אחרי אירועים שמעוררים מחדש את החשש לביטחונם של ילדים, הנטייה הטבעית של הורים היא להזהיר: לא לדבר עם זרים, לא ללכת עם אף אחד ולא לסמוך על מי שלא מכירים. אלא שלדברי לריסה גינת, דוקטורנטית לחקר הקשר הורה־ילד ומדריכת הורים, דווקא מסרים מפחידים וכלליים עלולים לפספס את העיקר.
המטרה, היא אומרת, אינה לגרום לילדים לחשוב שהעולם מסוכן, אלא לתת להם כמה כללים פשוטים שאפשר לזכור ולתרגל – ובעיקר ללמד אותם שמותר להם לומר לא, להתרחק ולספר.
לריסה גינת, דוקטורנטית לחקר הקשר הורה-ילד ומדריכת הורים | צילום: שירן פרץ, יח"צ
"לא כל אדם זר מסוכן, ולא כל אדם מוכר בטוח"
איך מסבירים לילד להיזהר מזרים בלי להפחיד אותו?
הכי מעניין
"המטרה היא לא ללמד את הילד שהעולם מסוכן, אלא לתת לו כללים ברורים. ילד צריך לדעת לזהות מצב שלא מרגיש בטוח, להתרחק ולפנות מיד למבוגר שהוא מכיר וסומך עליו".
הכלל הישן של "לא מדברים עם זרים" עדיין נכון?
"הוא לא מספיק. חשוב יותר ללמד שלא הולכים עם אדם אחר ללא אישור ההורים, לא נכנסים לרכב ולא מקבלים מתנות או כסף. גם אדם נחמד יכול לבקש משהו שאסור לילד להסכים לו.
"לא כל אדם זר מסוכן, ולא כל אדם מוכר בהכרח בטוח עבור הילד. לכן עדיף ללמד ילדים להתייחס להתנהגות ולבקשה עצמה: האם מישהו מבקש מהם ללכת איתו, להיכנס לרכב, לשמור סוד או לעשות משהו שלא נעים להם".
אילו התנהגויות צריכות להדליק נורה אדומה?
"מבוגר שמבקש מילד לבוא איתו, להיכנס לרכב, לעזור לו לחפש משהו, מציע לו מתנה או אומר לו לשמור סוד מההורים".
עוד כתבות בנושא
למה בקשה של מבוגר לעזרה מילד היא סימן שכדאי לעצור?
"כי מבוגר לא צריך עזרה מילד. מבוגר שזקוק לעזרה יכול לפנות למבוגר אחר. אם מישהו מבקש מילד לעזור למצוא כלב, לבוא איתו לרגע או לסחוב משהו, הילד צריך לדעת שהוא לא חייב לעזור. הוא יכול לומר לא, להתרחק ולפנות למבוגר שהוא מכיר וסומך עליו".
ילדי ישראל לומדים בבית ספר גוונים במועצה האזורית מטה אשר בצפון הארץ | צילום: שרון לייבל/Flash90
התחושה של הילד חשובה
אלא שילד קטן לא תמיד מסוגל לנתח מצב ולהחליט אם הוא מסוכן. לכן, לדברי גינת, לצד הכללים המעשיים צריך ללמד ילדים להקשיב גם לתחושות שלהם.
"אם משהו מרגיש מוזר, לא נעים או מלחיץ, הילד לא חייב לחכות עד שיקרה משהו שהוא בוודאות 'מסוכן'. מותר לו לעצור, להתרחק ולפנות למבוגר שהוא סומך עליו.
"לפעמים ילד לא יודע להסביר למה משהו מרגיש לא בסדר, אבל הוא כן מרגיש אי־נוחות, בלבול או פחד. אנחנו רוצים ללמד אותו שהתחושות האלה חשובות. הוא לא צריך הוכחה שמשהו מסוכן כדי להקשיב לעצמו".
ואיך מלמדים ילד לסמוך על התחושות שלו?
"זה מתחיל הרבה לפני שיחת המוגנות. כשילד אומר שלא נעים לו, שהוא מפחד או שמשהו מפריע לו, חשוב לא לבטל אותו ולא לומר 'אתה סתם מגזים'. ילד שמקבל מקום אמיתי לרגשות ולתחושות שלו לומד בהדרגה לסמוך על עצמו גם מחוץ לבית".
לדבריה, מוגנות אינה רק רשימת איסורים. "היא מתחילה בתחושה של הילד שיש מקום לקול שלו, שמקשיבים לו ושמותר לו לומר 'לא'. ככל שהגבולות והתחושות שלו מקבלים מקום בבית, קל לו יותר להשתמש בהם גם מול אנשים אחרים".
עוד כתבות בנושא
"סוד שמפחיד הוא סוד שצריך לספר"
אחד המצבים שהורים צריכים לדבר עליהם במפורש הוא בקשה לשמור סוד.
"חשוב לעשות הבחנה בין הפתעה נעימה לבין סוד שמייצר פחד או אי־נוחות", אומרת גינת. "אפשר לשמור הפתעה ליום הולדת, אבל אם מישהו אומר לילד 'אל תספר לאמא', 'זה הסוד שלנו' או מאיים עליו אם יספר – זה דווקא סימן שחשוב לספר. סוד שמפחיד או מכביד על הילד הוא לא סוד שצריך לשמור".
אותו עיקרון חל גם על מגע. "הגוף שלהם שייך להם, ומותר להם לומר 'לא', 'זה לא נעים לי' או 'אני לא רוצה'. זה נכון מול אדם זר, אבל גם מול אדם מוכר או ילד אחר. ילד לא חייב להסכים למגע שמרגיש לו לא נכון רק מתוך נימוס או כדי לא לפגוע במישהו".
בית ספר, אילוסטרציה | צילום: אורן בן חקון
מותר לצעוק, לברוח ולעשות רעש
ומה עושים ברגע שבו הילד מרגיש שהמצב אינו בטוח? גינת מציעה ללמד רצף פשוט של פעולות: לומר לא, להתרחק במהירות, להעמיד פנים שמתקשרים לאבא או לאמא, לצעוק במידת הצורך ולרוץ למקום שיש בו אנשים כדי לבקש עזרה.
"אנחנו צריכים ללמד ילדים שבמצב מסוכן מותר להם לשבור את כללי הנימוס. הבטיחות שלהם קודמת".
אם אדם מנסה לתפוס את הילד או למשוך אותו, היא ממליצה ללמד אותו לצעוק משפטים ברורים כמו "אני לא מכיר אותו" או "הוא לוקח אותי", כדי שהסביבה תבין מיד שלא מדובר בילד שמתפרץ מול הורה או מכר.
לא רק לדבר, גם לתרגל
לדברי גינת, הדרך הטובה להפוך את הכללים לזמינים בשעת לחץ היא לתרגל אותם בבית, בלי דרמה.
"אפשר לשאול: 'מה תעשה אם מישהו יגיד שאמא שלחה אותו לקחת אותך?' או 'מה תעשה אם מישהו יבקש ממך לעזור לו למצוא כלב?'. כדאי לתת לילד לענות בעצמו ורק אחר כך להשלים או לדייק. בדיוק כמו שמלמדים ילד לחצות כביש, גם כאן תרגול רגוע הופך את הכללים ממשהו ששמענו פעם למשהו שהילד יודע להשתמש בו".
כדאי גם להגדיר מראש מי הם המבוגרים הבטוחים שאליהם אפשר לפנות כשההורים אינם בסביבה – מורה, גננת, שוטר, איש ביטחון או הורה אחר שנמצא עם ילדים.
עוד כתבות בנושא
וגם אם הילד קפא, הוא תמיד יכול לספר
אולי המסר החשוב ביותר, מדגישה גינת, הוא שהכללים אינם מבחן שהילד צריך לעבור.
"גם אם הוא פחד, גם אם קפא, גם אם לא אמר לא, לא ברח וגם אם עבר זמן – הוא תמיד יכול לספר. ילדים מגיבים לפחד בדרכים שונות".
חשוב במיוחד שלא ליצור אצל הילד תחושה שהיה עליו למנוע בעצמו את מה שקרה. "אנחנו לא רוצים שילד יחשוב שאם הוא לא עשה בדיוק את מה שלימדנו אותו, הוא נכשל או אשם. האחריות אף פעם לא נמצאת על הילד. התפקיד שלנו הוא לתת לו כלים, אבל גם לוודא שהוא יודע שהדלת לספר לנו תמיד פתוחה".
נערים בכניסה לבית ספרם | צילום: לירון מולדובן, פלאש 90
לא שיחת הפחדה
הטעות הגדולה ביותר, לדבריה, היא להפוך את שיחת המוגנות לשיחה על כל הדברים הנוראים שעלולים לקרות.
"משפט כמו 'יכולים לחטוף אותך' יוצר חרדה, אבל לא בהכרח נותן לילד כלי פעולה. המטרה היא לא לגדל ילד מפוחד, אלא ילד שמרגיש בטוח ויודע מה לעשות.
"אנחנו מלמדים ילדים לחגור חגורה, לחצות כביש ולא לגעת בחשמל. גם כאן מדובר בכללי בטיחות. לא כדי לגרום לילד לחשוב שהעולם מפחיד, אלא כדי לתת לו תחושת מסוגלות: אם משהו לא מרגיש בטוח, אני יודע מה לעשות ולמי לפנות".
והשיחה הזאת, היא מדגישה, לא צריכה להתחיל רק בעקבות כותרת חדשותית מפחידה. "ביטחון ומוגנות נבנים בשגרה, דרך הקשבה לילד, שיחות קצרות, גבולות ברורים ותרגול. אנחנו לא יכולים להיות ליד הילדים בכל רגע, אבל אנחנו יכולים לתת להם כלים שילכו איתם גם כשאנחנו לא שם".