רוב יהודי העולם אינם חיים בישראל. כן, רוב העם שלנו מפוזר ברחבי העולם. אומנם ניטש ויכוח האם המרכז היהודי הגדול ביותר הוא ישראל או ארה"ב, אך אם מחשבים את כלל יהודי העולם, כולל יהודי אירופה ועוד – אין ספק שרוב העם היהודי לא בחר לחיות בישראל. זוהי מציאות עובדתית פשוטה ומכאיבה.
האם אכפת לנו מאחינו שבתפוצות? האם אנו מנסים להבין את הקשיים והאתגרים הניצבים בפניהם? לעיתים נדמה שאנו הישראלים כה טרודים בבעיות שלנו, עד שאנו לא מתפנים להתבונן בבעיות של היהודים שאינם חיים פה. למען הסר ספק: אני תומך בכך שיהודי העולם יעלו לארץ ויבנו כאן, יחד איתנו, את בית חיינו ואת עתידנו. ואולם הדבר טרם קרה. מכאן עולה השאלה: האם אנו מסתפקים במלמולים נוסח "יש להם קשיים? ברור, שיעלו ארצה", או שאנו מודעים ורגישים לאתגרים שהם מתמודדים עימם?
בשנתיים האחרונות מתמודדים יהודי העולם עם עלייה דרמטית באנטישמיות. הם נדרשים למאמצי התגוננות פיזית, ומנסים להסביר את הצורך וההצדקה בקיומה של ישראל נוכח בורות רבה, במקרה הטוב, כלפי ישראל והעם היהודי. האשמתה של ישראל ב"רצח עם" מבטאת זאת היטב.
הכי מעניין
נוכח האנטישמיות הגואה, ניתן לראות עלייה בהרשמה למוסדות יהודיים, שכן יותר יהודים מבקשים קשר ובית. מצד שני, יש גם עלייה מדאיגה במספר הצעירים היהודים שנסחפים בגל האנטי־יהודי, מתנכרים לישראל ומתנגדים לעצם קיומה.
שנאת ישראל קיבלה השבוע ביטוי קשה במיוחד, בפיגוע הנורא באוסטרליה נגד יהודים שביקשו לחגוג את חנוכה. 16 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו בעוון היותם יהודים ותו לא. פיגוע זה, המצטרף לפיגועים קשים אחרים, מלמד כי סוף המילים הנוראיות להפוך למעשים מתועבים.
בעיניי, תגובות ישראליות בנוסח "שיעלו ארצה, מה הם מצפים? שיאהבו אותם שם?" הן אומללות. אני מייחל שאחינו יעלו ארצה, אך מגוריהם שם אינם היתר לרוצחים לפגוע בהם. קול דמי אחינו צועקים אלינו. האם אנו שומעים את הצעקה, או רק מצקצקים ומשתכנעים שאין להם מה לעשות שם?
חנוכייה במקום הטבח בחוף בונדיי בסידני שבאוסטרליה, דצמבר 2025 | צילום: איי.אף.פי
מנותקי קשר
כדי להבין את המצב לאשורו, עלינו לערוך חלוקה בין שלוש קבוצות עיקריות של יהודים בחו"ל. הקבוצה הראשונה מורכבת מיהודים ציוניים הקשורים לישראל וחשים גאווה כאשר מי מבני משפחתם עולה ארצה - ועדיין, להם עצמם קשה מאוד לעלות. האחד נמצא בעיצומם של לימודים לתואר מתקדם, אחר לפני קידום בעבודה; אחת מתכוננת ללידה, השנייה חוששת לעבור עם ילדיה לארץ אחרת וללמוד שפה ותרבות חדשה, ועוד.
הקבוצה השנייה מורכבת מאנשים החשים שהם יהודים - חלקם אף שייכים למסגרת יהודית כזו או אחרת. ייתכן שהם אף מזדהים עם מדינת ישראל, בפרט אחרי 7 באוקטובר, אך ציונותם איננה כה מרכזית וחזקה עד שתגרום להם לשקול עלייה ארצה. מדובר ברצף ארוך ומגוון של זהויות. יש מי שמשתייכים לבית כנסת יהודי, ויש שמבקרים בו רק לעיתים רחוקות; יש מי שילדיו לומדים בבית ספר יהודי של יום ראשון (רובם רק עד בר־המצווה), ויש שגם זה לא. חלקם ביקרו בארץ כמה פעמים, אחרים ביקרו בה פעם אחת, ויש שאף פעם.
וישנה קבוצה שלישית, של ה"בלתי משויכים", אלה שאינם חברים במסגרת יהודית כלשהי. הם לא חונכו ליהדות או ציונות, לא נשלחו בנעוריהם לבית ספר או למועדון יהודי, הוריהם לא לקחו אותם אפילו פעם אחת לבית כנסת, והם לא היו חברים בתנועת נוער יהודית. התוצאה פשוטה: יהודים כשרים ויקרים אלו אדישים לשאלת ישראל וליהדותם. הם תופסים עצמם רק כאנשים ממוצא יהודי, כפי שהשכן שלהם הוא ממוצא איטלקי או פורטו־ריקני. עובדת היותם יהודים היא חסרת משמעות בעיניהם, הם "מנותקי קשר".
וכך, בזמן שאנו בישראל דנים על יחסנו לזרם יהודי כזה או אחר, עשרות אחוזים מיהודי העולם אינם מרגישים כלל שייכות ליהדותם. האם ראוי לכעוס עליהם? האם נפטיר כלפיהם "שיעלו וזהו", כאשר הם בקושי חשים זיקה לארץ הזאת או לעם הזה, ואינם מבינים את משמעותה?
במשך שנות דור, הכביש היה חד־סטרי. "תפקידם" של יהודי ארה"ב היה לתמוך ולתרום כסף, ותפקידנו היה לקבלו. נוכח אתגרי ההווה נדרשת, לצד ההבנה שעם ישראל צריך לשוב לארץ ישראל, היכולת להתעניין בעם היהודי שבחו"ל, אתגריו והתמודדויותיו. הצורך הזה מתחיל קרוב לבית. יש כאן יהודים שעלו אך מתמודדים עם קשיים, או כאלה ששוהים כאן בביקור ארוך, במסגרת תוכנית זו או אחרת. עד כמה אנו באמת מתעניינים בהם, פוגשים ושואלים? האם ייתכן שאנו תומכים בעלייה אך לא בעולים?
הנמצאים כאן מהווים את המעגל הראשון, ולהם הכי פשוט להאיר פנים. המעגל השני מורכב יותר אך חיוני: תושבי חו"ל. עלינו להתעניין, לקרוא, ומי שמתאים לו – לפעול ליצירת גשר וקשר.
מול המחיצה
הדברים נכתבים בעקבות השתתפות במסע אל יהדות ארה"ב שהובל על ידי ארגון גשר, משרד התפוצות ומִנהלת עמ"י לקשרי ישראלים והתפוצות. המסע החשוב הותיר אותי עם שתי נקודות התלבטות, לא בהכרח נעימות.
ראשית, יחסנו ליהדות הרפורמית. אין זה סוד שרבים בארץ מוכנים לקיים מפגשים בין נוער דתי לנוער חילוני, אך לא עם נוער רפורמי. הסיבה פשוטה; החילונים אינם מתיימרים לדבר בשם התורה, ואילו התנועה הרפורמית טוענת שצריך לשנות את התורה עצמה. אומנם בעבר התנועה הרפורמית ביקשה לוותר גם על הציונות, ובעניין הזה היא "עשתה תשובה", אך האופן שבו היא מקיימת את יהדותה עדיין נתפס כמוזר ומעוות בעיני רבים: החל מישיבה משותפת של גברים ונשים בבית הכנסת, ועד הפעלת רמקול בשבת וחילולה באופן כללי (אפשר לבוא לבית הכנסת ברכב, עם טלפון ועוד). השיא הוא הנכונות של "רבנים" רפורמים רבים להכיר בנישואי יהודים ונוצרים, ולערוך את החופה לצד כומר. נקודת מחלוקת נוספת היא אופי הגיור, והכרתם כיהודי במי שנולד לאב יהודי ואם נוצרית.
במהלך המסע חלחלה בי ההבנה שהיהודי הרפורמי עצמו מזהה את עצמו כמי שמתחבר לזהותו ולמורשתו. הוא משתייך לקהילה יהודית ובכל סוף שבוע הוא מקדיש חצי יום ליהדותו, משתתף בתפילה, מקשיב לקריאת התורה ומקיים ארוחות ארוכות. מבחינתו, המניע שלו אינו לפרק את עולם היהדות אלא לחזק אותו. גם אם מעשיהם של היהודים הרפורמים חמורים בעינינו, ניתן לתת אמון בטוהר כוונותיהם ובכך שהם רואים עצמם כפועלים למען העם היהודי. הבנה כזו איננה משנה את עמדתנו, אך היא כן משפיעה על סגנון הדיבור שלנו איתם ועל האמון במניעיהם.
עבור רוב מוחלט של חבריה, הקהילה הרפורמית היא שמטפחת את שייכותם לעם היהודי. אם היא תיסגר, הם לא ילכו לקהילה אורתודוקסית שבה מקיימים את התורה כלשונה, אלא יהפכו ל"בלתי משויכים", וילכו ויתבוללו. מאות אלפי יהודים משמרים בדרך זו את שייכותם לעם היהודי. אילו הדבר היה בידיי, הייתי בוחר כמובן שכולם יהיו אורתודוקסים נאמנים, ואולם לא זו הבחירה שניצבת בפנינו. האם האפשרות העדיפה היא התבוללות והיעלמות של ציבור יהודי גדול?
התהייה השנייה נובעת דווקא מהמפגש עם חבריי הישראלים למסע. מדובר באנשים איכותיים, שרובם מקיימים אורח חיים חילוני אך מרגישים יהודים ורוצים שאף ילדיהם יחושו כך. רבים מהם סיפרו, כל אחד ללא תלות באחר, כיצד רצו לחגוג בר או בת מצווה לילדם ולבטא את הצטרפותו לעם היהודי באירוע שיכלול בית כנסת, ספר תורה ועוד. ואולם הם חשו מרוחקים מבתי הכנסת הדתיים, רבים מהם בעקבות קיומה של המחיצה. בלשונם, הם רצו לציין את הצטרפות בנם לעם היהודי כאדם בוגר כשכל המשפחה יחד, ולא כשאימא יושבת באזור אחר ומאחורי פרגוד. לדבריהם הם היו רוצים ללכת לבית כנסת רפורמי, ואולם באזור מגוריהם לא קיים בית כנסת כזה.
גם כאן עולה השאלה: האם ומה עלינו לעשות כדי להעניק לציבור רחב את האפשרות לטפח את זיקתו לעם היהודי, ולחנך את ילדיו ברוח זו? האם יש דברים שניתן לעשות, במסגרת ההלכה (אולי בשעות אחרות מהמניינים הרגילים), כדי שאנשים אלה יחושו קרבה לבית הכנסת ולא ריחוק ממנו?
עלינו להישאר נאמנים לחלוטין להלכה, שהיא חיינו ועתידנו. מותר גם לחלוק ואף לכעוס על עצם התהיות שהעליתי. אבל צריך גם להציע תשובות חיוביות לשאלות הללו, ולא להסתפק בלומר מה לא.
הנביא ישעיהו אומר: "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". רבים מסבירים שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. ישנם "הנידחים" שמצבם הפיזי קשה, אך ישנם גם "האובדים", שמתבוללים ונטמעים דווקא נוכח השפע. אנו מבקשים לחזק את הקשר עם כל הסוגים. רק יחד, עם כל חלקי העם היהודי, ננצח.
עוד כתבות בנושא
