מדי פעם, בזמן השאלות שבסוף ההרצאה, מישהו מרים את האצבע, מכחכח בגרון ושואל אם אני עדיין מאמינה. ברור, אני אומרת. אני הרי לא ילדה והקב"ה הוא לא סבא ארוך־זקן שאמור להיענות לכל תפילותיי. זה לא רציני לחטוף מכה, כאדם או כעם, ופתאום לא להאמין. הוא עדיין שם, משגיח, וכל מה שקורה כאן הוא חלק מתוכנית א־לוהית קיימת.
אבל אמונה היא לא און או אוף. אמונה היא מערכת יחסים, והמערכת הזאת עברה טלטלה גדולה. לא תמיד פשוט לחזור ולהתנחם אצל מי שאחראי על המציאות הקשה, על הכאב. לא תמיד טבעי להתרפק ולייחל אל הא־ל שהוא גם רחום וחנון ושומר עלינו יום־יום, ובתמונה הגדולה הציל את עמנו מאסון גדול ונורא עוד יותר, אבל גם הניח לאויבינו לעשות כל כך הרבה רע, והעלה את אהובינו למקום גבוה שאיננו כאן.
אלול והחגים שהיו לי כבר אינם. אני חיה בסוג של אלול־תשרי כל השנה. הקרבה לא־לוהים היא בלי מחיצה, בלי סינון או תיווך. ספרי החיים והמתים פתוחים תמידית ומידת הדין נוכחת, וכל יום יש בו חשבון נפש של מי הייתי ומי אני עכשיו. איזו אמא ואיזו אישה ואיזו בת לעם הזה, והאם זה מספיק או האם אני יכולה לעשות עוד. מצד אחד אנחנו חיים את הימים הנוראים בכל יום, ומצד שני איבדנו את ראש השנה של פעם. את התקווה לשנה טובה שיש בה שמחות ואין בה צער, את בריכת הנאיביות הנעימה, שלא משנה בן כמה אתה, ראש השנה מזמין אותך לטבול בה כדי שתוכל להתחיל מחדש. כולם מסביב מצוחצחים ונרגשים ורק אני שואלת, מה, עוד שנה חלפה?
הכי מעניין
עם כל המטען הזה בבטן, אנחנו מדליקים את הנרות והולכים לבית הכנסת, ויש בנו שלובשים בגד חדש, אבל הפער מול המתפללים האחרים הוא אדיר. התחושה היא שהקהל, על טרדותיו ואתגריו וקשייו, נמצא במקום אחד - ואנחנו ביקום אחר. ואיך יצורפו הבקשות. וכשמחזור התפילות נפתח, המילים לא מתגלגלות על הלשון, או שהן מתחברות חזק מדי, וזה לופת. והשופר נדמה כצפירה של יום הזיכרון.
| צילום: איור: תשורה לוי
החגים הם השיא. בגלל הגודל שלהם, בגלל עומק עבודת הנפש שהם מזמינים לעשות, בגלל הפיוטים המדהימים וקטעי התפילה העוצמתיים. כל אלה הם אש לאנשים שמהלכים בעולם בלי עור. אבל התחושות האלה לא בלעדיות לתקופה הזאת בשנה. נוה שלנו נהרג בשמחת תורה, בשבת אחר הצהריים, שעת רעווא דרעווין. מאז בעלי לא מסוגל להתפלל מנחה של שבת ולומר צידוק הדין, ואני בולעת את הרוק מדי ראש חודש ומדלגת על תפילת הלל. ויש פסוקים ופסקאות, ושירים וניגונים שהם לא שלי כבר, לפחות בינתיים. חברות לא מעטות לשכול לא הולכות עוד לבית הכנסת, המרחק גדול מדי.
אני לא מוותרת על הקדוש ברוך הוא, הוא כאן והוא איתנו ולפעמים הוא היחיד שיכול להקים אותי מאשפות, אבל האמונה הייתה מרכז עולמי והאופן שבו האמנתי ועבדתי וחשבתי נשבר - ודבר חדש עוד לא נבנה. השיעורים שתמיד מילאו אותי בהתרוממות נפש ובידע כבר לא מדברים אליי. זה לא הם, זה לגמרי אני, והיום החיפוש שלי הוא אחרי בית מדרש שיעסוק בזה. אני מחפשת את מי שמוכן לגעת באש, ולחפור בחומרים האמוניים הקשים בלי להיות פסימי ומייאש אבל גם בלי להדביק את כל החלקים בצורה גסה.
יש היום הרבה מאוד דיבור ועשייה סביב חוסן. הורים שכולים מהשכול הלאומי זוכים לטיפול ולמסעות טיפוליים ולקבוצות תמיכה, וזה נהדר ולא מובן מאליו, אבל כל אלה עוסקים בחוסן הנפשי. איש לא נוגע בחוסן הרוחני (ותודה לרבנית ד"ר נעמה סט על המונח הזה). והרוח, הרי היא מנביעה את הכול והיא קובעת לאן ילכו הספינות והאנשים, ויהודי שעולמו הרוחני נשבר צריך ללמוד איך אוספים ואיך בונים, אם אפשר. שיעורים כאלה, לימוד כזה, שנוגע בשברים ולא תמיד יש לו תשובה אבל הוא מחפש - מרגיע אותי ומכריז שעדיין גם לי יש מקום בעולם הרוח. יש מעטים שעוסקים בזה, ואני חושבת שכולנו, בעת הזאת, זקוקים לעוד.
בהתכתבות שעל הדרך, סיפרתי קצת לחברתי הטובה, הרבנית ד"ר תרצה קלמן, שאני מחפשת את אלול שלי ואת ראש השנה ולא מוצאת, וזו עוד קומה כואבת על העובדה שעוד שנה ועוד חג ונוה שלי לא כאן בגופו. תרצה הזכירה לי שפעם היינו אימהות לילדים קטנים, ולא הלכנו לבית הכנסת. בכל ראש השנה או יום כיפור, חטפנו תפילה כשהבעל, שהלך לתפילת ותיקין, חזר ושִחרר אותנו מהביסלי והמגלשות, ואנחנו מיהרנו ללכת לתפילת מוסף. היא הזכירה לי שזו הייתה עבודת השם שלנו אז. הסכמתי. הייתי שלמה ומאושרת עם הילדים וגם עם הגעגוע לבית הכנסת, וידעתי שזה מה ששלי עכשיו. אז תשמעי, היא אמרה, החיפוש הזה, חיבוטי הנפש האלה, כאבי הלב, אלה המלכויות שלך עכשיו. זו עבודת השם שלך, משם את קוראת אליו.
והנהנתי לה בדמעות. לא בחרתי בסיטואציה בה אני נמצאת, והיא לא אופטימית כמו גידול ילדים, אבל האמירה הזאת, שגם באין אונים הזה עדיין יש לי חלק בראש השנה, הייתה רטייה קרה ומרפאה על ליבי. יש משפטים שהם נחמה.
מחשבה שנייה
כל מה שכתבתי כאן הוא צד אחד של הימים האלה, ותרשו לי, עם כל זה, גם להרים את כפיי לקראת השנה החדשה, ולברך אתכם הקוראים ואת כל העם הזה בשנה טובה ומבורכת, בשנה של חיבוק אוהב ורך מהקדוש ברוך הוא. שנה של בשורות טובות כיחידים וכעם. אמן.
לעוד טורים של עפרה לקס
