התקופה האחרונה מציבה את אזרחי ישראל מול אתגר ביטחוני מועצם על רקע הסלמה בגזרות הלחימה והאיום האיראני הגלוי. ההתמודדות כוללת גיוסי מילואים חוזרים, אזעקות תכופות, שהות ממושכת במרחבים מוגנים, פגיעה בתחושת הביטחון האישי וערעור של שגרות חיים בסיסיות.
כל אלה אינם רק אתגרים לאומיים או אישיים, הם גם משפיעים על הזוגיות. מערכת יחסים זוגית רגישה למצבים של חוסר ודאות, עייפות מתמשכת ולחץ חיצוני. כשהשגרה מתפרקת, הגבולות מיטשטשים והמרחב האישי מצטמצם – גם מערכת היחסים נדרשת להסתגלות מחודשת.
עם מה אנחנו מתמודדים?
- עייפות מצטברת וחוסר ויסות פיזיולוגי: האזעקות הליליות, הקימה החפוזה לממ"ד, החרדה של הילדים והקושי לשוב ולהירדם – יוצרים עומס פיזיולוגי מתמשך. כשהגוף לא מקבל את המנוחה שהוא זקוק לה, מערכת העצבים נכנסת למצב תגובתי מתמיד והיכולת להכיל, להקשיב או לשמור על טון רגוע נפגעת. פעמים רבות, ויכוחים זוגיים אינם נובעים מקונפליקט ממשי, אלא פשוט מעייפות כרונית, שחיקה ולחץ שלא קיבלו מקום.
- עומס רגשי מתמשך: גם ללא פגיעה ישירה, רמות המתח הכללי עולות בעקבות חדשות מדאיגות, חשש מהסלמה נוספת, אי ודאות כלכלית, אחריות להורים ולילדים. כל אלה מציבים את בני הזוג במצב רגשי דרוך, שמקשה על הרפיה ומגביר את הסיכון לתגובות לא מידתיות. מה שבעבר היה מתקבל בסלחנות, כעת עלול להתלקח בקלות.
- פערים בסגנון ההתמודדות: בני זוג מגיבים שונה לאותו מצב. אחד מהם עשוי לחפש קרבה, לדבר, לעבד רגשית את המתרחש. השני יעדיף שקט, תפקוד ולעיתים הכחשה חלקית. לפעמים, הפער בא לידי ביטוי גם בתגובה לאזעקות. צד אחד קם מייד, אוסף את הילדים ורץ למקלט. הצד השני נשאר במיטה ואומר "לא צריך להילחץ כל פעם". כשהפער הזה לא מדובר, הוא מתפרש בקלות כחוסר אכפתיות, גם כשמדובר במנגנוני הגנה שונים ולגיטימיים.
- חלוקת נטל לא שוויונית: במשפחות רבות, אחד מבני הזוג מגויס לשירות מילואים או נעדר בשל מחויבות במקום העבודה, בעוד הצד השני נושא לבדו באחריות על הילדים, הבית וההתמודדות עם חרדות שוטפות. העומס הזה יוצר תחושת בדידות ואף כעס, במיוחד כשלא ניתנת הכרה מצד בן הזוג שנעדר או כאשר אין תחושת הדדיות.
- היעדר שגרה זוגית: כאשר הילדים נמצאים בבית יותר זמן מהרגיל וכל הבית מתכנס סביב מרחב מוגן, קשה מאוד לשמר זמן זוגי. גם אם יש הזדמנות לרגע של שיחה, לרוב אין פנאי רגשי או פיזי להכיל אותה. ללא רגעי חיבור קבועים, נבנית בהדרגה תחושת ריחוק שלא תמיד מקבלת שם, אבל מורגשת היטב.
הכי מעניין
התרעה של פיקוד העורף | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
מה יוציא אותנו מהבוץ?
בתחום הפסיכולוגיה של לחץ ומצבי משבר, קיימת הבחנה ברורה בין התמודדות אינדיבידואלית לבין התמודדות זוגית משותפת (communal coping). מחקרים מראים שכאשר בני זוג מזהים את המשבר כאתגר משותף ודנים בו במונחים של "אנחנו", סיכויי ההתמודדות משתפרים משמעותית. נבנית תחושת שותפות, מופחתת תחושת בדידות והקשר מחזיק מעמד לאורך זמן, ולעיתים אף מתחזק.
לעומת זאת, כשכל אחד מתמודד לבדו או חווה שהצד השני "אינו נוכח" רגשית או פיזית, עלול להתפתח נתק, כעס או חוויית הפקרה רגשית, דווקא כשנדרש שיתוף פעולה עמוק. מכאן שכלים שמעמיקים את תחושת השותפות, יחזקו גם את החוסן הזוגי והאישי.
הנה כמה מרכזיים שבהם:
- הכרה בכך שמדובר במצב זוגי חריג - זו תקופה יוצאת דופן, שמחייבת התנהלות מותאמת. כששמים את השיח הזה על השולחן, קל יותר להסכים מה מצופה מכל אחד, על מה אפשר לוותר כרגע ומה חשוב לשמר.
- יצירת עוגנים זוגיים קטנים - גם עוגן של עשר דקות ביום לקפה של ערב, שיחת לילה קצרה או הליכה מתחת לבית, מייצרים תחושת המשכיות בתוך חוסר השגרה. כמו כן, שאלות יומיומיות פשוטות כמו "מה עזר לך היום?" או "מה היה לך קשה?" יוצרות רצף רגשי, גם כשאין זמן לשיחה ארוכה.
- שיח על הפערים מבלי לשפוט אותם - במקום לפרש את תגובת בן הזוג כאדישות או דרמטיות, נסו לשאול מה עומד מאחוריה. הבדלים כמו "לרוץ למקלט" מול "להישאר במיטה" יכולים להוביל לשיח על פחד, רציונליות, הרגלים ולהפוך נקודת חיכוך להזדמנות להבנה הדדית.
- תיאום מחודש של ציפיות: במקום לחכות שבן הזוג "יבין לבד", כדאי לדבר בצורה ברורה על מה שקשה לי, מה אני צריכה ומה אני יכול לקחת על עצמי. גם חלוקה זמנית שמתאימה לשבוע הקרוב בלבד עדיפה על אי־ודאות מתמשכת.
- פנייה לעזרה, ולא רק טיפולית: עזרה לא חייבת להיות טיפול זוגי. לעיתים מה שדרוש הוא עזרה נקודתית שתאפשר רגע של נשימה, כמו שכנה שמוציאה את הילדים לגינה, בייביסיטר לחצי שעה, בן משפחה שמכין ארוחה. דווקא בזמנים כאלה, ההסכמה שלא נוכל לשאת הכול לבד מאפשרת להוריד לחץ, לייצר פניות ולהחזיר את המקום של הקשר.