שעה אחת בלבד אחרי שגילעד שלוש השיג את יעד מימון ההמונים להוצאת ספרו, הוא התארס. החיבור בין שני האירועים המרגשים היה מפתיע בעיקר כי הספר, שעומד לצאת לאור בחודשים הקרובים, מתאר את חוויית הרווקות המאוחרת במגזר הדתי שהוא חווה מקרוב לפני שפגש את בחירת ליבו.
"הודעתי לחברים מהפלוגה שהגעתי ליעד ואחרי שעה שלחתי להם תמונה מהצעת הנישואים", הוא מספר בחיוך, "הם צחקו עליי ואמרו 'אהה, אז זה היה בעצם היעד שלך'. היו כאלה שחשדו שכל הפרויקט היה תרמית שנועדה להסיח את דעתה. אבל במקרה או בהשגחה פרטית, ככה יצא".
את סיפור היכרותם הוא מעדיף לשמור אצלו, כמו גם את שמה. אבל את כל מה שקדם לכך הוא מתאר בפירוט בספר "אולי תבוא לשבת?", שכתיבתו נמשכה כמה שנים טובות והיא מעוגנת בתחנות חייו - הישיבה, כפר הסטודנטים בלוד, המילואים בעזה והביצה הירושלמית. בניגוד לרוב הספרים העוסקים ברווקות המגזרית, שלוש לא מתאר את חוויית הרווקות כזיכרון רע, אלא כתקופה שלא היה מוכן לוותר עליה.
* * *
"בעיניי עולם הרווקות דווקא קסום. יש בו הרבה חן, יופי ואור. אני שמח מאוד שזכיתי לחוות את זה מקרוב. זה נשמע מוזר, אבל אני מודה על כך שלא התחתנתי בגיל צעיר כמו רבים מחבריי. יש הרבה איכויות שצומחות דווקא ברווקות. משהו בקשר בין חברים, בשבתות יחד, במפגש בין גברים ונשים. הרבה רבנים יכעסו על מה שאני אומר, אבל בסביבה המעורבת שבה חייתי למדתי על מערכות יחסים בין־אישיות. זו למידה שהתאפשרה רק בזכות המסע שעברתי. לכן מבחינתי, המסר העיקרי בספר הוא שהרווקות נהדרת. היא אחלה לגמרי. בישיבה לא יאמרו לך את זה, דווקא ירמזו שרווקות היא טעות, מצב זמני שצריך לפתור. אני בא להגיד שהיא לא".
גילעד שלוש | צילום: אבישג שאר-ישוב
שלוש (29) מירושלים, עוסק בגינון ובימים אלו משלים את חוב לימודיו כסטודנט לאגרונומיה. אבל הזיקה למילה הכתובה הקדימה את עולם הצומח כשנבטה אי שם בשיעור א' בישיבת אופקים. הרווקות המאוחרת הייתה אומנם רחוקה משלוש הצעיר, אבל בין הסירים והמחבתות בתורנות המטבח, להיט ים־תיכוני משך את תשומת ליבו ונתן לו השראה.
"בדיוק עשיתי ספונג'ה", הוא נזכר, "במטבח של הישיבה פתאום התנגן השיר 'מלכת השושנים' של עדן בן־זקן, וישר עלו בי כל מיני רעיונות. הלכתי לבית המדרש וכתבתי דרשה מפורטת על השיר בעזרת רעיון שהופיע בקבלת האר"י על כך שישראל הם השושנה העליונה שמסירה את החוחים. זו הייתה דרשה חצי הומוריסטית חצי רצינית. בערב שבו קמתי ודרשתי הרבנים כבשו פניהם במבוכה וחבר אחד אמר לי שבגלל שהתעסקתי עם השיר שכחתי לשטוף את הכלים בכיור החלבי. ואז הבנתי שאני אוהב לכתוב".
מי שנהנו מצעדיו הראשונים בעולם הכתיבה היו חבריו הקרובים, שקיבלו מדי יום רעיונות, בדיחות ומחשבות כתובות. עם הזמן שלוש שם לב שביצירותיו יש נושא אחד שחוזר על עצמו לא מעט פעמים והגיע הזמן לתת לו את המקום הראוי.
"כתבתי על כל מיני נושאים, כל מה שהיה קרוב אליי, והבחנתי שהרווקות הדתית נכחה שם די הרבה. זה לא שכתבתי רק על רווקות, אבל זה חזר על עצמו. גם הספר הוא לא על רווקות נטו. גם שם ערבבתי בין נושאים כדי להעביר את חוויית הגבר הדתי והרווק".
ה"הגיגים", כפי שהוא נוהג לקרוא לאותן הודעות תפוצה, קיבלו הזדמנות להפוך לכתב יד משמעותי בזכות מגפה שכפתה על כולנו סגר ממושך. שלוש מצא את עצמו לבד מול המחשב בלי יכולת להתחמק.
"במשך תקופה ארוכה החברים עודדו אותי ללכד את כל מה שכתבתי, אבל דחיתי ודחיתי. בקורונה כבר לא הייתה לי ברירה. לא יכולתי לצאת לשום מקום אז העליתי הכול על הכתב. תוך כדי עבודה יצרתי קשר עם אמא של חבר שמלווה סופרים בתחילת דרכם, וגם עם מאיירת מוכשרת ונפלאה שכל איור שלה מעביר במדויק כל נקודה. הדפסנו 150 עותקים, ומבחינתי בכך זה הסתכם".
אבל הוא טעה. שנים לאחר מכן, דרישת הקהל, או נכון יותר, החברים סביבו, החזירה אותו לעוד סבב כתיבה. כך, בעודו ספון בתוך טנק בזמן שירות המילואים בעזה נולדה המהדורה השנייה.
"במילואים הבאתי עותק אחד לחבר'ה שהיו איתי. הם העבירו אותו ביניהם ואמרו לי שאני חייב להוציא מהדורה נוספת. האמת, גם ככה מאז שהדפסתי את הספר בפעם הראשונה המשכתי לכתוב אז היו לי קטעים חדשים וגם היו כל מיני שגיאות טכניות שרציתי לתקן. החלטתי שזו ההזדמנות".
הקטעים החדשים שכתבת היו קשורים גם הם לחוויית הרווקות תוך כדי מילואים?
"מן הסתם. אני חושב שמלחמה בכללי מעצימה הרבה חוויות, למשל את חוויית הבדידות שברווקות. כשהיינו בעזה בסבב הראשון וחזרתי לדירה הריקה שלי בלוד זה היה נורא חזק. במילואים אתה מוקף חברים והם קרובים אליך. בכלל, מי שמשרת בחיל השריון יודע שיש קרבה מאוד גדולה בין ארבעה לוחמים בטנק. ומשם אתה חוזר והבית ריק. משהו חסר לך. אני זוכר שדיברתי על זה עם חבר ואמרתי לו שכשאתה בעזה אתה רוצה הביתה וכשאתה בבית אתה רוצה לעזה".
מילים קשות.
"זו באמת הייתה חוויה חזקה מאוד. בסבב הראשון עברו בי שאלות עוד יותר מפחידות. אם חלילה לא אחזור הביתה מי תבכה על לכתי? אני לא אשאיר אחריי ילדים? בזמן שאתה בלחימה אתה לא חושב על זה. משהו באינטימיות בין החבר'ה בפלוגה מרפא את סימני השאלה שאתה חי איתם. אבל לבד בדירה זה סיפור אחר. ברוך השם הכול עבר בטוב, כן? מהפלוגה שלנו כולם חזרו הביתה, רק אחד נפצע באצבע כשהצטלמנו ביציאה מעזה וקראנו לו 'גיבור ישראל שלנו'. אז בתוך הפחד הזה גדל בינינו החיבור שכבר היה קיים. זה עזר לי מאוד בתקופה שתחושת הרווקות שלי התעצמה. בינתיים המלחמה עוד נמשכת אבל אני במקום אחר, לאור הנסיבות, אבל מבין את הכאב".
גילעד שלוש | צילום: אבישג שאר־יישוב
בין סבב לחימה לסבב כתיבה הסתיימה מלאכת "אולי תבוא לשבת" ושלוש יצא לגיוס הכסף להדפסה בהוצאת "עופר ביכורים". בגרסה המחודשת הוא מעניק לקהל הקוראים הרווקים חידוש מרענן, שככל הנראה יגרום להם להרגיש הרבה יותר טוב עם רווקותם.
"מה שמוביל את הספר מבחינתי זו ההבנה שגם אלוקים הוא רווק", הוא מפתיע, "או לפחות גרוש. אם יש זוגיות מסובכת בעולמנו זו הזוגיות של כנסת ישראל והקב"ה. הרי אלוקים בנה בית והוא נחרב, ועוד בית, וגם הוא נחרב. יש אפילו דיונים בגמרא ששואלים אם אלוקים כהן איך הוא יכול להשיב את גרושתו, שהיא כאמור כנסת ישראל? זו הסיבה גם שאגדות החורבן מופיעות דווקא במסכת גיטין. מזה אני מסיק שהבדידות של האדם הפרטי היא שיקוף של הבדידות של אלוקים. גם אלוקים מחפש, גם הוא מתגעגע. יש פסוק שאומר "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו". הפסוק הזה בעצם מתאר איך אלוקים חיזר סביב שבעים אומות, חיפש למי לתת את התורה. והאומות דוחות אותו שוב ושוב. על כך שהוא הצליח למצוא אותנו נאמר "ביום חתונתו, ביום שמחת ליבו".
זו מסקנה די חדשנית, א־לוהים רווק?
"חשוב לומר שאני לא רב ולא מנהיג דתי. לא באתי ללמד תורה בספר ואני לא מתיימר להגיד משהו חד־ משמעי. מבחינתי זו יותר יצירה, אמירה אישית שלי, והכול נובע מתוך החוויה האישית. הרבה מאורעות שעברתי בחיים משתקפים בספר, חלקם ברמז וחלקם בגלוי. חלקם בכלל לא היו ולא נבראו, למרות שהייתי רוצה ואני חושב שבקריאה ברור מה אמת ומה לא".
אחת החוויות שנצרבו עמוק בליבו של שלוש זו חוויית הדחייה מהקהילה הדתית, שכמעט גרמה לו לחרוט את תווית 'הדתל"ש' על מצחו.
"כשאתה רווק במגזר הרבה פעמים אתה מקבל רושם שהדתיות שלך היא סוג ב'", הוא מסביר בנימה של כאב, "הקהילה הדתית הרי בנויה מזוגות ומשפחות. ידעת שרק אדם נשוי יכול להיות חזן בכיפור? וזה בא לידי ביטוי גם במקורות. יש אמרה של חז"ל שלפיה 'אדם שאינו נשוי אינו קרוי אדם'. גם בגמרא יש ביקורת חריפה על בן עזאי שלא נשא אישה. אבל בניגוד לימי התלמוד, היום אנחנו כבר אמורים להבין שרוב הרווקים במגזר לא בוחרים להיות רווקים, לפחות משלב מסוים. הרווקות שלהם לא מגיעה ממקום של 'לא מתאים לי להתחתן'. הרוב רוצים ולא הסתייע להם. אז בנוסף לקושי הזה, קיימת גם חוויית הדחייה מהעולם הדתי. אני לא סוציולוג, אבל לדעתי לא מעט מהאנשים שעוזבים את הדת או בוחנים את הגבולות שלה עושים את זה מתוך תחושת ניתוק מהקהילה. הדת לא מתאימה לחיי רווקות. בזה שאני אומר שאלוקים הוא רווק, אני מראה שיש רובד מיוחד של עבודת ה' ברווקות שאין בשום מקום אחר".
זה משהו שחווית בעצמך?
"בהחלט", הוא משיב, "על בשרי הרגשתי שבקהילה אני 'לא ראוי' או 'לא רצוי' או 'לא שווה'. אז התחלתי לפלרטט עם הדתל"שיוּת, בעיקר בשנה האחרונה. היו פעמים מעטות שחיללתי שבת. זו הייתה חוויה חזקה ומאוד מורכבת. כמובן הטמעתי אותה מיד בספר. יש כמה עמודים שבהם אני מתייחס לסיפור הארבעה שנכנסו לפרדס. הרעיון שהבאתי הוא שארבעת החכמים שנכנסו היו לא רק דמויות היסטוריות אלא ארכיטיפים נפשיים. חוץ מארבעתם יש התייחסות למישהו שהוא אחר, נפרד מהקהילה, דחוי. אין לו חלק. יש הרבה שיח עם דמות של 'אחר' בספר, והתחברתי לשיח הזה. זה אומנם לא העיקר, אבל רציתי לתת מקום גם לחוויה הזו. לתת מקום לרווקים. העולם הדתי צריך ללמוד את זה, וגם הרווקים עצמם".
כמו אצל רבים מרווקי המגזר, מה שריכך את תחושת הבדידות שחווה היה המעבר לקהילה הצעירה בכפר הסטודנטים של בני עקיבא בעיר לוד. אף שחלק את שולחן השבת עם זוגות נשואים, לרווקים היה שם מקום של כבוד ולראשונה הוא הרגיש שייך.
"הרבה רווקים מוצאים בקהילות כאלו נחמה, ובזהירות אני אגיד שאפילו תחליף למשפחה. בסוף אלו האנשים שאתה עושה איתם שבתות וחגים, חולק איתם את הקשיים ונמצא איתם רוב הזמן. מה שהכי תפס אותי בלוד הוא שהרווקים והנשואים נטלו חלק שווה בקהילה או בהנהגה המקומית. היינו שותפים. אחר כך כשעברתי לירושלים זה היה אחרת. כבר לא הרגשתי חלק מהקהילה או מהחברה, הייתי זר".
על אף השתייכותו למגזר הדתי, שלוש מעולם לא הגביל את מילותיו רק לחובשי הכיפות. למעשה, את הפידבק המרגש ביותר הוא קיבל דווקא מחבריו ללימודים באחד המוסדות החילוניים ביותר שקיימים בישראל.
"בעבר למדתי לימודי תעודה בתרפיה בגינון בסמינר הקיבוצים", הוא מספר, "מצאתי את עצמי בסביבה מאוד זרה, כמעט עולם אחר. יום אחד החלטתי להביא כמה עותקים של הספר במהדורה הקודמת, לחלק לאנשים. ובאמת, כמה חברות לספסל הלימודים לקחו אותו, למרות שהן לא דתיות ולא מכירות. הן אהבו מאוד. עכשיו תביני, זה עוד היה בספר הישן שבו לא תרגמתי ולא הנגשתי את הספר לציבור שהוא לא מגזרי. בספר החדש הוספתי הערות והארות, ותרגמתי את השפה הבית־מדרשית לשפה שמתאימה לציבור הרחב. אני חושב שצריך לתת אפשרות לכל מי שרוצה, להציץ לעולמם של רווקי המגזר הדתי, וזו הזדמנות פז. כמובן שהספר שלי הוא לא יחיד בתחומו ויש הרבה טובים. אני גם לא מתכוון לספר יותר ממה שעיניי ראו. אבל הוא כן מהווה הצצה אחרת. לכן המטרה שלי היא שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, גם בתוך המגזר הדתי וגם מחוצה לו".
אתה חושב שזה יעניין קוראים חילונים? בסופו של דבר רווקות בעולם החילוני היא אתגר קצת אחר.
"אם יש משהו שהמלחמה לימדה אותי זה שאנשים סקרנים להכיר. בימים קשים ומורכבים אנחנו מתקרבים, אנשים או ציבורים. אתה מדבר עם אנשים מהפלוגה ושומע כמה הם רוצים לפגוש אותך. ואתה רוצה לפגוש אותם. אני למשל, עוד לפני המלחמה, נהניתי מאוד לצפות ב'שטיסל' כי היא פתחה לי פתח לעולם זר אבל קרוב. לאנשים שחיים דלת לידי ולא הכרתי את השפה שלהם. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו הדתיים מכירים את כל החברה הישראלית. אבל אנחנו לא. אחרי שראיתי שטיסל הרגשתי שהצצתי דרך חלון לעולם החרדי ואני מרגיש שהספר מנסה לעשות בדיוק את זה, בצורה אותנטית וטובה. בתוך המגזר הדתי, אני מקווה שזה יגיע למבוגרים יותר שחווים את העולם אחרת מהדור שלנו".
מה עם בנות המגזר, הן יצליחו להזדהות עם החוויה שלך?
"כמו שאמרתי, בסוף אני מכיר רק את החוויה האישית שלי", הוא משיב בזהירות, "אבל חברות שקראו את הספר אמרו לי שהן הזדהו עם הרבה דברים והיו גם חלקים שהן חשו בהן כמו הצצה. אני חושב שגברים ונשים בעולם הדתי חיים בשני מסלולים מקבילים, עד שהם מגיעים לחיים משותפים בקהילה או ב'ביצה'. כמובן יש הבדלים, אבל יש גם הרבה חוויות משותפות. בכל מקרה הספר בא לשתף איך אני ראיתי את הדברים, בלי להתיימר לספר על חוויות של אחרים".
באותה קלות שבה שלוש מדלג בין תשובה פשוטה לציטוט עמוק, גם בספרו הוא מערבב בין נושאים בלי הכנה, קופץ בין מחשבה לסיפור ומערבב עם ניגונים בלדינו מבית אבא.
"אין קו נרטיבי ברור", הוא מנסה להסביר את אופיו של הספר, "זה ערבוב בין דברים שנכתבו במילואים, בישיבה, בלוד או בירושלים. סיפורים על בדידות, מתח בין הרצוי למצוי. מחשבות על הרצון להיות שייך והנחמה בלהשיג את זה, גם אם לא בדיוק בדרך שחלמת. ההתפכחות בין פנטזיה ילדותית ש'הכול יהיה בסדר' להבנה שהחיים מסתבכים. כולן לגמרי חוויות כלל אנושיות.
"באותה נשימה, הספר כל הזמן שב לתרבות המגזרית עם הסלנג המיוחד שלה, משחקי מילים של ארמית ועברית, קריצה לכל מיני מסורות מהישיבה לצד מסורות ישראליות והמסורות שלי מהבית. יש ציטוטים משירים בלדינו שעליהם גדלתי, אזכורים למנהגים משפחתיים מחג הפסח. בסוף, למרות שמאוד הנגשתי את הספר לקהל הרחב, יצא שרוב התוכן הוא מאוד מגזרי, פשוט כי גדלתי במגזר".
אפילו בשמו של הספר טמונות שתי משמעויות, והוא גם המסר ששלוש מתעקש להעביר שוב ושוב. שלרווקות, כמו לכל תקופה או קושי, יש שני צדדים.
"היו הרבה מחשבות בנוגע לשם הספר", הוא מודה, "בסוף בחרתי את 'אולי תבוא לשבת', כי יש בו כפל משמעות. כשהייתי לקראת שיעור ה' בישיבה, רוב החברים מהישיבה התחתנו ופתאום מצאתי את עצמי כמעט לבד. הם עברו לגור רחוק מהישיבה והעברתי שבתות בלי חברים בכלל או מוקף חבר'ה משיעור א' שקטנים ממני בהרבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מחפש כל שבוע איפה לעשות את השבת. כשאתה רווק זה תמיד עניין. הייתי מגיע לכל מיני חוות, מתנדב בשומר החדש, מסתובב. וכמעט כל שבוע החברים הנשואים שולחים לי הודעה 'אולי תבוא שבת?'. אז את החוויה המשמעותית הזו בחרתי לשים ככותרת. אבל יש עוד משמעות שגיליתי בזכות הקהילה בלוד. רק שם הרגשתי שלהיות רווק זו לא אופציה ב', לא ברירת מחדל. זו דווקא האפשרות המועדפת. הייתה איזו חוויה ב'רווקיאדה' שהייתה רק שלנו. שירי שבת, פותחים שולחן, אווירה שמחה. הייתי רואה איך זוגות נשואים מקנאים כשהם צופים בנו מהצד. פתאום לנו הייתה עמדה של כוח, לא נזקקות. אנחנו היינו אלו שמציעים להם לבוא לעשות אצלנו שבת. כי אצלנו כיף".
עד שספרו יראה אור, יחלוף הקיץ, הוא עצמו יהיה נשוי וייתכן שנופש הכול־כלול באיראן לא יהיה עוד חלום מופרך. אבל בינתיים, הוא מנסה בכל דרך להעניק תקווה לאלו שעדיין מרגישים תקועים במסדרון הרווקות המייאש, וסקרן לגלות מה יהיה גורלם של כתבי ידיו הבאים.
"הכי חשוב לי שמי שקורא את הספר הזה יבין שהרווקות היא באמת חלק חשוב מחייו. נכון, לזווג זיווגים זה קשה כקריעת ים סוף, ויש מי שלוקח לו יותר זמן. אבל כמו שאמרתי - אפילו אלוקים רווק, הרווק הגדול מכולם. יעקב חיכה 14 שנה לזיווג שלו, רבי עקיבא 40 שנה. גם יצחק, אברהם, משה. לכולם לקח זמן למצוא את הזיווג שלהם. זה לא דבר רע, זו תקופה שצריכים לעבור".