נישואין פרק ב' הפכו להיות מראה כל כך נפוץ במחוזותינו, עד שאפילו תוכנית הריאליטי "חתונמי" יצאה עם עונה מיוחדת של "חתונה ממבט שני". כמובן שבהיותה סדרה רומנטית – את האתגרים האמיתיים של פרק ב' לא מראים על המסך. עם זאת, פה ושם טמונים רמזים למה עתיד להיות. כך, למשל, בפרק הראשון של "חתונה ממבט שני" הילדות בגיל העשרה של אחד החתנים המיועדים כותבות מכתב שמקריא המנחה לכלה המיועדת: "... ותדעי שאצל אבא שלנו אנחנו תמיד מקום ראשון....נקווה שתזכי למקום השני....". הכלה המיועדת חייכה בהומור ואמרה שאין לה בעיה עם זה. אפשר רק לשער ולדמיין אלו אתגרים מצפים לה במידה והקשר יצליח.
גם במגזר הציוני-דתי שהיה ידוע במשך שנים בשיעור גירושים נמוך יחסית, ההחלטה לפרק את התא המשפחתי הפכה בעשור האחרון לנפוצה הרבה יותר, אם על רקע נישואי בוסר ואם מסיבות אחרות. לעתים קרובות קיימת ביקורת מהחברה והקהילה כלפי מי שכביכול "הרים ידיים", אך מי שחווה גירושים מבפנים יודע כי מדובר בהחלטה מייסרת שמגיעה עם מחירים כבדים וכואבים, בפרט בחברה שמושתתת על שבתות וחגים שהליבה שלהם היא המשפחה. ובכל זאת פעמים רבות מדובר בהצלת נפשות.
עוד כתבות בנושא
בגירושים, לרוב אחרי שלב האבל על חלום הבית שהתנפץ לרסיסים, מתעורר הרצון לנסות שוב, למצוא אהבה חדשה, לצד החשש שמא זה שוב לא יצליח. זוגיות פרק ב' מגיעה עם הרבה מתנות: מדובר בקשר יותר בשל. כל צד מגיע אחרי שלמד דבר או שניים על עצמו. לזוגות רבים יש גם יותר זמן לבלות יחד בשלב זה בחייהם ולהשקיע בתא הזוגי, מאחר וילדיהם בגרו או שחלק מהזמן הם עם ההורה השני. האתגר האמיתי מגיע בחיבור בין הילדים והתכת אנשים שונים וילדים שונים למשפחה אחת. את המשוכה הזו לא כולם מצליחים לעבור. ובכל זאת, אלו שכן הצליחו מאמינים שזה אפשרי.
דסי פפרמן, מרצה ומנחת סדנאות, כותבת, יוצרת ומטפלת רוחנית-רגשית, התחתנה בשנית בגיל 36 עם נדב דסטה אותו הכירה דרך פוסט של חברה בפייסבוק. "חברה פרסמה שהיא מחפשת המלצה לחדר בריחה במרכז. כתבתי לה שיש אחד בפתח תקווה. אחר כך נדב ענה לה וגם המליץ על פתח תקווה. היא ביקשה ממנו פרטים. תייגתי אותה בתגובה וכתבתי – "למה יש פה אפליות?" – על כך שהגיבה לו ולא לי. נדב ענה משהו מצחיק והתחיל שרשור משעשע בינינו עד שחברה שלי קבעה שאנחנו צריכים להפגש".
כיום נדב ודסי חיים יחד עם שלושת הילדים שלה ושני ילדיו של נדב וכמו אצל מרבית הזוגות המעבר לבית אחד הציב בפניהם אתגרים שונים, בין היתר הצורך לאזן בין הצרכים של הילדים לבנייה הזוגית. "אני הגעתי להגדרה שעובדת לי: אם הצורך של הילדים הוא בסיסי-פיזי, הם במקום הראשון, אבל אם הצורך שלהם לא בסיסי - אז הזוגיות היא במקום הראשון", אומרת פפרמן.
מה עבורך היה צורך בסיסי-פיזי ומה לא?
"עבורי צורך בסיסי היה מקום מגורים קרוב, כדי לא לתלוש את הילדים ממקומם. בעלי שהוא מהוד השרון עבר לגור איתי בקרני שומרון. צורך לא בסיסי הוא לבוא לישון במיטה שלנו לדוגמה. אני לא רגילה שהילדים שלי ישנים איתי במיטה, וכשביתו של בעלי רצתה בזה בהיות בת שמונה, זה היה קשה. זה לא צורך בסיסי, זה הרגל. או למשל השאלה: למה אתם הולכים לצימר ולא לוקחים אותנו? כי אין לנו כסף לקחת אתכם ואנחנו צריכים זמן זוגי. אי אפשר בזוגיות שנייה שהילדים ינהלו אותנו כי אחרת הזוגיות תלך פייפן. אני אולי רדיקלית, אבל האופציה השנייה היא שבגלל הילדים, מבלי שהם אשמים, הזוגיות תיהרס והילדים יאכלו את הלב אחר כך".
מה שונה מבחינתך בגידול ילדים בפרק א' לעומת פרק ב'?
"בפרק א' הילדים נולדים אחד אחד, בפרק ב' את מקבלת חבילה של כמה ביחד, ויש הרגלים בכל הבית, והשינוי הוא אדיר. זה לבנות בית חדש לגמרי שבו כל אחד צריך למצוא את מקומו. אנשים לא מבינים עד כמה זה משנה הכל, שום דבר לא מוכר. פתאום יש אנשים אחרים בבית, צריך לדפוק על הדלת של השירותים, לילדים יש הרגלים מבתים שונים. זה עולם אחר, וכן, זה יכול לחסל זוגיות".
דסי פפרמן | צילום: איילת דעדוש, שאטרסטוק
עד כדי כך?
"כן. כי כשמציבים גבולות לילדים לא שלך, לפעמים בן הזוג נעלב. גם כשאת אלופת התקשורת, להגיד למישהו: נמאס לי לנקות אחר הילדים שלך, זה מעליב. בשלב מסוים במקום להעיר להם הייתי כותבת לבעלי ווטסאפ, גם אם הוא היה ממש לידי כדי שהוא יבקש מהם לסדר. ילדים הם לא טלית שכולה תכלת, הם לא אמורים להיות. הציפייה שהכל יהיה מושלם היא מיותרת. אני ממליצה לצפות בעיות כל הזמן. לחכות לבעיות ולהיות מוכנים בסיבוב כי הן יבואו. לילדים יש קשיים. הבנות שלי ושל בעלי רבו המון, הבת שלי הייתה צעירה יותר וניסתה למרר את חייה של הבת של בעלי. אמרתי לה: 'אני החלטתי להתחתן, צודקת, זה לא פייר כלפיך, אבל את תצטרכי לעשות הכל כדי שזה יעבוד. אם יום אחד נדב ואני ניפרד כי הילדים שלנו לא מסתדרים, את תאכלי את הלב כל החיים שתתבגרי. את ההחלטה אני קיבלתי, אבל את צריכה ללמוד לחיות איתה, אין לך ברירה. זה לא הולך להשתנות. אנחנו נשואים, אז או שתמצאי את הדרך להפוך את זה לכיף או שתסבלי'. היום הן החברות הכי טובות".
האם הילדים אשמים כשזה לא מצליח?
לאחרונה נערך פאנל גדול על נישואין פרק ב' בכנס "עת לאהוב" (מבית פרויקט 252) למחפשי זוגיות מהציבור הדתי. אחד הנתונים המעניינים שעלה בפאנל הוא שכ-70% מהזוגות בפרק ב' נפרדים או מתגרשים "בגלל הילדים".
מוריה קור (43), עורכת הדעות ב"ישראל היום", מגישה ברדיו ובטלוויזיה, מרצה ומנחה שנישאה לאחרונה בפרק ב' (עם ארבעה ילדים משלה וארבעה של בעלה החדש), השתתפה בפאנל הזה, אך חולקת על האמירה שזוגות נפרדים "בגלל הילדים": "ההגדרה הזו, 'בגלל הילדים' נשמעה לי קצת כמו בריחה מאחריות, כמו להאשים את הילדים בכך שהורים לא ידעו להתמודד נכון עם הסיטואציה. יש גם הרבה טרנדים חברתיים סביב פרק ב' ולא תמיד קל להקשיב לקול הפנימי שלך ולקצב האישי. בסופו של דבר זו בחירה, שלאו דווקא קשורה לפרק ב': את יכולה להזדעזע מנעליים זרוקות בסלון, מכלים בכיור או מהתחצפות של ילד לא שלך ולסמס לאבא שלהם בכעס או לשמור בבטן, ואת יכולה לנהל מערכת יחסים בוגרת עם ילדים גדולים או קטנים שחיים איתך ולספר להם מה משמעותי עבורך, לשמוע מהם ולהתייעץ איתם מה הדרך הנכונה והנעימה להתנהל".
קור בוחרת להדגיש שיש הרבה רגעים טובים ויפים בחיבור בין שתי משפחות. "כשהילדים גדולים כמו אצלנו, את עשויה למצוא את עצמך מבלה בחדר מיון עם ילד שלא ילדת ושניכם מהנהנים כשהרופאה אומרת שאתם דומים למרות שבא לכם להיקרע מצחוק. את יכולה למצוא את עצמך חוזרת בלילה מיום צילום ארוך לסלון עם קולות של כדורגל שאת לא סובלת אבל היי, כל הנוער של הבית צופים ביחד אז בעצם זה יפה, וגם זה שהם הולכים לקנות שווארמה יחד בשעות הזויות. ויש קטעים מרגשים כמו ילדים שסיימו בגרות במתמטיקה ועוזרים למי שתיכף ניגשים או ילדים שהם סטודנטים ועוזרים בעבודות גמר לתיכוניסטים של הבית. נהיה לנו הומור פנימי וחוויות משותפות ואחריות משותפת".
תמונה של מוריה קור מחתונתה השנייה | צילום: דניאל עפרון, שאטרסטוק
הרבה זוגות בפרק ב', גם כשהם מתחתנים, מעדיפים להישאר בשני בתים. מה דעתך בסוגיה של מגורים משותפים?
"אני יודעת שיש מי שתומך בגישה של מגורים נפרדים בנישואין פרק ב', אבל לדעתי, כאשר גרים ביחד, נוצר קשר טבעי שמתחיל בדברים פשוטים ומתרחב. המגורים המשותפים מבטלים מושגים כמו 'ילדים שלי' ו'ילדים שלך' וגם מחלוקות על כסף נמסות כי האינטרס נהיה משותף וגם השגרה. לי ולבעלי היה ברור מהתחלה שאם נתחתן אז נהיה 'משפחה על אמת' כי כשאוהבים מישהו – רוצים לקום יחד בבוקר וללכת לישון יחד בלילה ולצאת לדרינק ספונטני ולחיות בזרימה, בלי לתאם מפגשים. כשאת אוהבת מישהו, את אוהבת גם את הילדים שלו וזה חלק בלתי נפרד. חוץ מזה, בסוף זו שאלה של ערכים – אם בראש סדר העדיפויות שלנו ניצבת המשפחה, למה שלא תהיה לנו כזו? זו גם הזדמנות להציב לילדים מודל שיש בו גם זוגיות וגם שולחן שבת וחג בתוך קפסולה שמתחילה לפעמים עם מורכבות גדולה אבל עם הזמן זה נהיה הרמוני יותר".
כשאת שומעת על מישהי בפרק א' שחושבת להתגרש – מה את אומרת לה?
"נישואין זה דבר קדוש. אם קשה לך בחיים ואת אומרת לעצמך 'מגיע לי יותר טוב' הדבר האחרון שהייתי עושה זה לפנטז על פרק ב' ולפרק את ההווה שלך, של הילדים ושל בן הזוג. גם אם את חשה שאת לא אוהבת אותו יותר, לפני שאת מפרקת תבדקי מה את יכולה לשנות אצלך. אפשר לפרק את עצמך ולהרכיב מחדש ולעשות תהליכים פנימיים גם בתוך הבית. בעיניי גירושין זה רק אם מונחת על צווארך חרב חדה ומדובר במקרה אבוד באמת. מי ששוהה בפרק א' ומפנטז על פרק ב' במקום לעבוד בפרק א' מן הסתם ייכשל גם בפרק הבא. אנחנו חיים את הדפוסים שלנו".
להפרד מדפוסים של פרק א'
ימימה תורג'מן-בצלאל (38), אשת חינוך שהתחתנה בשנית עם גרוש +3, לאחר שהייתה גרושה עם שתי בנות משלה במשך 11 שנה, מסבירה כי הבחירה בגידול ילדים בפרק ב' שאינם שלך אינה משהו מובן מאליו. "כדי להצליח אתה חייב להרחיב את הלב שלך, כי אתה בוחר משהו שאינו טבעי בהכרח. כיום כשאני מכבסת ומגהצת את המדים של הבן של בעלי, אני מתרגשת מאוד כי אני רוצה לקחת חלק בזה. הילדים יכולים להקשות, ואם אין חוסן להחזיק תהליך מורכב, זה אכן יכול להיגמר, וזו לא אחריות הילדים אלא אחריות ההורים".
תורג'מן-בצלאל עברה מסע ושינוי עם המחשבה על מגורים משותפים: היא ובעלה החדש עופר התחתנו לפני כשנה, והיא המשיכה לגור עם בנותיה בתקוע מתוך מחשבה שהילדות יסיימו קודם את מסגרות בתי הספר ואז הן יעברו. לפני כשלושה חודשים התקבלה ההחלטה לא לחכות ולעבור לגור יחד, מה שהביא את ימימה ובנותיה לעבור מתקוע למושב עזריאל שליד תל מונד. "זה שינוי אדיר, ממש רילוקיישן", היא צוחקת. "הכל שונה, הסביבה, האקלים, אבל זה שינוי מרענן סך הכל".
למה בעצם שיניתם את דעתכם?
"גילינו שטוב לנו יותר לגור יחד, זה מאפשר שותפות אמיתית ולבנות מרקם של בית עם שגרה משותפת. המגורים במושב גם מאפשרים לנו מרחב פיזי לילדים, לכל אחד יש את הספייס והפינה שלו, וזה מקטין חיכוכים. אני חושבת שבעניין המגורים המשותפים – כל זוג צריך לבדוק מה מתאים לו ונכון לו".
מה האתגר הכי משמעותי עבורך בפרק ב'?
"אני חושבת שהאתגר המשמעותי ביותר הוא קודם כל החותמת הפנימית שנשארה לנו מהקשר הראשון. כל זוג שהתגרש בין אם זה בטוב או ברע, בסוף יש בו חלום שנשבר, יש ציפייה שנשברה, ומאוד קשה בכלל לדמיין שאפשרי עבורנו משהו אחר. השינוי קרה אצלי רק כשהבנתי שזוגיות חדשה יכולה להיות אחרת ממה שהיה לי. נניח, אם הרגשתי בנישואין הראשונים שאין לי מקום בזוגיות, הרושם שנותר לי בגוף ובנפש הוא שזוגיות היא מרחב בו אין לי מקום לבטא את עצמי. כל עוד אני אחוזה באמונה הזו אני אפגוש אנשים לא רלוונטיים שרק יחזקו את האמונה. חשוב לזהות את הצריבה הזו ולהבין מה האחריות שלנו בתוך זה כדי ליצור שינוי בפרק ב'".
עוד כתבות בנושא
"פרק ב'", מדגישה ימימה, "מצריך הרבה עבודה פנימית, זה לא נופל מהשמיים, במיוחד כשיש הרבה מורכבויות. הסטטיסטיקות מדברות על 70% פרידה בפרק ב', כי אין לקיחת אחריות מלאה של כל אחד מהצדדים. בסוף מגיעים לאותה הגברת בשינוי אדרת, אותה זוגיות. ובפרק ב' כבר יותר קל לפרק – אחרי שפעם אחת כבר הדברים נשברו פחות רוצים להתפשר. כשאנשים לא עושים עבודה הם מושכים את אותם האתגרים מהזוגיות הראשונה. גם אם הזוגיות התחילה מדהים – אם לא עשיתם התבוננות ותהליך – הקשיים יצוצו".