לא מעט שנים עברו מאז שהסנדוויצ'ים של רחל נהיו לשם דבר ברחובות ירושלים. כולם אכלו שם וכולם חזרו עם תשבחות. שדרות בן־מימון ברחביה הן מיקום מושלם לסנדוויץ' היי־קלאס. בין רחובות מחופים צמרות של עצי אורן, לצד מבנים מכוסים אבן ירושלמית, כששיחי בוגנוויליה עזי צבע נשפכים מבעד לגדרות האבן ולחצרות הישנות, כשמלמעלה מבצבצות להן מרפסות מעוגלות או חלונות עץ רחבים. שם, במרכז השדרה, נמצא מבנה עגול קטן עם קירות צבועים תכלת ומדפים עמוסים יינות בבקבוקים קטנים, מיצים טבעיים, שלל ירקות טריים ומאפים. בסטה שהתאימה את המראה שלה בצורה יוצאת מן הכלל לאווירה הנעימה של סביבתה.
טוניסאי אמיץ. רחל מציעה תפריט של 14 כריכים, וכל אחד מהם מורכב בממוצע מ־17 מרכיבים. לאחר התלבטות קשה וארוכה אל מול התפריט בחרנו שני כריכים. הראשון הוא טוניסאי אמיץ ב־62 ₪, שמכיל: טונה לבנה, ביצה, פלפל קלוי, קרפצ'ו תפוח אדמה וטימין, צנונית, פרי העונה, עגבנייה, מלפפון, בצל, כרוב, בצל ירוק, רוקט, אריסה, קורנישון, טפנד זיתים, שעועית ירוקה, קרם לימון וחריף. לסנדוויץ' השני בחרנו כריך אנה קרצ'ופה ב־64 ₪, שמכיל: ארטישוק א־לה רומאנה, גאודה, ביצה, פלפל קלוי, חציל קלוי במרווה, פטה, עגבניות מיובשות, עגבניה, רוקט, כרוב, קרם לימון, צנונית, חמאת כמהין עם גרידת תפוז, פסטו פיסטוק, עלי ריחן (בזיליקום בלשון העם) וחריף.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
אכילה לא אלגנטית. עצרנו רגע לנשום אחרי ההזמנה המאיימת קמעה והתיישבנו בשולחן במרכז כל הפסטורליה. הכריכים הגיעו, כל אחד משוח בטחינה גולמית וסילאן שרופים, ולצידם בצלחות פוזרו כמה זיתים. עצם העובדה שקיבלנו סנדוויץ' בתוך צלחת כבר הבהירה לנו שזה לא הולך להיות פשוט.
ואכן, כבר מהביס הראשון היה לא מעט בלגן. המון מרכיבים טובים, איכותיים, טריים ורעננים טיפסו זה על זה עד אינסוף בתוך בגט רוסטיק כפרי. האכילה דרשה התמסרות מוחלטת, רחוקה מאוד מאלגנטיות. עם קרוב לעשרים מרכיבים שונים שנדחסים לתוך הלחם, אין לדעת איזה שילוב יפגוש אותך בביס הבא, פתאום מכה של טפנד זיתים ואז רכות של ביצה קשה, טונה או חציל. הירקות הטריים לא היו שם רק כדי לצאת ידי חובה. היה להם תפקיד חשוב לייצר קונטרה רעננה ופריכה למרכיבים השומניים, כמו הביצה, הגבינות וחמאת התפוז. חוויה מבולגנת ועשירה בתוך בגט טרי עם קראסט קריספי במיוחד, בעל בועות אוויר גדולות ומרקם לעיס.
האומפף הנעלם. עם כזה מגוון של חומרי גלם, שכל אחד מהם על רמה, טרי, איכותי וייחודי, אי אפשר שהחוויה לא תהיה טובה. אבל בתוך כל העושר ומגוון המרכיבים קשה מאוד היה לזהות בביסים טעמים ספציפיים. קרם הלימון, גרידת התפוז וחמאת הכמהין נכחו בעיקר על התפריט ולא על הלשון.
הדבר השני שחסר לנו הוא מה שאנחנו קוראים בלעז Oomph (אומפף). האומפף זה המשהו יותר, העוקץ, הדבר הזה בסנדוויץ' שקשה לשים עליו את האצבע אבל הוא מה שגורם לבן אדם לקחת עוד ביס עוד לפני שהביס הקודם הספיק לרדת בגרון. זה המשהו הזה בחלמון נוזלי שנשאר לך במחשבות. הפעם, במקום הרגע המזוקק הזה הסתחררנו לנו בתוך בליל הטעמים עם אצבעות דביקות מטחינה וסילאן שרופים.
טוב שם מכריך טוב. כשמקום כלשהו מקבל כזאת חותמת נרחבת ודווקא אנחנו התלהבנו פחות, זה גורם לנו לחשוב מה לא בסדר אצלנו. אולי הבחירה בשני כריכים מבוססי ביצה קשה הייתה הטעות, והיינו צריכים ללכת על כריך חלבי יותר. ואולי אנחנו פשוט לא התחברנו. מה שבטוח, הסנדוויץ' של רחל בשדרה הוא מקום מאוד יפה ונעים, עם מנות מורכבות, מחירים לא בשמיים ובעיקר חומרי גלם טריים ואיכותיים. זה פשוט לא סנדוויץ' שנמצא את עצמנו בוהים בחלל באמצע יום עבודה ומפנטזים עליו.
לעוד חתוליות
