בדיחות הן עניין רציני. אלתר דרויאנוב כינס לפני מאה שנים אלפי הלצות יידישאיות ב"ספר הבדיחה והחידוד" שלו, והוא ידע למה; אין כמו הבדיחות הללו כדי להחיות את רוחן של קהילות שאבדו. אחת מהן מספרת על יהודי פשוט שצעק בבית הכנסת בימים נוראים בהתלהבות גדולה את מילות הפיוט "כל ברואֵי ברייה בפצח מפצחים". שאל אותו מתפלל אחר: מה אתה בכלל מבין מהמילים הללו? ענה לו הצועק: אני מבין דבר אחד – ריבונו של עולם, תן לי פרנסה!
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
היהודים של פעם לא הבינו אף מילה מהתפילה, ובכל זאת זעקו אותה בהתפעלות גדולה. אפשר לצחוק עליהם, אבל אינספור עדויות היסטוריות מלמדות שתפילות הימים הנוראים שלהם היו הרבה יותר נרגשות מאלו שלנו. יהודים פשוטים שפכו נהרות של דמעות בתפילת נעילה. הם הצליחו לגשר על הפער בין המילים לבין כוונת הלב. הסרוגים של היום לא מסוגלים להשלים עם צרימה כזו, ותובעים כנות מוחלטת בתפילה ובעבודת ה'. התוצאה הפרדוקסלית היא לעיתים תפילות דלות ועבודת ה' מגומגמת.
הציונות הדתית אינה רק אידאולוגיה, אלא זרם דתי. אחד המאפיינים שלו הוא דגש חזק על כנות דתית – וזוהי מעלה גדולה. טוב שאדם אינו משלה את עצמו בנוגע למעלתו הרוחנית. אך כמו כל תכונה טובה, גם כנות עלולה להפוך לקריקטורה של עצמה. כנות טובה מוחקת פוזות וצביעות, אך יודעת שכל אדם הוא חלק ממרקם שגדול ממנו־עצמו, ולכן הוא צריך להשלים גם עם מה שלא מתאים לו באותו רגע. כנות רעה מסרבת לקבל את העובדה הבסיסית הזו של קיומנו. במקום לעודד אדם להתמודד ביושר עם תפילות ומנהגים עתיקים ומקודשים, היא מתכחשת להם בקלות דעת.
הכי מעניין
הכנות הרעה, השטחית, מובילה את החיים הדתיים שלנו לשלושה סוגים של שיבוש: ניפוח, מחיקה ותזמור. את הניפוח אפשר לראות באופן מובהק בחופות של בני הציונות הדתית ובנותיה, שנמרחות לעיתים קרובות עד לבלי נשוא. חופות של חרדים ושל חילונים הן קצרות ותמציתיות. סרוגים רבים מרגישים שזה לא מספיק, כי החופה המסורתית לא מבטאת באופן מדויק את כל רחשי ליבם הפרטיים והאותנטיים. ולכן צריך שאימא של הכלה תקרא שיר בחרוזים, וגם שדוד של החתן יספר סיפור, וגם להוסיף לשבע הברכות המסורתיות עוד שבע ברכות חדשות ומגניבות, וגם שהחתן ינגן לכלה בקסילופון שבנה בעבודת יד מנגינה שהוא עצמו הלחין כשהיה בטרק בטיבט.
כל זה הופך את החופה למסע ארוך ומייגע, אך לא האורך הוא הבעיה העיקרית כאן, אלא האיכות. כל התוספות האישיות שמוסיפים לחופה המסורתית נדמות בעיניי לעיתים לפרוסות מלפפון שמתעקשים להדביק על עוגת קצפת יפהפייה. מעמד הקידושין והחופה נוסח ולוטש במאות דורות של היסטוריה יהודית, והגיע אלינו כשהוא פניני ומזוקק. איש מאיתנו לא יכול להתעלות לרמה הזו, וכל מה שמוסיפים על המעמד רק גורע מערכו. אם לפעמים קשה להתחבר למילים הגבוהות ולאווירה המרוממת, כדאי לנסות להתעלות אליהן כמיטב יכולתנו, לא לדלל את הנצח המרוכז הזה בחביות של מילים חדשות וטקסים מומצאים.
השיבוש השני לא מנפח אלא להפך – מוחק. אם יש משהו שאני לא מבין או מעריך – מיד אמתח עליו קו מזלזל. אפשר לראות זאת באופן מובהק בפיוטי הסליחות של בני אשכנז. שקועות בהם אלף שנים של יצירה רוחנית וספרותית. כדרכו של עולם, יש פיוטים מעולים ויפהפיים ויש בינוניים ומשעממים. בכל דור בררו להן הקהילות מתוך הפיוטים הללו את היפים והנוגעים ללב, ודחקו מעט את האחרים. אך הדור שלנו מסתער על כל עולם הפיוטים האשכנזי בחמת זעם, עד שכמעט לא נשאר ממנו דבר.
כבר מזמן איננו אומרים פיוטים בשבתות רגילות, וגם את אלו של הימים הנוראים קיצרנו – ובצדק. אני מודה שלא הייתה ברירה, כי גם סבלנותי שלי לא מה שהייתה פעם לסבֵי־סביי. המפלט היחיד שנשאר לפיוטי אבותיי הוא הסליחות והקינות – ועכשיו מוחקים אותן גם משם. נדמה לי שרוב תלמידי הממ"ד מבני אשכנז כבר אינם מכירים את הסליחות של אבותיהם, כי – בהיפוך היסטורי מפתיע – בבתי הספר אומרים רק את הסליחות היפות של עדות המזרח. אין עיני צרה במסורת הנפלאה של הספרדים. להפך: אני מעריץ אותם על סירובם לוותר אפילו על פסיק מהמסורת הטובה שקיבלו מאבותיהם. צר לי שיוצאי אשכנז אינם לומדים מהם בנוגע למסורתם־שלהם. נכון שלא כל הפיוטים האשכנזיים מתאימים לכל אוזן צעירה. אך אין חצי מהם שיכולים להתאים? אין רבע? מי מנסה להציל מה שאפשר מהעולם העשיר והיפה הזה?
מה שהכי מדהים אותי הוא ההתכחשות לתכנים הרלוונטיים של הפיוטים האשכנזיים. אני זוכר איך לפני שמיני עצרת תשפ"ד קראתי כותבים שזלזלו בפיוטים ה"לא רלוונטיים", שמדברים על טבח וסבל, דם ויגון. בעיוורונם חשבו אז המבקרים שתם פרק הדמעות בהיסטוריה היהודית. מילא זה; נבצר מבינתי להבין איך גם אחרי הטבח יש כאלו שעדיין שקועים בקונספציה הזו. קחו לדוגמה פיוט אשכנזי לעשרת ימי תשובה: "ראה בעינוי אנונים ועגומים, שור נא בשפלות מעוטי עמים... אבלים ובדודים נזופים ונזעמים... אין להם מנוחה ושקט ושלומים, במה להתנחם ולמצוא תנחומים, שלום מצפים והנם נלחמים". זה לא רלוונטי? זה לא קשור למציאות שלנו?
כך נאמר בפיוט מרטיט אחר לערב ראש השנה: "אנא הבט בצדקת עבדיך וחסידיך, אשר הערו נפשם למות עליך, ולא חסו על נפשם ועל זרעם... וביטלו רצונם מפני רצונך, וקידשו שמך הגדול ולא חיללוהו, ורצו לָזֶבח ופשטו צווארם, ועמדו בניסיון ונאמנו, ונבחנו בצירוף ונמצאו תמימים". אפילו אם הפיוט הנפלא הזה לא היה רלוונטי, היה ראוי לדבוק בו, לזכר אבותינו הקדושים הי"ד. לדאבון הלב ולמרבה היגון, אין עכשווי ממנו.
יש מילים שבאמת כבר פחות רלוונטיות אם מבינים אותן כפשוטן. אבל גם אותן לא צריך להזדרז למחוק, וודאי לא להשמיץ. הגמרא במסכת יומא מספרת בשבחם של אנשי הכנסת הגדולה, שעמדו בפני בעיה: איך אחרי יגונות הגלות וחולשותיה אפשר לומר בתפילה "הא־ל הגדול, הגיבור והנורא"? חכמינו סירבו למחוק את המילים הללו, אלא פירשו אותן מחדש, ומצאו להן מקום גם במציאות החדשה: "אלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?!" כך נוהגים יהודים במוסדות נושנים ובמילים עתיקות: לא מזדרזים לזרוק כשאפשר לפרש.
השיבוש השלישי שהתנחל בתפילותינו הוא הפיכת התפילה לשירה בציבור. מוזיקה תופסת בחיינו מקום חסר תקדים. פרופ' אלן בלום מתח על כך ביקורת חריפה כבר לפני ארבעים שנה, בספרו רב־המכר "דלדולה של הרוח באמריקה", שיצא כנגד מגמות פרוגרסיביות באקדמיה: "החיים הפנימיים המשמעותיים מתקיימים רק בהאזנה למוזיקה. תופעה זו היא מדהימה ובלתי מובנת... בני אדם מתרבויות עתידיות ישתוממו על כך, ויראו בה תופעה בלתי מובנת, כשם שאנו מתייחסים לתופעת הקאסטות בהודו, לשריפת המכשפות, להרמונות".
בלום הגזים מאוד, ויש גם הרבה טוב בנוכחות הגוברת של המוזיקה בחיינו. אך בסופו של דבר, התרבות היהודית המסורתית היא קודם כול תרבות של מילים. בהר סיני קיבלנו ספר ולא תווים. כשמתרגמים זאת לתפילה, השאלה העיקרית אינה כמה מנגינות שרים, אלא איפה ומתי. בתי כנסת סרוגים רבים רוצים כל כך "להתחבר לתפילה" עד שהם מסתפקים בחיבור ושוכחים להתפלל. "חיבור" בעיניהם אומר דבר אחד: כמה שיותר שירים. וכך את הקטעים המרגשים ביותר בתפילה, כמו תפילת "זיכרונות" של ראש השנה, ממלמלים בחטף, כדי להגיע מהר יותר לפסוקים שיש להם מנגינה. בקטעים עצובים שרים מנגינות שמחות, בעיצומן של פסקאות מהורהרות רוקדים ריקודים קצביים, והכול מתוך התעלמות גמורה מהתוכן הפנימי של התפילה ומהמקצב המילולי שלה.
אצל בעלי־נגינה אמיתיים המוזיקה היא מעשה אומן, המשתלבת בתפילה במקומות הנכונים, מתוך רגישות ועדינות. הם מבחינים בין המנונות הלל ושבח, שראויים למנגינה – "הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה" – לבין לחש של תחינה אישית, שכל מנגינה רק פוגעת בו. אך אצל חקייניהם הרבים השירה אינה אופן של תפילה אלא תחליף לתפילה. קשה לשוחח בכנות עם ה', ולכן מוותרים לגמרי על השיחה. במקום הוויתור הזה מוטב לומר לה' בכנות: אני עדיין לא מצליח להתחבר לכל המילים; אעשה כמיטב יכולתי, ואבקש שתאיר עיניי לתורתך ולתפילותיך. אחרי שאומרים זאת בהחלט אפשר גם לשיר, שהרי זה פירוש המילים "כל ברואי ברייה בפצח מפצחים": כל יצורי העולם פותחים את פיהם ושרים לה'.
לעוד טורים של הרב חיים נבון
