אני אדם פשוט. תנו לי משולש פיצה, או שלושה־ארבעה, אם כבר פתחנו את הנושא – או מנת פלאפל טובה, ואני מסודר. אני לא חייב צלחות עם פינצטה, הסברים של חמש דקות או חומר גלם שנקטף עם הזריחה בצלע הצפונית של הר כלשהו.
אבל מתברר שגם אדם פשוט כמוני יכול ליהנות מאוד ממסעדה כמו מנרה.
המסעדה החלבית־דגים ממוקמת בתוך מלון שרתון, ממש על קו החוף של תל אביב, וזה מסוג המקומות שבהם עוד לפני שהאוכל מגיע לשולחן כבר יש למקום יתרון לא הוגן. מהחלונות נפרש הים, ובשעות השקיעה הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהארוחה. בפנים יש אמנות ישראלית מודרנית ובשעות הערב די־ג'יי מוסיף מוזיקה שמכניסה את המקום לאווירה מעט יותר משוחררת מזו שאולי הייתם מצפים למצוא במסעדת מלון.
הכי מעניין
גם השם קשור לים: "מנרה" פירושו מגדלור בערבית, והרעיון הימי ממשיך אל תוך התפריט, שמבוסס במידה רבה על דגים טריים מהים התיכון.
צילום: אסף קרלה
על המטבח מופקד השף יובל פכלר. הוא נולד בבוסטון, עלה לישראל בגיל 16, ולאחר השירות הצבאי חזר לארצות הברית כדי ללמוד בישול ב־Culinary Institute of America. בהמשך הקריירה עבר גם במסעדה בעלת שני כוכבי מישלן בצפון־מזרח איטליה, עבד לצד גורדון רמזי במסעדת Maze ולצד יונתן רושפלד בהרברט סמואל.
התפריט שלו במנרה נשען על המטבח הים־תיכוני ועל חומרי גלם מקומיים: דגים, ירקות, גבינות, פסטות ולחמים, ולצדם לאחרונה נוסף גם תפריט סושי שעליו אמון יאמה סאן, שף ושותף במסעדת TYO. אנחנו, לפחות הפעם, נשארנו בעיקר בצד הים־תיכוני של התפריט.
עוד כתבות בנושא
ואז הגיעה הבטטה
פתחנו בפרחי קישואים ממולאים בריזוטו, עשבי תבלין ומוצרלה. שני הפרחים שהונחו על הצלחת היו בדיוק מסוג המנות שקשה להתנגד להן: חמות, רכות, מנחמות וטעימות מאוד.
פרח קישוא | צילום: נדב מאור דניאל
גבינת פטה צלויה | צילום: נדב מאור דניאל
בטטה לבנה באש, המנה שהייתי שמח לאכול מדי יום | צילום: נדב מאור דניאל
לצדם הזמנו פטה צלויה עם שמן זית ודבש הדרים. השילוב בין המליחות של הגבינה למתיקות העדינה של הדבש עבד מצוין והפך אותה למנה קלילה ומרעננת יחסית. ומכיוון שאי אפשר באמת להסתפק בירקות וגבינות בלי לדאוג גם לאגף הפחמימות, הגיעה לשולחן פוקצ'ה חמה ומצוינת עם מטבל עגבניות.
ואז, רגע לפני העיקריות, הגיעה המנה שעשתה לנו את הארוחה: בטטה לבנה באש, עם קרם שום, ויניגרט בזיליקום וגבינת המאירי.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התלהבתי ככה מבטטה. על הנייר זו אפילו לא המנה שאמורה לגנוב את ההצגה, אבל החיבור בין המתיקות, הטעם המעושן, השום, החמיצות והגבינה היה פשוט מופלא. זו הייתה אחת מאותן מנות שבהן מתחילים לחלק את הביסים האחרונים בזהירות, רק כדי שאף אחד לא יקבל בטעות יותר מהשני. התאכזבנו באמת כשהצלחת התרוקנה.
טורטליני ארטישוק ירושלמי | צילום: נדב מאור דניאל
ניוקי בעבודת יד | צילום: נדב מאור דניאל
מנרה במלון שרתון תל אביב | צילום: תמר אברג'ל, דתילישס
גם הפסטות לא נשארו מאחור
לעיקריות עברנו לטורטליני במילוי ארטישוק ירושלמי עם חמאת זעתר, ולניוקי בעבודת יד שהוגש עם חמאה חומה, פטריות, מנגולד וערמונים.
שתיהן היו מצוינות, אבל יותר מהביצוע הטכני, מה שעבד כאן היה החיבור בין המרכיבים. בטורטליני, הארטישוק הירושלמי והזעתר יצרו מנה עשירה אבל מאוד מקומית באופי שלה. הניוקי הלך לכיוון עמוק וחורפי יותר, עם החמאה החומה, הפטריות והערמונים. בשתי המנות שום מרכיב לא הרגיש כאילו נוסף רק כדי להאריך את התיאור בתפריט; הכול התחבר לביס שלם וברור.
CHOCOLATE PUFF | צילום: תמר אברג'ל, דתילישס
פנקוטה של סברס עם גלידת מנגו ופיסטוק | צילום: נדב מאור דניאל
לקינוח הגיעה פנקוטה של סברס עם גלידת משמש ופיסטוקים. אחרי ארוחה עשירה, זו הייתה בחירה מוצלחת במיוחד: קינוח עם טעמים מקומיים ומוכרים, אבל בשילוב קצת פחות צפוי. הסברס והמשמש שמרו אותו רענן, והפיסטוקים הוסיפו את מה שהיה צריך כדי לסיים את הערב כמו שצריך.
יש במנרה גם בר קוקטיילים, מבחר יינות בכוס ובבקבוק ותפריט רחב הרבה יותר ממה שהספקנו לטעום – כולל דגים נאים, דגים מהים התיכון, פיצות, פסטות וסושי.
האם ויתרתי בעקבות הארוחה על אהבתי לפיצה ולפלאפל? ממש לא. אבל מנרה היא תזכורת לכך שמסעדה יכולה להיות מוקפדת, להגיש מנות מורכבות ולשבת בתוך מלון מול הים ועדיין לתת קודם כול אוכל שפשוט כיף לאכול.
ולפעמים כל מה שצריך כדי לשכנע אדם פשוט הוא בטטה אחת ממש טובה.
מנרה, מלון שרתון תל אביב
כשרות: רבנות תל אביב
עסקיות: ימים א'–ה', 12:00–17:00; 15% הנחה על תפריט הסושי
Happy Hour: ימים א'–ד', 17:00–19:00; 25% הנחה על התפריט
עוד כתבות בנושא
