מאמרו של הרב גודמן מנכיח באופן נכון את הלבטים של המפגש עם יהדות ארה"ב עבור קהל אורתודוקסי ואורתודוקסי־מודרני. גודמן מתאר יפה את החובה להכיר את יהדות התפוצות ולהבין את הכאב, הלבטים והרקע שמגדירים את מסגרת עולמה של היהדות הליברלית. אני יכול גם להבין שמי שנחשף למלוא המורכבות של יהדות אמריקה, חש קושי מול מי שמגיבים למצוקתם בזלזול ובדרישה פשוטה "שיעלו ארצה". בעיני גודמן זוהי תגובה אומללה, והיא נעדרת הכרת הרקע, המורכבות והמסירות של מרחבי היהדות הליברליים.
עוד כתבות בנושא
אני מבין את טיעונו של גודמן, אך בעיניי יש משהו בריא גם בטיעונים הנגדיים, הוותיקים, שכבר אינם תקינים במרחב עולמנו, אך יש בהם קסם ראשונים שאין לזונחו. טיעונים שהיו תשתית כינונה של המדינה, בנוסח: "העלייה איננה בחירה אישית בלבד אלא חובה לאומית־היסטורית"; "אין העלייה עניין של נוחות אישית, אלא חובה של עם הבונה את עתידו"; "ציונות שאינה מביאה לעלייה – איננה ציונות"; ו"העלייה היא מעשה של תיקון היסטורי והגלות איננה מצב נורמלי של עם החפץ חיים".
שוב, אני מסכים לחלוטין: צריכים ללמוד להכיל. צריכים ללמוד לדבר עם מי שחי בחו"ל מהמקום התרבותי וההכרתי שבו הוא נמצא. להטיח בבן שיחך את תובנותיך הזרות לו לחלוטין, זהו מעשה שאינו מועיל ולרוב אף מזיק. ובכל זאת.
הכי מעניין
גודמן מתאר יהודים ציונים הקשורים לישראל וגאים בעליית קרוביהם, אך להם עצמם קשה לעלות בשל לימודים, קידום בעבודה, לידה מתקרבת או חשש משפה זרה ותרבות חדשה. אפשר להבין ונכון להכיל. אבל לתחושתי, בשלב מסוים ההכלה ממצה את עצמה ומה שנותר הוא ההכרעה האישית. האדם נותר עם תוצאות בחירותיו, ורק הוא יהיה אחראי עליהם. אפשר וחשוב להכיל, אבל נכון גם להגיד את האמת. לא הכול תוצאות ההקשר והסיטואציה; מאחורי ה"לא יכול" יש גם "לא רוצה". בסופו של דבר האדם מכריע איך לנהל את חייו, ואם לעולם לא מתרחשת עלייה, אז האדם נמצא במקום שבו הכריע לשלילה.
ההכלה אינה מחליפה את הביקורתיות ואינה מעלימה את מחירי ההכרעות שאנו עושים בחיינו. מה המחיר? גל האנטי־ישראליות של ילידי המשפחות שתרגמו את עולמם היהודי עד תום לעקרונות הליברליזם המערבי – אינו תאונה. אין זה מקרי שרוב המצביעים לממדאני בקרב היהדות הליברלית בבחירות האחרונות לעיריית ניו־יורק היו צעירים יהודים פרוגרסיביים. בספרי "זהויות מתנגשות" כתבתי שארץ ישראל ומדינת ישראל מאתגרות יהודים ליברלים שתרגמו את עולמם לחלוטין למרחבי השיח המערבי. שיח מערבי ליברלי זה מסתייג מהמדינה היהודית שיש בה תביעה למחויבות אתנית (מדינה ליהודים), תביעה שאינה מתיישבת עם האתוס הליברלי. אי־נחת זו קשורה גם לעובדה שעם ישראל איבד את מעמדו כפליט נרדף; הוא הרי מצא את ביתו, כך חשים רבים, בארה"ב, ושם, במרחב מערבי זה, מוגדרים גבולות "הבית" וממילא גם זהותו היהודית. תובנות אלה נוצרות בלב השיח הליברלי התקין, שמשתתפיו מכוננים את זהותם היהודית על יסודות תרבותיים אוניברסליים (קרי: הטוב, המוסר, הצדק וההשכלה), ופחות על יסודות פולקלוריסטים פרטיקולריים כשפה, מועדים וימי זיכרון יהודיים, ועוד יותר פחות על יסודות לאומיים פוליטיים, כהזדהות עם מדינת ישראל.
ממש החודש הגיעה דוגמה נוספת למהלך תרבותי זה: היהדות הקונסרבטיבית – בניגוד לדרכה עד כה, להתנהל בהירואיות מול וכנגד ההיגיון הליברלי – החליטה לשנות את דרכה, לבקש מחילה מבני קהילתה, ומעתה להכיל ולקבל את תופעת נישואי התערובת. הלחץ הציבורי הכריע, אין ברירה. זה צעד שיש בו תובנה של "להיות או לחדול". בדו"ח שפרסמה לאחרונה "כנסת הרבנים" של היהדות הקונסרבטיבית נקבע שמכיוון ש"עקרון יסוד של התנועה הקונסרבטיבית/מסורתית הוא שההלכה והפרקטיקה היהודיות מתפתחות בכל תקופה כדי לתת מענה לצורכי קהילות במקומות שונים בעולם", נכון יהיה "להבין את ההקשר העכשווי של נישואי תערובת במשפחותינו ובקהילותינו, לעמוד על השלכות גישות העבר שלנו, ולהכיר בצרכים השונים בקהילות בצפון אמריקה ובעולם כולו", ומעתה למקד את המאמצים ביצירת צעדים כדי "להמשיך בדרך של הכלה ומעורבות של זוגות בנישואי תערובת ושל משפחותיהם" בקהילה הקונסרבטיבית, כולל שיתוף פעולה מלא עם תופעה זו.
לסיכום, צודק גודמן שעלינו לעשות הכול כדי לתת לעולים ארצה תחושת בית במדינת ישראל, אך יש לזכור גם שהיהודים בגולה אחראים למעשיהם ולכל דבר יש מחיר. אין להיות מופתעים אם המובן מאליו מתרחש מול עינינו, קרי נטישת מדינת ישראל והיעלמות מהירה במרחב הליברלי. ובפרפראזה על דברי המשנה באבות: הכול צפוי, והרשות נתונה.
מאמרים נוספים של פרופ׳ אבינועם רוזנק
