אחרי שנים של ועדות, עבודות מטה ודיונים על עתידו הרוחני של הדור הבא, הגיעו במשרד החינוך למסקנה הנועזת: צריך לקחת לילדים את הטלפון. לא את הטלפון של ההורים חלילה, את זה עוד לא המציאו באיזה חוזר מנכ"ל. אבל תלמידי חטיבות הביניים חייבים להתפתח קוגניטיבית וחברתית ולכן לא יוכלו להשתמש בטלפונים במהלך הלימודים החל משנה הבאה.

אני מדמיינת את שר החינוך משחרר את ההודעה לתקשורת, מביט בגאווה באומה, מניח את סמארטפונו על השולחן ואז מרים אותו שוב כדי לראות כמה לייקים קיבל. כי זה העניין המשעשע בכל מלחמת העולם של המבוגרים נגד הטלפונים של הילדים: כולם בעד. כנסו בילדים. שיֵצאו לשחק. שיקראו ספר. שיביטו באופק. ואני איתם, באמת. אין אדם בעולם שיותר רוצה שהילדים יפסיקו לגלול מאשר אישה כמוני, שמבזבזת שלוש שעות ביום על סרטונים של קובי אדרי מכין מפרום יאבלולו שמבלולו.

גם אצלי בבית מתנהל מאבק דומה, בעיקר בשיחת הטלפון של הערב, כשאני ובן הזוג נשבעים שהפעם נלך לישון מוקדם. חצי שעה אחר כך, כמו בת קול מתוך הסלולרי, מגיעה הודעה ממנו: "שוב גוללת?"

יש משהו מעליב בשאלה הזאת, מפני שהתשובה היא כמובן כן, אבל היא לא מסבירה שום דבר מעבר. למה גללתי? מה רציתי למצוא? מי אני כשאני מוצאת את עצמי בשלוש בלילה מגיעה לתחתית של ערמת הרילס? במסגרת מערכת היחסים של המגביה והגוללת (הוא מגביה את הגבה, אני גוללת) הוא מנסה נואשות להחזיר אותי לחיים שראוי לחיותם, בזמן שאני חייבת לגלות איך הבחורה מהאינסטוש צבעה את הרצפה התל־אביבית הישנה שלה עם צבע שקנתה מעסק של מילואימניק. 

הכי אני אוהבת ליפול על הסרטונים של "מזי פור ריל" – עקרת בית שמנסה להפוך את החיים שלה לכמה שיותר פרקטיים. בסרטון היומי היא מניחה יריעת ניילון מתחת לדלת כדי למנוע ממנה לחרוק או להירטב. מה עם קצת מחשבה על האסתטיקה, גברת, יש גבול ליעילות. אבל אז מגיע הג'ינגל שמודבק לכל הסרטונים שלה, והוא מפעיל אצלי כפתור במוח שאין לי שום גישה אליו. בכל פעם שאני שומעת אותו משהו בי אומר – כן. זה. עצרו הכול, בואו נראה מה הדרום־אפריקאית הולכת לעשות עכשיו. וזה עובד לה! מאות אלפי צפיות על שדרוג מראה הווילון. בשלב כזה, גבירתי, את יכולה להפסיק להיות עקרת בית. קני וילון חדש. למעשה, קני בית.

יש לנו תשוקות קטנות, מוזרות וחסרות תכלית, והאלגוריתם חושף אותן. פעם עשיתי עם חברים משחק וכל אחד היה צריך להציג לאחרים את פיד הרילס שלו. זה היה חושפני יותר מכל מבחן רורשאך. את יכולה לספר לאנשים שאת אוהבת ג'אז ופילוסופיה צרפתית, אבל אז את פותחת את הרילס ורואים שם סרטונים של אנשים מוציאים שעווה מהאוזן.

באמצע המאה ה־16 כתב הפילוסוף אטיין דה לה בואסי את "על ההשתעבדותמרצון". הוא שאל שאלה שנשמעה אז בלתי נתפסת: איך זה שמיליוני בני אדם מסכימים להיות נשלטים בידי אדם אחד? התשובה שהוא נתן מטרידה: השלטון אינו מתקיים רק מכוחו של השליט, העם הוא זה שמלווה לו את הכוח בכל פעם מחדש. לה בואסי דיבר אז על השלטון המלוכני, היום הוא כבר היה שואל אחרת: למי אנחנו מלווים את הזמן שלנו? איך אנחנו נותנים כל כך הרבה ממנו בחינם, ומרצון? אולי זו הנקודה שבה כל הדיון על טלפונים לילדים צריך להתחיל מחדש. לא בשאלה עד איזה גיל לאסור עליהם להחזיק בסלולרי, אלא בשאלה איזה יחס לזמן הם רואים אצלנו.

אנחנו דורשים מהם שליטה עצמית בתחום שבו לנו עצמנו אין אפילו מראית עין של שליטה. אנחנו מבקשים מהם לא לישון עם הטלפון, כשהטלפון אצלנו הוא הדבר האחרון שאנחנו רואים בלילה והדבר הראשון שאנחנו רואים בבוקר. אנחנו נכנסים איתו לפגישות, יוצאים איתו לשירותים, מניחים אותו ליד הצלחת בארוחת ערב, לפעמים אפילו מדברים עם מישהו תוך כדי שאנחנו בודקים אם מישהו אחר כתב לנו.

אז יאללה ילדים, לכו לשחק ותפתחו מוטוריקה בזמן שאנחנו נצלם אתכם בזווית מחמיאה, ונוסיף פילטר כי האור בבית היום ממש לא עושה חסד, ונעלה לסטורי ונרפרש כל חצי שעה כדי לבדוק כמה לבבות קיבלה הילדות שלכם. וכשתלכו לישון נבקש מכם להניח את הטלפון בצד, ואת שלנו נחביא מתחת לכרית ונגלול בשקט, העיקר שלא נפריע לכם להתחנך.