שנת 2025 נחתמה כשנה של פרידות כואבות עבור העולם היהודי הבינלאומי. מזיכרון השואה ועד הקולנוע, מהמחויבות האזרחית ועד התרבות הפופולרית - הלכו לעולמם נשים וגברים שהטביעו חותם עמוק והפכו את העולם למקום טוב יותר. לפניכם רשימה קצרה, לא מלאה אך בהחלט סמלית, המדגישה את עשירותה של יהדות התפוצות ואת תרומתה האדירה לעיצוב התרבות והחיים הציבוריים במערב - ולשימור הזיכרון היהודי והאנושי גם יחד.
בין האובדנים הבולטים במיוחד הייתה מותה של מריון ויזל, שנפטרה ב־2 בפברואר בגיל 94. ניצולת שואה, שהייתה הרבה יותר מאשר רעייתו של הסופר זוכה פרס נובל אלי ויזל: מתרגמת קפדנית ומדויקת של כתביו, ובהם גם המהדורה הסופית של יצירת המופת "הלילה". מריון הייתה שותפה מרכזית להקמת מרכזי בית ציפורה בישראל, שבראשם עמדה במשך שנים. "מריון תרמה באופן מכריע להפיכתו של אלי לאיקון שהוא כיום", כתב ההיסטוריון ג'וזף ברגר בהספד שפרסם.
ואם מדובר בעולם הספרות והזיכרון, יומנה של אנה פרנק הועבר מדור לדור הודות לז'קלין ואן־מרסן, שאנה עצמה כינתה "החברה הכי טובה". השתיים הופרדו במהלך המלחמה, ולאחר סיומה הקדישה ז'קלין את חייה להנצחת סיפורה של אנה ולשיח עם צעירים על סכנות האנטישמיות. ז'קלין נפטרה ב־15 ביולי 2025 בגיל 96 - אותו גיל שבו הלך לעולמו, ב־4 בספטמבר, מייסד Holocaust Survivors’ Foundation USA, דייוויד שכטר. "אסור לשכוח את הניצולים", נהג לומר שכטר, שלאחר שאיבד 105 מבני משפחתו בשואה הקדיש את חייו למאבק למען צדק עבור הקהילות היהודיות בארצות הברית.
הכי מעניין
גם עולם האמנות ספג אבדות כבדות, ובהן מותו של המחזאי טום סטופרד ב־29 בנובמבר. יצירתו האחרונה, "לאופולדשטאדט", הפכה לצוואה תיאטרלית עזה על אודות הזיכרון - ואף זכתה בפרס טוני בשנת 2022. בתחום האמנויות נזכרים גם רות פוזנר, שנמלטה מגטו ורשה והפכה לדמות מרכזית בעולם המחול והתיאטרון הבריטי, וקתרין ג'נוס קאהן: המאיירת שעיצבה את עולמם הדמיוני של אלפי ילדים יהודים באנגליה באמצעות סיפוריו של סמי ספיידר.
רוב ריינר | צילום: AFP
רוב ריינר, הבמאי והפעיל האמריקני המפורסם, נפטר באורח טראגי. ב־14 בדצמבר 2025 נמצאו גופותיהם של ריינר ואשתו בביתם בשכונת ברנטווד שבלוס אנג'לס, ועליהן סימני דקירה. במהלך הקריירה המפוארת שלו זכה רוב בשני פרסי אמי, כשחקן המשנה הטוב ביותר בסדרה קומית. "אם אי פעם נזקקנו לחוסן - זה עכשיו", הוא אמר במסר מוקלט מראש, האחרון שלו, שיועד ליהודים בכל רחבי העולם בתקופה קשה במיוחד עבורם, על רקע התעצמות האנטישמיות.
ועוד: ב־14 ביוני, עם מותו של לאונרד לאודר, בנו של מייסדי מותג הקוסמטיקה ההיסטורי אסתי לאודר, נחתמה אחת התקופות הגדולות האחרונות של היזמות היהודית במאה העשרים. לאודר הפך את העסק המשפחתי לקבוצה גלובלית והוביל את התרחבותה כנשיא במשך יותר מעשרים שנה. תחת הנהגתו צמחו מותגים כמו קליניק, MAC ולה מר, ולצד ההצלחה הכלכלית גילם לאונרד תחושת אחריות אזרחית עמוקה: תרומתו, העולה על מיליארד דולר, למוזיאון המטרופוליטן לאמנות נותרה אחד ממעשי הפילנתרופיה הפרטית המשמעותיים של העשורים האחרונים.
חותם בל יימחה הותיר גם האדריכל פרנק גרי, מן האמנים המשפיעים ביותר בזמננו ויוצרם של יצירות מופת כמו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ואולם הקונצרטים וולט דיסני. אף שהגדיר עצמו אתאיסט, גרי - שנולד בשם אפרים אוון גולדברג - הודה לא פעם כי התרבות היהודית הייתה כוח מניע שהזין את מבטו היצירתי לאורך כל הקריירה שלו, עד מותו ב־5 בדצמבר.
יחד, האובדנים הללו מסמנים את סיומה של תקופה יוצאת דופן ביהדות התפוצות: קצהו של דור שהשפיע באופן מכריע על התרבות העכשווית. דמויות שונות, שאוחדו ביכולתן להפוך חוויות היסטוריות, טראומות ורדיפות למחויבות ציבורית ולחזונות ארוכי טווח – מורשת שנשארת, גם מעבר לכרוניקת הפרידות. יהי זכרם ברוך.
עוד כתבות בנושא
