ב־1938 נכנעה בריטניה בוועידת מינכן לדרישותיו של היטלר. מה שמדהים במיוחד היה שאחרי הכניעה חגגו הבריטים בהתלהבות את הישגם המדומיין. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהנכנעים תמיד מרגישים חרפה וכישלון. את הסכם מינכן, לעומת זאת, שיווקה ממשלת בריטניה המושפלת כהישג לאומי כביר. איך יכולה אומה להעמיד פנים שחרפתה היא בעצם ניצחון?
כדי להשיב על השאלה הזאת איננו צריכים מכונת זמן שתחזיר אותנו לבריטניה של 38'; בעינינו ראינו זאת במדינת ישראל, לפני 15 שנים בלבד. ב־11 באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט; בחול המועד סוכות תשע"ב הוחזר גלעד שליט לישראל. צה"ל העניק שם רשמי לאירועי קליטת שליט והסעתו לביתו: "מבצע בית השואבה". מי שלא ראה את פסטיבל עסקת שליט לא ראה שמחת כניעה מגוחכת מימיו. דקה אחרי דקה ליוו כלי התקשורת כל צעד של שליט ומשפחתו. ידידי הסטיריקן אסף וול אוהב לצטט את הצהרתם הנרגשת של השדרנים בשלב האחרון של הפסטיבל: "מסוקו של גלעד שליט עומד לנחות במצפה הילה" – כאילו מדובר בשחזור של מבצע אנטבה או בהטרמה של מבצע יניב השרברב, ולא בכניעה נוסח מינכן.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
התקשורת הישראלית שידרה ופירשה בהתלהבות את שחרור שליט, ובמקביל התאמצה להצניע את המחיר המחפיר ששולם בעד השבתו: שחרורם של אלף מחבלים, ובראשם יחיא סינוואר. את המחיר על חרפת סוכות תשע"ב שילמנו בריבית־דריבית אחרי 12 שנים, בשמחת תורה תשפ"ד. התשלום לא היה רק הטבח שהוביל סינוואר, אלא גם 251 הישראלים שנחטפו באותו יום. אנחנו הפכנו את החטיפות לקריפטונייט שלנו, לנשק האימים שאיננו מסוגלים לעמוד בפניו. האם אפשר להתפלא על כך שהחמאסניקים הבינו את המסר?
הכי מעניין
בזמן המלחמה האחרונה הפגינו המוני ישראלים שוב ושוב בכיכר החטופים בדרישה להיכנע למחבלים. ח"כ מיקי לוי זעק מעל במת הכנסת: "אני אומר בשם סיעתי: כל מחיר! כל מחיר!" גם אם כך אתה סבור, מה ההיגיון להצהיר על כך בפני העולם? בסופו של דבר, בעסקאות החטופים של המלחמה הזאת שילמנו מחיר נמוך יותר מבחינת מספר הרוצחים, אבל מחיר הרבה יותר גבוה מבחינות אחרות.
לראשונה הפכו החטופים לנשק אסטרטגי, שתמורתו נדרש צה"ל להימנע ממהלכים התקפיים. בשלב מסוים אף הפסיק צה"ל לגמרי את כל ההתקפות באזורים שבהם הוחזקו חטופים. במתחם פיקוד מרכזי של המחבלים הוחזק שבוי אחד, ולכן נמנע צה"ל מלתקוף שם. העיתונאי אבישי גרינצייג חשף שמאותו מתחם יצאו המחבלים לפעולות שהרגו 12 חיילים. קשה להבין איך עם חכם כל כך מתנהג בנושא הזה באופן אווילי כל כך, ואפילו מכריז על כך מראש – ומזמין את אויביו להשתמש בחטופים כמגן אנושי.
כל זה נובע מלב טוב ומחרדה אמיתית לשלומם של אסירינו. אך זה אחד המקרים שבהם השכל חייב להגביל את הלב. נקלענו בסוגיה הזאת למלכוד אסטרטגי. מתי אפשר לדון בשאלות האלה בקור רוח? בזמן שיש חטופים – אנחנו מאבדים את הראש; בזמן שאין חטופים – אנחנו מדחיקים. יותר מזה: אנשים חכמים אומרים לי שאין שום טעם לגבש מדיניות אסטרטגית בנושא השבויים, כנהוג במדינות מתוקנות, כי ממילא נזרוק אותה לכל הרוחות כאשר ייחטף השבוי הבא. למרבה הצער ושברון הלב, אפשר להניח שהוא אכן ייחטף; כי אחרי שלימדנו את כל העולם שרק שבויים יכולים לשבור אותנו, אויבינו עושים מאמץ עילאי לשבות מאיתנו עוד ועוד.
בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים הצהיר השנה שר הביטחון ישראל כ"ץ, שחמאס אכן מתכנן לחטוף עוד ישראלים, והזהיר שאם יעשה זאת – ישראל תגרש מהעיר עזה מיליון תושבים. אפשר להניח שחמאס באמת מנסה לחטוף, ואפשר להניח גם שישראל לא תגרש מיליון עזתים בתגובה. במקום הצהרות ריקות מוטב ששר הביטחון יעגן בחקיקה את המלצות ועדת שמגר, שקבעו מדיניות רציונלית ונוקשה במשא ומתן עם חוטפים. אפשר גם להקים צוות שיעדכן את ההמלצות הללו; בראשו הייתי מציב את גיבור ישראל צביקה מור.
הישראלים יודעים גם להתנהל אחרת. רבין שלח את סיירת מטכ"ל לאנטבה משום שלא הסכים לשחרר ארבעים מחבלים תמורת יותר ממאה חטופים. אפילו בעסקאות האחרונות סירבה ישראל בכל תוקף לשחרר מחבלי נוח'בה – וחמאס נכנע לה. כשאנחנו עומדים על שלנו – אנו מנצחים. למה בנוגע לחטופינו התרגלנו להיכנע?
לעוד טורים של הרב חיים נבון
