כבר 56 שנה, בפינה הצפון־מזרחית למפגש הכבישים 3 ו־40, שוכן פונדק ורדה. כבר מהצומת נראות האותיות הצהובות הגדולות המרכיבות את שם המקום. המראה החיצוני לא חושף הרבה, אבל מיד בכניסה פנימה נשאבנו לתוך עולם אחר לחלוטין. הפונדק בנוי כחדר גדול, מרוהט ב־16 שולחנות עץ מסודרים בקפידה, עם ארבעה כיסאות סביב כל אחד. על כל שולחן עומדים כמו חיילים מתקן מפיות, מלחייה ופלפלייה. הקירות משובצים עד אפס מקום בתמונות צבאיות של החילות השונים בצה"ל, דגלי היחידות, תעודות, תגים ותמונות ישנות של חיילים. כשהגענו המקום היה ריק מסועדים, הכול היה מאוד נקי ומסודר, והאווירה נלקחה ממקום וזמן אחרים. הווילונות הישנים ואוסף השולחנות הגדול נתנו לנו תחושה פונדקית, כאילו אנחנו באמצע טיול בעולם ולא בצומת מסמיה.
מה שעשינו ב–73׳. בקצה החדר עמד עובד מבוגר מאחורי הדלפק, האיר לנו פנים ושאל מה נרצה. שאלנו מה מומלץ, אז הוא קרא בחלון הקטן למטבח שמאחוריו "פופאי! כולל חריף!". פופאי הוא שמו של כריך חביתת הירק המפורסם של המקום, שכבר בשנת 73' הוגש לחיילים שהגיעו במלחמת יום כיפור לאזור והם אלה שהעניקו לו את שמו. מאז ועד היום זהו הכינוי לכריך חביתת ירק בכל הבסיסים בדרום. הוספנו להזמנה פיתה עם קציצות בקר והתיישבנו ליד אחד השולחנות. בתוך דקה הגיע אלינו העובד כשבידו שתי צלחות קטנות, בתוך כל אחת פיתה גדושה, עטופה בפשטות בנייר סופג. הלך לרגע ואז חזר עם צלחת חמוצים ואמר: "חמוצים מאוד טעימים, תבדקו אותי".
חביתה מכושפת. השעה הייתה עשר בבוקר אז כמובן התחלנו בפופאי. פיתה עם קצת חריף, סלט ירקות פשוט - כרוב, גזר, עגבנייה ומלפפון, חביתת ירק, צ'יפס וזילוף נאה של טחינה. הביס הוא בדיוק הביס מהזיכרון של ארוחת אחר הצהריים של יום רגיל, שאימא מכינה לילד שחזר הביתה מבית הספר. לא פחות ולא יותר. איכשהו בצומת סואן, באמצע הדרך מכאן לשם, מצליחים לתת תחושה חמימה של בית לכל כך הרבה אנשים כל יום. ממש פונדק עם כישוף.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
סבתא בישלה קציצה. מספיק מבט אחד בקציצה ומיד בלוטות הטעם יודעות היטב מה מחכה להן. קציצת בקר שנילושה עם מעט ירוקים, תובלה בחוויאג' למרק ובושלה ברכות בתוך רוטב פלפלים וירקות עד שהגיע זמנה להיכנס לפיתה. מנה טעימה, יפה ופשוטה שמחממת את הלב ואת הבטן ומזכירה בו בזמן מרק של שבת וסיר קציצות של סבתא.
הרהורי התחדשות. בדיוק שם, בחיבור בין האוכל הטעים והתחושה המשפחתית, ישבנו וחשבנו על ראש השנה. אנחנו רגילים לחשוב על החג כעל דף חלק והתחלה חדשה, אבל המקום הזה, שניצב באותו צומת בדיוק כבר 56 שנים, מזכיר לנו שכל התחלה חדשה נשענת קודם כול על מה שהיה לפניה. זה טיבה של מסורת, והפונדק הוא שיעור מוחשי על התמדה, על המשכיות, ועל איך שורשים עמוקים הם אלה שנותנים לנו את היציבות לצמוח מחדש.
החיוך מאיר העיניים עם צלוחית החמוצים והשפע הלא־מתנצל בתוך הפיתה, הם בדיוק מה שאנחנו רוצים לאחל לשנה הקרובה: שנה של נדיבות אמיתית, פשוטה וטובת לב.
בערב החג, כשנשב סביב השולחן ונסדר את הסימנים: תפוח בדבש לשנה מתוקה ושנהיה לראש ולא לזנב, אפשר לקחת איתנו בלב גם את הסימן של פונדק ורדה. שהפופאי בפיתה יהיה הסימן שלנו לשנת כוח; שיהיה לנו כוח לעשות, ליצור, להעז ולהאמין.