המקום האחרון שבו ציפיתי למצוא מסעדת שף הוא סנטר וואן בירושלים.
הקניון הוותיק בכניסה לעיר מוכר בעיקר בזכות חנויות שפונות לציבור הדתי והחרדי, ולא בדיוק כמוקד קולינרי שמצדיק הגעה מיוחדת. אבל במסדרון צדדי, הרחק מהאווירה שמחכה בחוץ, מסתתרת ליפתא.
כבר בכניסה מתברר שהפער הזה הוא חלק מהעניין. החלל גדול, מוקפד ומכובד, מהנברשות ועד למעמד המעילים, והתחושה היא שנכנסתם למקום אחר לגמרי.
הכי מעניין
ואז מגיע התפריט.
שף אלי דיוויס ממסעדת ליפתא | צילום: רוזנבוים תקשורת
קיגל, אבל עם טרטר בקר
השף אלי דיוויס בנה כאן תפריט שמתחיל במטבח היהודי המסורתי, אבל לא מתייחס אליו כאל מוצג נוסטלגי. קיגל, קרפלך, חריין ולשון נשארים מזוהים מספיק כדי לעורר זיכרון, אבל מקבלים טיפול של מסעדת שף.
כבר במנות הפתיחה מגיע קיגל ירושלמי שבבסיסו טרטר בקר, איולי שום וקורנישונים. לצדו קרפלך במילוי אונטריב עם ירקות שורש, ציר עוף, שמן שמיר ושומן פריך.
אלה בדיוק המנות שמבהירות מה ליפתא מנסה לעשות: לא להגיש "אוכל יהודי משודרג", אלא להשתמש בזיכרונות המוכרים כחומר גלם למנות חדשות.
וזה עובד.
סלט קיץ ולחם עננים | צילום: שיראל דילר
קוקטייל הבית שהיה טעים ועדין | צילום: שיראל דילר
מנת לשון פרה | צילום: שיראל דילר
שקדי עגל ופירה מנחמים | צילום: שיראל דילר
ספייריבס עם רטבים טעימים | צילום: שיראל דילר
מסעדת ליפתא בירושלים | צילום: רוזנבוים תקשורת
הלשון הפתיעה, הטלה ניצח
בעיקריות העסק נעשה מעניין עוד יותר.
שותפתי לשולחן התלהבה דווקא משיפוד הלשון – חומר גלם שרבים עדיין מסתכלים עליו בחשד – שהגיע עם פטריות ירדן, תמרים ורכיבים נוספים שנתנו לו איזון של מתיקות ועומק.
גם הדנוור קאט, שהוגש לצד ריזוטו פתיתים ירוקים ונגיעות של לימון פרסי, היה מוצלח במיוחד.
בין המנות הכבדות הגיעו גם סלטים שהצליחו לא להרגיש כמו תפאורה. סלט הירוקים וסלט הקיץ הכניסו לשולחן בדיוק את הרעננות שהוא היה צריך.
אבל אם צריך לבחור מנה אחת שגרמה לי לעצור – זו הייתה הספייריבס טלה.
בשר הטלה מגיע אחרי בישול ארוך, ולצדו טאקו חריין – כן, אותו חריין משולחן הפסח – איולי עירית ועלים רעננים. זו מנה עשירה, עמוקה ומקורית, ובעיניי גם הטובה ביותר שטעמנו באותו ערב.
היא גם עולה בהתאם: 220 שקל.
עוד כתבות בנושא
לא מעט כסף למנה אחת, אבל במקרה הזה לפחות הרגשתי שיש תמורה.
זה לא ערב זול
וכדאי להגיע לליפתא כשמבינים מראש לאיזה סוג של ערב נכנסים.
מנות הביס נמצאות סביב 60 שקל, והראשונות והסלטים מטפסים לטווחים גבוהים יותר. בין הראשונות שטעמנו בלטו שקדי העגל, שהצליחו לשלב טעמים עמוקים עם מנה שלא הכבידה כבר בתחילת הארוחה.
העיקריות נעות ברובן באזור 160 שקל ומעלה, והאנטרקוט, 350 גרם, מגיע לכ־280 שקל.
כלומר, זוג שמגיע לארוחה מלאה, מוסיף כמה מנות לחלוקה ומשקאות, יכול להגיע בקלות לחשבון של כמה מאות שקלים.
מי שמחפש ארוחת ערב זולה בירושלים ימצא לא מעט אפשרויות אחרות במרחק הליכה. ליפתא לא מנסה להתחרות בהן.
ומה מקבלים בתמורה?
שירות מוקפד, חלל שמרגיש חגיגי ובעיקר מטבח שיש לו רעיון ברור.
וזה אולי הדבר שהכי אהבתי כאן. קל מאוד לקחת מאכלים כמו קיגל, קרפלך וחריין ולהפוך אותם לגימיק. בליפתא הם לא נמצאים בתפריט רק כדי שהסועד יגיד "איזה קטע". הם משמשים נקודת מוצא לבישול יצירתי שמכבד את המקור, אבל לא מפחד לשנות אותו.
עבור שומרי כשרות יש כאן יתרון נוסף: מדובר במסעדת מהדרין, כך שקהל שבדרך כלל האפשרויות שלו מצטמצמות משמעותית כשמחפשים מסעדת שף בשרית ברמה גבוהה מקבל כאן אופציה מעניינת במיוחד.
והמיקום? אחרי שעה בפנים כבר כמעט שוכחים שנכנסנו דרך סנטר וואן.
אולי זו בעצם אחת מנקודות החוזק של ליפתא. היא לא נמצאת במקום שבו מצפים למצוא אותה, האוכל לא נראה כמו מה שמצפים למצוא מאחורי שמות כמו קיגל וחריין, וגם החשבון כנראה יהיה גבוה יותר מכפי שתכננתם.
אבל לפחות במקרה שלנו, הערב הצליח להצדיק אותו.
עוד כתבות בנושא
