בשבוע שעבר, השבוע הראשון של המלחמה מול איראן, בעיצומם של ימים חסרי תקדים בהיסטוריה של העם היהודי, נערך באוניברסיטה העברית בירושלים אירוע שכותרתו "משבר הדמוקרטיה, החטופים והמלחמה באיראן: האוניברסיטה העברית ועתידה של ישראל". האירוע נועד להתקיים מול חבר הנאמנים של האוניברסיטה, אולם בשל המלחמה הוא בוטל ועבר לזום. ברגעי השיא השתתפו בו 170 צופים. הדוברים היו אושיות כבדות משקל במחאה החברתית, רובם חברי סגל מהאוניברסיטה העברית. כולם נשאו דברים על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית בצל הטלטלות הפנימיות והאיומים מבחוץ, והתבקשו לקשור את הדברים גם למלחמה הנוכחית.
היה זה מופת של שיח חד־צדדי, פנימי, רווי דוברים מודאגים וביקורתיים מאוד, המדברים לקהל אוהד. ניתן לומר שהיה זה ביטוי מובהק של "משבר הדמוקרטיה באקדמיה": נטען שזהו מופת של "דיון ביקורתי", ואולם במחוזותינו המושג "ביקורתיות" מכוון לסוג מסוים של טיעונים, ללא בחינת הסדקים המצויים בטיעונך שלך, והיעדר מפגש עם הקולות הרבים של החברה הישראלית. לקונה זו בשיח האקדמי נכונה לרוב מניין ובניין של ראשי החץ של האקדמיה המערבית: ייצוג־חסר עמוק של מרצים ומרצות שאינם מבטאים את העמדה "הנכונה" והמקובלת. במרחב אינטלקטואלי שהמושג "מגוון" הוא ראש תפארתו, ייצוג־החסר הזה הוא מעילה בשליחות האינטלקטואלית־אקדמית. ההשלכות של מצב זה הן ערעור אמינותה של האקדמיה והתנתקותה מהמציאות החברתית־תרבותית.
האוניברסיטה העברית. | צילום: אורן בן חקון
דוברי הפאנל ביכו את "הידרדרות הדמוקרטיה" אך החמיצו את תמונת הראי שהם שרויים בה, בהיותם דוברים של תיבת תהודה שהקשר בינה ובין המרחב הציבורי הכלל־ישראלי הולך וניתק. ההתבצרות במרחבים מוגנים של "אנשי ונשות שלומנו" מאפשרת סוג של נחמה, חפה ממחשבה ביקורתית הצומחת ממפגש דיאלוגי בין רעיונות שונים. להבנתי, בתיבות תהודה אלו יש סכנה אמיתית לטיבו של מחקר מורכב וקשוב ולרעיון החירות, החופש וכוח היצירה, ויש בה ערעור על הלגיטימיות של לפחות ממחצית הציבור בישראל.
ג'ונגל של מאבקי כוח
האירוע היה רווי בדברים המקובלים והמוכרים: שיח שרואה בבית המשפט העליון מקדש מעט של הדמוקרטיה הישראלית, מרחב שיפוטי שאין לערער על שיקול דעתו והמגן היחיד על זכויות אדם, אשר עומד מול "עריצות הרוב" שנתפסת כמחריבת הדמוקרטיה. השיח היה מוצף מושגים כ"הפיכה משטרית" ו"דיקטטורה זוחלת", שיוצרים את האווירה הנכונה של "הראוי", המקבל חיזוקים מהמאזינים. נעדר ממנו הרעיון שלצד שלטון החוק – החשוב וההכרחי – יש גם משקל להכרעת העם בבחירות חופשיות, ושהגוף המחוקק במדינה, כפי שלמדנו בשיעורי אזרחות, הוא בית הנבחרים ולא בית המשפט העליון. נכון, תפקידו של בית המשפט לאכוף את כללי המשחק המקובלים, ואולם הוא אינו אמון על יצירת כללי משחק חלופיים שמעקרים את כוחו של בית המחוקקים, איננו שליט־על, ולא האורים ותומים להכריע מהי "סבירות".
בדברי הפתיחה נקבע שוב ושוב: "הכול פוליטי". זוהי תמונה גרועה לדיון ערכי המצמיח את רוח האדם. אם הכול פוליטי, לא ניתן עוד להאזין לאיש ללא החשד המכסה את הכול, ולא נותר אלא ג'ונגל של מאבקי כוח, והחזק יכריע. אם "הכול פוליטי", עלינו לבחון בשבע עיניים את תהליכי השחיקה שהתחוללו בעקבות "המהפכה החוקתית" שחולל פרופ' אהרן ברק בשנות התשעים, מהרחבת "זכות העמידה", הגדרת כל נושא כ"שפיט", לקיחת סמכות לבטל חוקי בית המחוקקים, פסילת מינויים ומניעת מימוש מדיניות. על כל אלה כתבו כמובן רבים לפניי. אם הכול פוליטי – נשאר, חלילה, רק כוח.
שלא יהיה מקום לספק: איני שולל את חיוניותו של בית משפט עליון עצמאי. הביקורת השיפוטית היא קריטית עבור כל הדברים הטובים שכולנו מאמינים בהם: הגנה על זכויות אדם, שוויון, חירות והעדר שרירותיות. אולם כל זה לא קשור לשיח המקובל במחנה המחאה, שהפך את בג"ץ למילה נרדפת ל"דמוקרטיה", בעוד חברי הכנסת והממשלה הם חשודים מיידיים בהפיכות של חושך וצרות מוחין. דוברי המושב הנדון השמיטו את האפשרות שמא דווקא עודף עוצמה ריכוזית בידי שופטים הוא אתגר דמוקרטי. כך נוצר שיח מטיף בעיקרו, והועלמה ההזדמנות לדון במשבר באופן כן ומקיף.
המושב הנדון קשר בין סוגיית החטופים והמלחמה עם איראן. מהדברים השתמע בצורות שונות כאילו יש קו ישר בין "חטופי אוקטובר", "ההסלמה עם איראן" ו"שבר הדמוקרטיה הפנימי". יותר מנרמז שההנהגה הנוכחית, בשל פגמיה הדמוקרטיים, כושלת בטיפול במצב הביטחוני; שאם היינו "שומרי סף" טובים יותר בבית, אולי לא היינו ניצבים בפני איומים כאלו מבחוץ. התיאור הזה מפתה, אך זוהי שגיאה לתלות את כל תחלואי המציאות החיצונית במחלוקות הפנימיות או בפגמי המחנה היריב. המציאות מספרת משהו אחר: האויבים שלנו קיימים ועומדים, עם או בלי קשר למבנה מערכת המשפט. לטרור הרצחני שחווינו ולאיום האיראני יש "בית מדרש" עצמאי, והם לא הדהוד ואדוות של ויכוחי הכנסת.
אם יש קשר בין הדברים, הוא אחר: כאשר השיח הציבורי שלנו הופך למאבק פנימי יוקד ומבוהל על "משבר הדמוקרטיה", נוצר תבלול בעינינו, שאינו מאפשר לזהות את האיום הקיומי שמעבר לגבעה; איום שביטויו המזוויע הוא המשך כליאתם ועינויים של חטופים בידי ארגון טרור שהישרדותו הפוליטית והשלטונית משמרת את חזון השמדת מדינת ישראל, ארגון הקשור בעבותות חזקים לשלטון איראני המצהיר על יעד של השמדת המערב כולו. כדברי ההוגה והכלכלן תומס סואל, "מי שמתפאר במורכבותו לא בהכרח מבין שהאמת עצמה לרוב פשוטה, מה שמסובך זה להתחמק ממנה".
דיונים כאלה מתחזקים חשיבה בינארית היושבת על מצע רטורי פולמוסי, שתמיד הופכת את ה"אחר" לקיצוני ולנעדר סבירות – כולל משפטים בוטים שנאמרו בכנס ושלא ראוי להעלותם על הכתב כלפי נשיא מדינת ישראל וראש ממשלתה. איש לא מחה. וכך העולם מחולק ל"מקדשי הדמוקרטיה" מול "רומסיה", ל"נאורים" ו"חשוכים", ושאר הבחנות שיותר משהן משרתות את הטיעון הליברלי הן ממעיטות את תומכיו. כל זה הוא עיוורון שטומן בחובו סכנה קיומית – פיזית, תרבותית ורוחנית.
כנגד ארבעה אינטלקטואלים ועוד אחד
בעיני הדוברים במושב שסקרתי כאן, דיון כזה מבטא את דמות "האינטלקטואל המעורב והמחויב". דמות זו מונגדת לדמותו של האינטלקטואל "המרוחק" או "האובייקטיבי", שהתגלם בדבריו של ג'וליאן בנדה על "בגידת האינטלקטואלים". בנדה יצא חוצץ נגד אנשי הרוח של זמנו, שנטשו לטענתו את ייעודם ושליחותם. בעיניו, בגידת האינטלקטואלים מתרחשת בשעה שהם פונים אל החברה והפוליטיקה ומטרידים עצמם בעיסוקי לאום ומדינה. תפקידם הראוי הוא לעסוק ברוח האוניברסלית, במושגים מופשטים ורעיונות כלליים, לחקור את המציאות ללא שום מעורבות לאומית או חברתית, חפים מכל אינטרס קהילתי או פוליטי־מעשי.
איני מסכים עם עמדתו של בנדה כלל וכלל, ואני מזדהה עם רעיון האינטלקטואל המעורב והמחויב. ואולם ליבי אינו נמצא עם האינטלקטואלים המעורבים והמחויבים של זמננו בתצורה שתיארתי, ואבהיר את החלופה הראויה בעיניי.
יש כמה צורות של אינטלקטואלים. יש אינטלקטואלים בודדים, שרואים בחברה הפרעה לשלמות, ופורשים מהחברה למדבר בחיפושם אחר שלמות רוחנית. דגם זה, כפי שמתאר המדרש את רשב"י ובנו במערה, עלול ליצור מתבודדים המזיקים לעולם. ישנם אינטלקטואלים כמנהיגים – בדומה לחזונם של אפלטון והרמב"ם. ואולם קרל פופר כבר הזהיר מפני מנהיגים שהאוטופיות שלהם נפגשות עם הכוח, והם עלולים להיגרר להשחתה המצויה בכוח הפוליטי. יש אינטלקטואלים לעומתיים, שתכונתם בעיקר להתנגד לממסד ולהציע חלופות מוגבלות שאין בהן אחריות כלל־מערכתית; אפשר להזכיר בהקשר זה דמויות כסארטר וליבוביץ. טיבם של אלה שהם מנוכרים למה שנראה בעיניהם "ההמון". וישנם אינטלקטואלים אידיאולוגיים המחויבים לאמת המוחלטת שלהם, בדומה לסופרת וההוגה איין ראנד; אלה גולשים חיש קל לאינדוקטרינציה, ואינם רואים את הסדקים של משנתם שלהם. כאשר אני שומע, או קורא ברשתות החברתיות, דיונים אינטלקטואליים כגון אלה שתיארתי, אני חש אווירה אינדוקטרינית שלא הייתה מביישת מערכות מקבילות, כאלה שהדוברים באותו שיח היו מבקרים אותם כ"לא מעמיקים".
אני מאמין בדמותו של האינטלקטואל החינוכי. דמות זו מחויבת לגישה מאוזנת, ויש לה כמה מאפיינים. במסגרת זו אני רוצה להדגיש רק אחד מהם: האינטלקטואל החינוכי חולק על החד־ערוציות של "האינטלקטואל האידיאולוגי". הוא נמנע מפירוק דה־קונסטרוקטיבי ומכפייה; הוא מבקש לצמוח ולהצמיח דרך דיאלוג והקשבה. הוא מבקש לחנך ולא ליצור אינדוקטרינציה, והוא יודע להודות בסדקים ובכשלים של משנתו שלו כחלק מתהליך חשיבתו עם תלמידיו.
לא ניתן לקיים דיון ללא ספק וללא הקשבה. כאשר "הכול פוליטי", אווירת הדיאלוג והרוח נעלמת והכול הופך למבצרים מבודדים הנלחמים זה בזה. דיון משמעותי וחינוכי דורש השתהות וחלל המאפשרים שאלות, כגון "ואולי זה לא כך?", "מה דעתך?", "אולי אפשר לראות זאת אחרת?", "מי לא נמצא כאן בחדר ולא הוזמן?", "אם הוא לא הגיע – למה הוא לא הגיע ומה גרם לו להרגיש לא בבית?", "מה הייתי צריך להשאיר מחוץ לחדר הזה כדי להרגיש בנוח עם קהל מאזיניי־מאשרייי?" ו"עד כמה נותנים לי להיות 'אני' בדיאלוג הזה?".
במסגרת זו, למרות כל אי־הנחת שהבעתי כלפי המושב שתיארתי וסלידתי מהתבטאויות גסות שהזכרתי – קולם, כאבם, טרדתם, הלוך הנפש ההומניסטי של הדוברים, חשובים ביותר. טרדתם חיונית לקיומה של חברה מאוזנת שיש בה גוונים, והיא מבטאת חלקים מרוח האדם המבקש טוב.
אני מאמין שאינטלקטואל מעורב צריך לנוע בין רציונליות לאהבה; להימנע מאליטיזם ואינדוקטרינציה; להיות רגיש לצרכי החברה; להציע חינוך שמכבד את התלמיד כאוטונומי וייחודי, ולבקש "תיקון עולם" ללא רדוקציה למערכות כוח, אלא דרך חזון ואמון ברוח האדם.
פרופ' אבינועם רוזנק מלמד בחוג למחשבת ישראל ובמרכז מלטון לחינוך יהודי, האוניברסיטה העברית, עמית בכיר במכון ון־ליר ובעל הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל