שנת 2025 הסתיימה עם עוד פגישה של נתניהו וטראמפ, תזכורת לאירוע הגלובלי החשוב ביותר שהתרחש השנה: כניסתו של טראמפ לנשיאותו השנייה ב־20 בינואר. תום השנה האזרחית הוא זמן מתאים לבחון את ביצועי הנשיא עד כה.

נפתח בהישגים. יש לטראמפ שתי הצלחות משמעותיות: צמצום דרמטי של ההגירה הלא־חוקית לארה"ב וניצחון על ההיבטים הממשליים ה"נעורים", שהתבטאו למשל באפליה "מתקנת" מסיבית. יש לטראמפ גם הישגים חלקיים בקיצוץ כוח אדם ותקציבים ממשלתיים מיותרים, ובכמה היבטים כלכליים חלו שינויים חיוביים, כמו למשל צמצום קל של האינפלציה, שיפור במצב שוק העבודה וירידת מחירי הדלק.

למרות זאת, ברמת הכלכלה הלאומית, הסיבה המרכזית לבחירתו, כהונת טראמפ עדיין רחוקה מלהרשים. חלק מהישגיו ממשיכים מגמת שיפור שהחלה עם סיום משבר הקורונה (שהתחולל בכהונתו הראשונה), ובמבט כולל, טראמפ, שנבחר עם שפע הבטחות כלכליות בומבסטיות, עדיין לא מספק את הסחורה המבוקשת.

המדד הכללי לכך משתקף בשוקי המניות המרכזיים, שאומנם עלו השנה, אבל פחות מאשר ב־2023 וב־2024. מדדי יציבות השווקים, שחשובים למשקיעים גדולים, נפגעו בשל המדיניות התזזיתית של טראמפ. ניכרת גם שחיקה של הדולר מול רוב המטבעות המרכזיים, ועלייה של הזהב ביותר מ־60%, שלא נראתה כמותה עשרות שנים; נתונים המעידים על חשש למעמד הדולר כמטבע העולמי המרכזי.

פוליטית, אין ספק שטראמפ 2.0 הפיק לקחים מהסיבוב הראשון, בעיקר בכל הנוגע למינויים בממשל. טראמפ כבר לא מפטר שרים, מפני שהוא מראש ממנה אותם יותר לפי נאמנותם ויכולתם להלל אותו בכל מצב ופחות בשל איכות וכישורים. יש לו כמה מינויים מוצלחים, כמו שר האוצר סקוט בסנט, אבל מינויים רבים הם בינוניים, כולל במשרדים כמו ביטחון ומשפטים.

הסיבה לכך היא שטראמפ 2.0 בא ליחצן, והפופוליזם של ממשלו מרקיע שחקים. כל פעולה מתוארת כהצלחה פנומנלית שתיחקק בתולדות האנושות, ושיטת העבודה השגרתית היא התקפה בלתי פוסקת על השמאל. אין ספק שיכולת השיווק העצמי של טראמפ מרשימה, עם שפע הומור ואפאתיות גמורה לביקורת, ועדיין, פופוליזם אינו תחליף למדיניות, שנמדדת בהישגים ולא בהצהרות.

בבחינת ההישגים, התחום הבעייתי ביותר של טראמפ הוא יחסי חוץ, תפקידו המובהק כנשיא. עיקר מדיניותו הוא התחרות מול סין, שמקבלת מאפיינים גלובליים. חלק גדול מההסכמים של טראמפ באזורנו – הרעים מאוד לישראל – נועד לצמצם את ההשפעה הסינית. לזכות טראמפ יש לזקוף את הבנתו שהזירה הסינית דורשת תשומת לב ומשאבים, אבל עם זאת צריך להודות שהצלחתו מוגבלת ביותר. לסינים יש קואליציה ומנופי השפעה משל עצמם, והם משיבים מלחמה טכנולוגית וכלכלית מרשימה. למשל, לאחרונה הם הגדילו את הגבלות הייצוא של משאבים נחוצים, כמו כסף, וכפי שאמר בתגובה אילון מאסק, מדובר בחדשות רעות לתעשיות הטכנולוגיות בארה"ב. הניצחון האמריקני במאבק הזה רחוק מלהיות מובטח.

עוד יעד מרכזי במדיניות החוץ של טראמפ הוא ייצוב העולם ומניעת מלחמות. גם כאן הצלחותיו קלושות. תעיד על כך גם פגישתו האחרונה עם נתניהו, שבה שוב דיברו על איראן, עזה, לבנון וסוריה. צריך לחזור לדון בזירות הללו שוב ושוב מפני שבאזורי מלחמה טראמפ לא מייצר שינוי משמעותי – לא בקרבתנו ולא ברוסיה, מלחמה שטען שיסיים "בתוך 24 שעות". ההצהרות הגדולות וההישגים הקוסמטיים טובים ליח"ץ, אך במידה רבה טראמפ מיטיב בפועל דווקא עם השחקנים הבעייתיים.

יש עוד שני היבטים מטרידים בכהונת טראמפ. הראשון הוא סגנון פוליטי חסר נורמות. טראמפ הוא נשיא פופוליסט ונרקיסיסטי מובהק. הוא לא מתייחס לביקורת אלא תוקף את מבקריו באגרסיביות. אכן, לא פעם מבקריו חסרי היושר זוכים לכך בצדק, ועדיין התנהלותו של הנשיא יכולה להיות ירודה מאוד.

למשל, ב־14 בדצמבר נרצחו בדקירות סכין הבמאי המפורסם רוב ריינר ואשתו מישל בידי בנם ניק. זו הייתה טרגדיה איומה של במאי מוכשר שהותיר מורשת תרבותית ואנושית מרשימה. אלא שריינר מאוד לא אהב את טראמפ, ולכן הנשיא הגיב על הרצח המזעזע בציוץ מכפיש ונורא, שהאשים את ריינר בכך ששיגעון אנטי־טראמפ שלו הוביל לרציחתו. גם טראמפיסטים מובהקים, שלרוב משבחים את הסגנון הזה, חשו חוסר נחת ברור.

מכאן אנו עוברים למאפיין השני, הבעייתי ביותר בכהונת טראמפ: חשש לשחיתות כלכלית אישית בממדים גדולים. ג'ו ביידן הואשם על ידי טראמפ בשימוש במדיניות החוץ האמריקנית לקידום אינטרסים כלכליים משפחתיים. הטענות אכן היו משכנעות מאוד, ובחלקן עדיין מתבררות. אלא שבדיעבד נראה שביחס לטראמפ ביידן היה שחקן ליגה ג' בתחרות על עשיית עסקים משפחתיים תוך כדי נשיאות.

כך "ארגון טראמפ", המתמחה במיזמי נדל"ן, שבכהונת טראמפ הראשונה הגביל את מיזמיו מחוץ לארה"ב, חתם בכהונה השנייה על עסקאות רבות ברחבי העולם; במזה"ת העסקאות כוללות את האמירויות, סעודיה וקטאר. טראמפ גם יצר מטבע קריפטו (Trump$), שנרכש בכמויות גדולות על ידי משקיעים זרים בעלי אינטרס במדיניות החוץ של הממשל. לאלה יש להוסיף את קרן ההשקעות "אפיניטי" של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ, שבה השקיעו הסעודים והקטארים הון גדול.

טראמפ מתייחס להכנסות המשפחתיות הללו, ששוויין מיליארדי דולרים, כאל דבר מובן מאליו. כשהוא נשאל על כך הוא מכחיש, אבל גם מספר בעקיפין שהנשיא הראשון וושינגטון ניהל את העסק שלו תוך כדי הנשיאות, ו"היה לו שולחן לאומי ושולחן עסקי, זה ליד זה. זה היה מותר". אותנו השחיתות הפוטנציאלית הזו פוגשת לא רק במדינות המאיימות עלינו במעגל השני, אלא גם ממש סמוך לגבול, בשלב ב' המתוכנן בעזה ובמה שקורה בלבנון ובסוריה. הנקודות הללו, שבדרך כלל נמנעים מלדון בהן, מטרידות בהחלט.

הימין הישראלי מאוהב בטראמפ, אבל ההיסטוריה מורכבת מכדי ליפול לקטגוריות של נאום אוהד בכנסת והרעפת שבחים חמים על נתניהו – מהסוג שטראמפ נוהג לחלק באופן נדיב מאוד למנהיגים, וקודם כול לעצמו. בבחינה רצינית של מדיניותו והישגיה, סיכום השנה הראשונה של הנשיא האמריקני רחוק מלהיות אגדי ומבטיח, ובהחלט צריך להדליק כמה נורות אזהרה בקרב מקבלי ההחלטות אצלנו.