זה כבר הפך לבדיחה קבועה בטיקטוק: בן דור המילניום נכנס לבית קפה, מנסה להזמין משהו – ומולו עומד עובד צעיר שבוהה בו בשתיקה. שאלה אחת, הצבעה על השלט. עוד שאלה, עוד הצבעה. אולי גם גלגול עיניים קטן.
מה שכונה ברשת "מבט דור ה־Z" – אותו מבט ריק ושקט שאמור להמחיש את חוסר הרצון או הקושי לנהל שיחה – עובד כבדיחה בדיוק מפני שהוא נוגע במשהו אמיתי: אנחנו באמת מדברים פחות.
ניתוח שפורסם ביולי בכתב העת Perspectives on Psychological Science ובחן נתונים של יותר מ־2,000 בני אדם מצא כי אמריקנים, וגם אנשים בכמה מדינות נוספות, אומרים בכל שנה כ־300 מילים פחות ביום.
הכי מעניין
זה אולי נשמע זניח – בסך הכול שתיים או שלוש דקות של דיבור – אבל לאורך התקופה שנבדקה, בין 2005 ל־2019, מדובר בירידה של כ־28 אחוזים.
הירידה הייתה בולטת במיוחד בקרב בני פחות מ־25.
אילוסטרציה. | צילום: שאטרסטוק
כשהדיבור הופך לאופציונלי
הממצא מעלה מיד שאלה: מה השתנה?
סמארטפונים, הודעות טקסט, עבודה מרחוק, קופות בשירות עצמי ואפליקציות מאפשרים לנו כיום לבצע חלק גדול מהפעולות היומיומיות בלי לפתוח את הפה.
פעם היה צריך לדבר עם מישהו כדי לקנות משהו, לשאול איך מגיעים למקום מסוים, להכיר אדם חדש או אפילו לברר מידע פשוט. כיום אפשר להזמין אוכל במסך, לקבל הוראות ניווט מגוגל, לשלוח הודעה במקום להתקשר ולפתור ויכוח באמצעות חיפוש מהיר.
הדיבור, שהיה במשך רוב ההיסטוריה האנושית ברירת המחדל, הופך בהדרגה לאפשרות אחת מני רבות.
ולרי פייפר, החוקרת שהובילה את המחקר, בכלל לא יצאה לחפש את התופעה. היא בדקה הבדלים בין גברים לנשים בכמות הדיבור היומית, ואז הבחינה בדפוס לא צפוי: אנשים פשוט מדברים פחות.
רק כשהסתכלה על 14 שנות הנתונים במלואן היא הבינה עד כמה השינוי משמעותי.
"ברגע שהבנתי את זה, זו הייתה תצפית גדולה ומדאיגה", היא מספרת.
עוד כתבות בנושא
האם שיחה היא גם אימון למוח?
כאן הסיפור הופך למעניין יותר.
מדענים יודעים כבר שנים ששינויים בשפה ובדיבור יכולים להיות סימנים מוקדמים לשינויים במוח. קשיי שליפת מילים, למשל, נפוצים במחלות נוירולוגיות מסוימות ובדמנציה.
אבל בדרך כלל מסתכלים על הקשר בכיוון אחד: המוח משתנה – ולכן הדיבור משתנה.
ייתכן שהקשר מורכב יותר.
אפילו משפט פשוט דורש מהמוח לבצע כמה פעולות כמעט בו־זמנית: לשלוף מילים מהזיכרון, לסדר אותן למשפט, לשלוט בשרירי הפה והלשון, להבין את התגובה של האדם שמולנו ולתכנן את המשפט הבא.
שיחה חיה דורשת גם קשב וזיכרון עבודה. צריך לזכור מה נאמר לפני רגע, לחשוב כיצד להגיב ולנסח את המילים בזמן אמת.
מכאן עולה אפשרות מסקרנת: אם שיחה מפעילה שוב ושוב את המערכות האלה, האם עצם הדיבור עם אנשים הוא סוג קטן של אימון קוגניטיבי?
ואם כן – מה קורה כשאנחנו עושים פחות ממנו?
אין כיום הוכחה שהפחתה בשיחות גורמת לירידה קוגניטיבית, ובוודאי שלא נכון להסיק שהזמנת קפה במסך גורמת לדמנציה. אבל הירידה הכללית בכמות האינטראקציות יכולה להיות חלק משינוי רחב יותר באופן שבו אנחנו מפעילים את המוח ומתקשרים עם אחרים.
מחקר: אנשים מדברים פחות מבעבר ומה הקשר לסמארטפונים ולמוח | צילום: Business Wire
זה התחיל הרבה לפני הסמארטפון
גם אי אפשר להאשים רק את הטלפון.
רוברט פטנם, חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת הרווארד ומחבר הספר "Bowling Alone", מתאר כבר עשרות שנים ירידה בהשתתפות האמריקנים בחיי קהילה – מועדונים, בתי תפילה, ארגונים שכונתיים ומפגשים חברתיים.
התהליך הזה החל כבר בשנות ה־60, זמן קצר לאחר שהטלוויזיה הפכה נפוצה, והרבה לפני האייפון.
לדבריו, הטכנולוגיה הדיגיטלית כנראה מאיצה מגמה שהחלה הרבה קודם: פחות זמן עם אנשים אחרים, ופחות אינטראקציות פנים אל פנים.
"הדבר המדאיג ביותר הוא שזה עדיין ממשיך לרדת", אומר פטנם. "נראה כמעט בלתי אפשרי להפוך את המגמה".
במשך שנים דיברו על המחיר החברתי של התהליך הזה – יותר בדידות, פחות חברויות, קיטוב וקהילות חלשות יותר.
אבל אם שיחה היא גם פעילות מוחית תובענית, ייתכן שיש להיעלמותה מחיר נוסף שעדיין לא הבנו במלואו.
ילדה מכורה לסמארטפון | צילום: Mirko Sajkov, Pixabay
למה הודעה היא לא כמו שיחה
קל להבין למה אנחנו מעדיפים טקסט.
הודעה נותנת זמן לחשוב. אפשר למחוק, לנסח מחדש ולקרוא שוב את מה שהאדם השני כתב. אין צורך להתמודד עם שתיקה מביכה או להגיב מיד.
בשיחה חיה אין את הפריבילגיה הזאת.
פייפר מסבירה שבשיחה בזמן אמת המוח נדרש להחזיק מידע בזיכרון, לעבד אותו, להקשיב ובו־זמנית להכין תגובה.
בהודעת טקסט, לעומת זאת, השיחה נשארת מול העיניים. אין צורך לזכור בדיוק מה נאמר, ויש אפשרות לערוך את התגובה כמה פעמים לפני ששולחים אותה.
זו תקשורת יעילה יותר – אבל גם פחות תובענית.
עוד כתבות בנושא
ומה קרה לדור ה־Z?
הירידה בדיבור בולטת במיוחד בקרב צעירים, וכאן החוקרים מעלים גם את השפעת הקורונה כאפשרות.
צעירים רבים איבדו בתקופת הסגרים שנים משמעותיות של אינטראקציה חברתית פנים אל פנים, בזמן שהלימודים עברו למסכים.
ברשת יש מי שמפרשים את "מבט דור ה־Z" כחוצפה או חוסר רצון לנהל סמול־טוק. אחרים רואים בו דווקא תגובה של חרדה – צעירים שלא תמיד יודעים כיצד להגיב בסיטואציה חברתית לא צפויה.
ייתכן ששני הדברים הם חלק מתמונה רחבה יותר: ככל שאנחנו מתרגלים לתקשורת מתווכת מסך, שיחה ספונטנית דורשת מאיתנו יותר מאמץ.
דווקא השיחות הקטנות נעלמות
אולי השינוי הגדול ביותר אינו בשיחות עם בני הזוג, ההורים או החברים הקרובים.
אלה השיחות הקטנות עם אנשים שאנחנו לא מכירים.
פעם היינו צריכים לשאול אדם ברחוב איך להגיע למקום מסוים. היום יש אפליקציית ניווט. הזמנת המבורגר דרשה שיחה קצרה עם עובד; היום מסך עושה את העבודה. גם בירור עובדה פשוטה כבר לא דורש לפנות למישהו אחר.
כל אחת מהאינטראקציות האלה נראית שולית. אבל יחד הן מצטברות למאות מילים ולמפגשים אנושיים רבים שנעלמו מהיום שלנו.
מחקרים קודמים מצאו שאנשים שמדברים עם זרים נוטים להרגיש לאחר מכן מאושרים ומחוברים יותר מכפי שציפו, ושיחה קולית יכולה ליצור תחושת קרבה חזקה יותר מהודעות טקסט.
מבלים בבית קפה בתל אביב, אילוסטרציה. | צילום: שאטרסטוק
אפשר פשוט להתחיל לדבר
מאז שגילתה את הנתונים, פייפר מספרת שהיא שמה לב יותר לכמות השיחות שלה ומנסה ליזום את האינטראקציות הקטנות שבעבר קרו כמעט מעצמן.
בנסיעה לשדה התעופה היא העירה לנהג על מזג האוויר, והשיחה התגלגלה למשפחה וללימודים. במטוס היא שאלה את הנוסעת שלצדה על שמיכה שהביאה וגילתה שזו הטיסה הראשונה שלה. אפילו הזמנה בבית קפה הפכה לשיחה קצרה על העדפות של משקאות חמים וקרים.
אף אחת מהשיחות האלה לא שינתה את חייה.
אבל אולי זו בדיוק הנקודה.
לא כל שיחה צריכה להיות עמוקה או חשובה. גם חילופי כמה משפטים עם נהג, בריסטה או האדם שיושב לידנו יכולים להפעיל מחדש את אותם כישורים חברתיים וקוגניטיביים שאנחנו משתמשים בהם פחות ופחות.
"אני חושבת שהמעשים הקטנים האלה יכולים לעזור לנו לבנות מחדש את הביטחון שלנו בלדבר זה עם זה", אומרת פייפר.
עוד כתבות בנושא
