקדמות של נטישה או אהבה לא יציבה. במצבים כאלה, גם כשאין איום ממשי, המערכת הפנימית נשארת דרוכה ומתקשה להירגע גם בתוך קרבה ואינטימיות.
למרות ההבדלים בסיבת המקור לקנאה, החוויה הפנימית שלה דומה מאוד בשני המקרים. לרוב זו אינה סערה רגשית גלויה, אלא תחושת אי שקט מתמשכת. מחשבות שחוזרות שוב ושוב, דריכות מתמדת, צורך לגלות ולחשוף דברים לא מדוברים, לוודא, לבדוק עוד פעם את הטלפון של בן/בת הזוג, להרגיש שליטה ברמה כזו או אחרת.
חשוב להבין כי האדם המקנא לא תמיד מזהה את עצמו כקנאי, הוא חווה את עצמו כמי שמגיב למציאות, כאשר מתחת לפני השטח יושב צורך רגשי בסיסי מאוד: הצורך להרגיש בטוח במקום שלו בקשר.
כאן מונח הסיפור האמיתי: קנאה לא תיפתר באמצעות בדיקות, הגבלות או ויתורים חד צדדיים. ביטחון זוגי אף פעם לא ייבנה משליטה באחר, אלא מהיכולת לשאת רגשות מורכבים בתוך עצמי ובתוך הזוגיות.
קנאה היא רגש שלא קל להודות בו, גם מול עצמנו, ולכן הצורך בביטחון כמעט ואינו נאמר כמו שהוא. במקום לומר "אני מפחדת לאבד אותך", "קשה לי להרגיש לא בטוחה", הקנאה יוצאת בשפה עקיפה שמכסה על האמת: שאלות חוזרות, הערות שנשמעות ביקורתיות, דריכות יתר או התרחקות שקטה. זהו ניסיון לא מודע להגן על עצמנו מפני פגיעה עתידית אפשרית.
בנקודה הזו נכנס הסיפור של בן הזוג. מן הצד השני נמצא האדם שמקנאים לו, והוא חווה מציאות רגשית שונה לחלוטין. הוא לא בהכרח מרגיש שעשה משהו חריג, לא חצה גבול ולא פגע באמון, אלא מרגיש נאמן וגלוי בתוך הקשר. לכן הקנאה שמופנית כלפיו נחווית כפגיעה, כחוסר אמון, כהטלת ספק ביושרה שלו, או כניסיון לצמצם את החופש שלו. כך בעוד שהאחד חווה פחד ואי ביטחון, השני חווה עלבון וחוסר צדק. שתי החוויות אמיתיות, אך הן מספרות סיפורים שונים, וכאן נוצר המרחק הזוגי.
מה הקנאה מנסה להגיד לי?
התחושה שאני מקנאה אינה בהכרח אומרת שבן הזוג עושה משהו לא בסדר, אלא שמשהו בי הופעל. זה יכול להיות פחד מאובדן, חוסר ביטחון עצמי, זיכרון ישן שנגעו בו, או צורך בקרבה שלא קיבל מענה. זו אינה התבוננות פשוטה, משום שהיא דורשת להסיט את המבט מהתנהגות חיצונית אל עולם פנימי, ולעתים לפגוש מקומות פגיעים שלא נוח לראות. ברגע שעיבדנו את הדברים עם עצמנו או בטיפול – שווה לשתף את בן או בת הזוג בצורה חשופה וכנה. זה יוליד קרבה.
לקיחת אחריות רגשית
לא מדובר באחריות במובן של אשמה, אלא במובן של בעלות על הרגשות שלנו. להבין שהקנאה היא שלי ובאחריותי, גם אם היא הופעלה בתוך קשר זוגי של שנים. מכאן אפשר לשאול שאלות עמוקות יותר: האם זו תחושה שמוכרת לי גם ממקומות אחרים בחיי? האם יש בי חלק שמתקשה להאמין שקרבה יכולה להיות יציבה לאורך זמן? האם קרה משהו שערער את הביטחון שלי? למה אני מפחדת לדבר על כך? שאלות כאלה אינן מפרקות את הקשר, אלא מונעות מהקנאה לנהל אותו.
לבחור איך להציג את התחושות
האופן שבו קנאה נאמרת קובע במידה רבה את האופן שבו היא תתקבל. קנאה שמנוסחת כהאשמה יוצרת התגוננות או מתקפה חוזרת. לעומת זאת, קנאה שמנוסחת כחוויה פנימית יוצרת הקשבה ואפילו אמפתיה וחיבור. יש הבדל עמוק בין "למה אתה עושה לי את זה?" לבין "זה נוגע לי במקום לא בטוח". ההבדל הזה הוא ההבדל בין מאבק לבין הזמנה לקרבה וגילוי לב.
במקביל, האדם שמקנאים לו נדרש לאתגר רגשי גם הוא. האינסטינקט הטבעי הוא להתגונן, להוכיח שאין סיבה לדאגה או לבטל את הרגש. אך גם תגובות נכונות עובדתית עלולות להחמיץ את הצורך הרגשי. הקשבה שאינה ממהרת להפריך אלא מכילה וחומלת, מחזקת את הביטחון בקשר ומכאן אפשר לשמוע את הפחד בלי לאשר את הקנאה, ולהיות נוכחים רגשית גם בלי להסכים לצמצום החופש והמרחב האישי.
חשוב להגיד: במקרים שבהם הקנאה היא נטייה עמוקה ומתמשכת, שאינה תלויה בדינמיקה הזוגית בלבד, נדרשת לעיתים עבודה אישית נוספת עם איש מקצוע. זוגיות מיטיבה יכולה להיות מרחב תומך לתהליך כזה, אך היא אינה אמורה לשאת אותו לבדה.
בסופו של דבר, קנאה היא רגש שמבקש קשר. כשהיא מקבלת מקום נכון, היא מפסיקה להוות איום והופכת לאיתות ולסימן עדין לכך שמשהו התערער בקשר וכדאי לפנות זמן להקשבה, חיזוק או דיוק. היכולת להיות יחד גם ברגשות הפחות פשוטים, אלו שאנחנו פחות מתגאים בהם, מאפשרת לעתים קרובות קרבה עמוקה, וקשר בוגר וכנה יותר.