שניצל זה כבר כמעט מאכל לאומי. שניצל ואורז זו ארוחת צהריים קלאסית, שאימא מכינה לילדים שחוזרים מבית הספר. ויש שניצל בחלה של יום שישי, שכל היוצא והבא לוקח לדרך, בין הניקיונות והבישולים של שישי. או השניצל של שבת בצהריים, עם צד עליון רך ורטוב מאדי החימום על הפלטה, בעוד תחתיתו כהה וקריספית כמו קרקר. ולמרות כל גלגוליו הנפלאים של השניצל הביתי, אין כמו השניצל של אוכל הרחוב. אנחנו יודעים שזה יכול להיראות כפרובוקציה או דבר השנוי במחלוקת, אבל תכלס אין אם בישראל שיכולה להתחרות בצ'יפסר תעשייתי. השמן העמוק באמת, עם החום המדויק שמביא תוצאות קריספיות, קראנצ'יות, עסיסיות ועקביות.
נותן בהם סימנים. עם כל המחשבות האלו בראש נסענו ל"סיפורו של שניצל". בסטה קטנה, מרצפות מבריקות של אחרי שיפוץ, הכול נקי ומתוקתק. בחוץ פינת ישיבה מוצלת של שולחנות עץ, מעוטרת באדניות צמחים מפלסטיק.
יש שני סימני היכר מובהקים בכל בסטה מוצלחת. האחד - תפריט שמורכב בעיקר מדבר אחד. השני - המקום כולו, משטח העבודה וצורת העבודה - מתוקתקים. "סיפורו של שניצל" עומד בשני הקריטריונים האלו בהצטיינות.
בלוטות הרוק בפעולה. ביקשנו שניצל חלה, כמובן, ובשביל הגיוון גם שניצל בפיתה. כל כריך מולא בנדיבות בטחינה לבנה ונוזלית, לימון כבוש, מטבוחה אדומה כהה ומצומצמת, חריף, פרוסות חציל מטוגן מצופות ציפוי דקיק של קורנפלור, כרוב לבן, בצל, מגדל של שניצלים עם שומשום חתוכים לפרוסות ועמבה בצד.
רק מצפייה בתהליך הרכבת הסנדוויץ' נכנסו בלוטות הרוק לפעולה. כל הירקות והסלטים טריים ומזמינים, כל הממרחים איכותיים וכל המטוגנים טוגנו על המקום. פשוט מקום שצועק איכות.
15 סנטימטרים. החלה שמנמנה, טרייה ומתוקה, ועליה מפוזרים שומשום ופרג. גובה הסנדוויץ' ההתחלתי מגיע לכמעט 15 סנטימטרים. שתי לחיצות מלמעלה, והחלה נמעכת בקולות פיצוח ומעט טפטוף מיצים לצדדים לכדי גודל שאפשר לתת בו ביס. ואיזה תענוג של ביס. הלימון הכבוש טעים, מר, חמוץ ומלוח במידה. העמבה עוקצנית, עשירה וסמיכה. המטבוחה מרוכזת ומוסיפה מתיקות בתוך הסנדוויץ' לצד המתיקות החיצונית של החלה. השניצלים עצמם פגז. דקים ומטוגנים היטב, בכל מיני סוגים ורמות של קריספיות מחלקים שונים וקצוות של השניצל. כל התענוג הזה מלווה בירקות מוחמצים, מלפפון חמוץ ושיפקה. באמת הכול בול. לא היה חסר כלום, ואין לנו מילה רעה לומר על המקום.
חלה או פיתה? כשזה מגיע לסנדוויץ' שניצל, פיתה וחלה מציעות חוויות שונות לחלוטין, ולכל אחת מהן יתרונות משלה. החלה שמנה ובצקית יותר, ובמובן מסוים מביאה מרקם פשוט יותר לביס. המתיקות שלה מחמיאה לשניצל בצורה נהדרת, אבל גם גונבת קצת את ההצגה.
הפיתה דקה ואלסטית, יודעת להתנפח ולתת מקום להרבה מילוי. ביס שמן שמחזיק המון בלי להיקרע. היא מין קערה שמחזיקה את כל הרכיבים יחד ונותנת לטעמים שלהם להתערבב יפה. וכשיש מספיק פרוסות שניצל בתוך הפיתה, השניצל נהיה המלך של הסנדוויץ', וזה תענוג בפני עצמו.
החלה עלתה לנו 50 שקלים, והפיתה 44. איזה מזל שאנחנו עשירים בני עשירים שחיים בעידן של שפע, שאנחנו לא צריכים להחליט, וכך ב"סיפורו של שניצל" בבאר־שבע אנחנו תמיד מזמינים את שתיהן.