כמו בכל שבת תל אביבית, אחרי ישיבה נינוחה בחוף הים מול השקיעה, התחלנו את דרכנו חזרה אל העיר. שומרי השבת בתל אביב רגילים לראות מעט מאוד מתפללים ברחוב ובעיקר בתי קפה עמוסים וכבישים פקוקים. נחת של שבת. רק שהפעם נוסף עוד אלמנט: עוד לפני שיצאו שלושה כוכבים, בתל אביב כבר הכניסו את "חג" ליל כל הקדושים, שאומץ על ידי הנצרות המערבית לפני מאות שנים.
בתור מי שגרה שם כבר כמה שנים, הדהים אותי לראות את העלייה בכמות הילדים וההורים המחופשים, עם דלעות בעלות חיוך מרושע בידם. מספר בניינים קושטו בקורי עכביש ושלט נוצץ שמברך את החוגגים ב"האלווין שמח". למרות מגוון התחפושות, אנחנו, קבוצה קטנה של זרים לבושי בגדי שבת, התבלטנו בנוף - בעיקר בזכות ההלם שעל פנינו. אחד התבדח שאותם מחופשים הקדימו לקריאת מגילה, אבל בתוך הגיחוך מול ההמונים שמאמצים חג זר, עלה גם רגש אחר. אפילו כעס.
לכאורה אין בליל כל הקדושים שום דבר שאמור להפריע, גם לא במרחב הציבורי - חוץ מרוח רפאים משכנעת מדי שתלויה בכניסה לבית קפה אחד, והיה אפשר לוותר עליה במציאות המפחידה גם ככה שלנו. אבל האמת שהכל כאן תמים לכאורה: תחפושות, ממתקים, מפגש משמח עם החברים והשכנים. מנהגים מוכרים לעם היהודי סך הכל. לא משהו שצריך לזעוק עליו "המבדיל בין קודש לקדושים".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מה שכן מציק כאן זו ההעדפה המתקנת שמקבל החג הנוצרי, על פני היהדות. אם אחליף את כל הילדים והמבוגרים שמחופשים לאנשי זאב ומכשפות, במשפחות עם כיפות וכיסויי ראש, לא קשה לדמיין מה תהיה התגובה של עוברי האורח. אם נחליף את הדלעות בספרי תורה ושקיות הפתעה בהקפות למשל, כמות כזו בוודאי תיתקל בהתנגדות, אפילו מטעם העירייה.
וכמובן, כמו רבים, לעולם לא אשכח את אותו יום כיפור ותפילת נעילה שנהרסה רק בגלל תעוזת המתפללים להשתמש במחיצה, רגע לפני טבח שמחת תורה. המחיצה הייתה, למי שלא זוכר, שני דגלי ישראל קטנים, ולא צריך להוסיף שלאף עובר אורח וגם עוברת לא נחסמה הכיכר למעבר. ובכל זאת, את מה שהלך שם באותה שעה קדושה, לא צריך אפילו לספר.
שלוש שנים אחרי, באותם רחובות בהם נחרבה התפילה באלימות, החג הנוצרי נחגג באין מפריע - אפילו בגאווה. מן הסתם שאין להשוות בין החיבור שמרגישים מתפללים יהודים לשעת נעילה, לזה שמרגישים חוגגי ההאלווין. לרוב הם מתייחסים אליו כטרנד בינלאומי ולא יותר. כמו סילבסטר, חג ההודיה וכן, גם כריסמס שבו סלונים רבים מתהדרים בעצי אשוח.
עוד כתבות בנושא
יש מי שיזעקו על עצם הציון של חגים נוצריים כאלו, שבהיסטוריה ניצלו אותם גם כדי לפגוע ביהודים. אבל זו לא הנקודה שלי. איש באמונתו יחיה, ומי שלא הצליח למצוא בלוח השנה היהודי מספיק סיבות למסיבות - שירגיש חופשי.
אבל הבעיה אמיתית היא שיש כאן דת שמותר לה להשתלט על המרחב הציבורי, ואחת אחרת שצריכה להסתתר בתוך בתי הכנסת וחס וחלילה שתפריע לשגרה החילונית להתנהל כסדרה. למרבה הבושה וההלם, במדינת היהודים דווקא הדת היהודית היא זו שצריכה להתנצל, להתבייש ולא להפריע, כשהנצרות היא אורחת אקזוטית שכיף לשמוע ולחוות.
וזה, אם נאמר את האמת, מפחיד אותי יותר מהגולגולת שנתלתה לי על דלת הבניין.