תקופת החגים היא זמן של חום. הבית מתמלא בניחוחות מוכרים, השולחן הערוך מזכיר זיכרונות ילדות, והשירים מחברים אותנו שוב אל המשפחה. בתוך האווירה הזאת, מי שעדיין לא הקים משפחה משלו עלול למצוא את עצמו מתמודד עם תחושת החוסר האישית ועם כאב ה”לבד” בתוך כל אווירת ה"יחד". שאלות או איחולים שהם מכוונה טובה, כמו: "נו, איך הולך?" או "שתמצאי את הזיווג שלך השנה" – מגיעים ממקום של דאגה כנה, אך מציפים עוד יותר את הקושי.
עוד כתבות בנושא
יש מי שמוצאים דרכים להימנע מהתחושות הללו. חלק בוחרים לטוס לחו"ל דווקא בתקופת החגים, אחרים מצטרפים לחברים או לקהילה אחרת, ויש גם כאלה שנשארים בבית ומעדיפים לצמצם את ההשתתפות באירועי המשפחה. הבחירות הללו נובעות מאותה אי־נוחות בסיסית: הקושי לשבת סביב שולחן החג כשהשאלות האישיות נוכחות באוויר.
זו לא חוויה אישית בלבד. בשנים האחרונות מתוארת במאמרים ובמחקרים תופעה רחבה של רווקות מאוחרת בישראל, ובפרט בציבור הדתי־לאומי. התרבות הקהילתית מדגישה את ערך המשפחה, את הזוגיות ואת ההורות כצעדים טבעיים וברורים מאליהם. כאשר המציאות האישית מתעכבת או בוחרת נתיב אחר, הפער מול הציפייה מתחדד דווקא בזמנים שבהם המשפחה מתכנסת כולה סביב שולחן אחד. הניגוד בין כוונות טובות לבין חוויה אישית לא פשוטה יוצר תחושה של בדידות בתוך ההמון.
הכי מעניין
האתגר המרכזי טמון בכך שהמשפחה רואה ברווק או ברווקה מישהו שעדיין "בדרך". משפטים כמו "אל תדאגי, זה יקרה" או "בזמנו ובעיתו" נושאים בחובם אמפתיה, אך גם משדרים מצב זמני, לא שלם. הרווק או הרווקה עשויים לחוות את עצמם כאילו הם עדיין הילדים, אלה שעוד לא נכנסו למעגל המבוגרים המלא. התחושה הזו איננה נובעת חלילה מכוונה שלילית, אלא מהרגלים תרבותיים שמדגישים הישגים משפחתיים כמדד זהות.
כשנדמה שאנחנו האחרונים שעדיין "לא שם", קל לחוות ירידה בתחושת הערך העצמי כאילו ההישגים האישיים, הלימודים, הקריירה או החברויות המשמעותיות שלנו פחות נראים לעומת ההתקדמות המשפחתית של אחרים. תחושות אלו יוצרות פער פנימי: מצד אחד רצון להשתייך ולשמוח עם כולם, ומצד שני תחושה שאנחנו שקופים או נתפסים כמי שלא הגיע לסטטוס "הנכון".
חיי הרווקות הדתיים השתנו מאז. "סרוגים". | צילום: יוסי צבקר, באדיבות יס
ברגעים כאלה קל לגלוש למגננה. אנחנו מסבירים, מתנצלים, מחייכים בחוסר נוחות או מנסים להעלים את הנושא. אלא שהחג יכול להיראות אחרת אם נבחר לא להיגרר אחרי הדינמיקה הקבועה, אלא להביא איתנו נוכחות יוזמת ונעימה - כזו שלא רק מגיבה לשאלות, אלא בוחרת להישאר, להשתתף, ולהפוך את המפגש לאירוע שבו אנחנו חלק פעיל מן ה"יחד" המשפחתי.
מה יכול לעזור?
- תגיעו עם תרומה ברורה: במקום להמתין שיציעו, הקדימו להציע בעצמכם מנה מיוחדת, קטע קריאה או משחק לילדים. כך תעברו מתפקיד של מי שנמדד, אל מי שמוסיף ערך.
- תכינו תשובה קצרה מראש: ניסוח פשוט כמו "אני בדרך שמתאימה לי" או "החיים שלי מלאים וטובים, וגם זוגיות תגיע בזמן הנכון". זה עוזר להישאר רגועים ולא להיגרר להסברים ארוכים. זכרו, המדד להיותכם אדם שלם עם חיים עשירים ומלאים הוא לא אם יש או אין לכם זוגיות. אנשים רבים בזוגיות חיים בבדידות משוועת.
- תבחרו מקום ותפקיד: ישיבה ליד בני משפחה שנעים איתם או סיוע במטבח מחזקים את תחושת ההשתתפות והחיבור.
- תכינו טקס אישי קטן: קטע קריאה, ברכה קצרה או רעיון מיוחד שאתם מביאים לשולחן - כולם יוצרים נוכחות חיובית שמבדלת אתכם מ"התפקיד הקבוע".
- שתפו בן/בת ברית במשפחה: קרוב משפחה שמבין אתכם יכול לסייע להסיט את השיחה ברגעים הנכונים ולהפחית מתח מיותר.
- תגדירו גבולות זמן: הודיעו מראש עד מתי אתם נשארים, כך שהחגיגה תישאר נעימה ולא תגלוש לעומס רגשי.
- תכינו תגובה להומור עוקצני: משפט קצר כמו "בואו נמשיך לחגוג" או שימוש בהומור מגן יכול לעצור את העקיצה מבלי לייצר עימות.
- תנו מקום לרגש: קבעו נקודת נחיתה רגשית אחרי הארוחה. שיחה עם חבר קרוב או מפגש חברים יכולים לעזור לשחרר את מה שהצטבר.
כל אלה אינם צעדים של התמודדות מול המשפחה, אלא דרכים פשוטות להרגיש חלק ממנה. כשהמשפחה שואלת ומתעניינת, היא עושה זאת מתוך דאגה ואהבה. אנחנו לא צריכים להתרחק ממנה, אלא להגדיר לעצמנו את הדרך שבה נרגיש נינוחים ומשתלבים. בסופו של דבר, החג איננו מבחן סטטוס. הוא הזדמנות להיזכר שאנחנו שייכים זה לזה גם כשחיינו שונים. המשפחה נשארת משפחה, ואנחנו יכולים לבחור להיות בתוכה ממקום שלם. דווקא מתוך הנינוחות הזו נולדת התחושה היפה ביותר: שגם כרווקים ורווקות, יש לנו בית.
עוד כתבות בנושא
