ב־8 באוקטובר 2023, למחרת המתקפה בעוטף, ישב ד"ר מורדי מילר בקומה ה־23 בבית דירות בסינגפור. בתוך השבר הלאומי הגדול, הוא חש גם בהתנפצותה של תקווה אישית. מודל השלום הדתי שהוא עסק והאמין בו – התרסק. מנהיגים מוסלמים שהוא שיתף פעולה עימם בשיח בין־דתי, הפנו לו עורף. באותם ימים היה עסוק מילר בכתיבת הביוגרפיה של הרב מנחם פרומן, שנפטר ב־2013 והיה סמל בולט של שיח ומפגש בין יהודים למוסלמים. "הרב פרומן דיבר על קואליציה של אנשים דתיים מכל הדתות, ואני האמנתי בזה", אומר מילר. "בתוך כל הכאוס והחרדה מרחוק, נהיה לי קשה להתעסק בדמות שלו. קראתי דברים שכתבתי, וזה היה נראה לי מנותק".
מי שהחזיר לו מעט את התקווה באותם ימים היה הרב יעקב נגן מישיבת עתניאל, שעבר בסינגפור בדרכו למפגש בין־דתי עם מוסלמים באינדונזיה, מתוך אמונה שאפשר לזהות ולחזק קול אחר באסלאם, קול של שלום. "המפגש עם הרב נגן חיבר אותי מחדש לרב מנחם", מתאר מילר. "לא כמקור השראה אלא כאופציה, משהו ששווה לבחון אותו ולדבר עליו, מתוך הבנה שהוא לא לגמרי ירד מהשולחן. אולי לפני 7 באוקטובר הייתי יותר בטוח בהיתכנות של שלום, אחר כך ניגשתי עם יותר ענווה".
מילר, חבר סגל במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות של אוניברסיטת בן־גוריון, יצא לפני כמה שנים עם משפחתו לסינגפור בעקבות עבודתה של אשתו. במשך שלוש שנות שהותו במדינה השלים את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה ביחסי גומלין בין הגות קבלית ואידיאולוגיה פוליטית בישראל, בין השאר באמצעות דמויותיהם של הרב מנחם פרומן, הרב יצחק גינצבורג, והרב ישראל אליהו וינטרויב מבני־ברק. במקביל הוא נטל חלק בפעילות בין־דתית ובקרב הקהילה היהודית, ועמל כאמור על כתיבת הביוגרפיה של הרב פרומן.
"האדמו"ר מתקוע", שראה אור בימים אלו (בהוצאת ידיעות ספרים), פורס את מסכת חייו של הרב פרומן דרך תחנות מרכזיות, כאשר במהלך הביוגרפיה שזורות גם תפיסות העולם. כדי להבין את אמירתו המפתיעה של הרב פרומן, "אני חב את חיי לחמאס", צועד מילר על ציר הזמן ההיסטורי שמתחיל בפולין החסידית שלפני השואה ובכפר־חסידים, ערש הולדתו של הרב פרומן בשנת 1945; עובר בישיבת מרכז הרב ובאוניברסיטה העברית; ממשיך במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים; עוסק בפעילותו בגוש אמונים ובממד המשפחתי והרבני בחייו; ומגיע לעיסוק הבין־דתי, שהחל משנות השמונים. מעל הכול מרחפת דמותו החידתית, המתעתעת, המפתיעה והנוגעת של הרב פרומן.
הרב פרומן בתפילה משותפת ליהודים ומוסלמים על הגשם, 2011 | צילום: מרים צחי
נוף מולדתו
בהקדמה לספר מציג מילר את האתגר שעמד בפניו: "במהלך הכתיבה פגשתי אנשים רבים שפקפקו ביכולת להעלות את סיפור חייו של פרומן על הכתב. רבים סיפרו לי כיצד אמר להם פרומן דבר והיפוכו. אחרים תיארו את דמותו החיה וטענו שגדולתו הייתה התורה שבעל־פה שלו: מחוות הגוף, קול התפילה, בת השחוק, הידיים הנשואות אל על. היו שהתמקדו בשתיקותיו, בשינה שקפצה עליו תמיד בעת קריאת הזוהר בלילות. 'עיקר השיעורים שלו היה מה שלא נאמר בהם', כתב עליו תלמידו מנחם קלמנזון והוסיף, 'האיש שאסור לומר עליו כלום'. יש משהו נועז, פרומני ממש, בכתיבת סיפורו של מנחם פרומן כסיפור בעל היגיון – עם התחלה, אמצע וסוף".
התשובה לשאלה מי היה הרב פרומן היא אכן מורכבת ורבת גוונים. "הדמות שהשתקפה בתקשורת ובציבוריות הישראלית הייתה חלקית מאוד", אומר מילר. "הוא היה פעיל למען קידום שלום על בסיס דתי בין ישראלים לפלסטינים, אבל גם איש הלכה קפדן ורבה של תקוע מימיה הראשונים ועד יום מותו. כל החיים שלו שזורים ניגודים. מצד אחד הוא גדל בבית שלא שמר תורה ומצוות, ומצד שני ההורים, מחסידות גור במקור, התרפקו על יידישקייט ועל הומור חסידי. הבית לא היה דתי אבל מלא באמונה – אמונה בסוציאליזם, בהומניזם, בתרבות הכללית. הרב פרומן חזר בתשובה והפנה עורף להוריו, שהפנו גם הם עורף להורים שלהם".
הסקירה של תולדות חייו מראשיתן, אומר מילר, מאפשרת להבין קצת יותר את דמותו. "היו הרבה שינויים בחייו, אבל כשמעמיקים בבית הגידול שלו אפשר להבין אותו יותר. בעצם הוא לא כל כך שונה כמו שתופסים אותו. הוא פשוט ממשיך את מסורת הניגודים שצמח בתוכה, ובתוך הניגודים הללו הוא מאוד שמרן".
לאורך חייו התמודד הרב פרומן עם התנגדויות רבות, אך עוד לפני ההתנגדות הפוליטית, שהיא אולי המוכרת ביותר, הוא חווה התנגדות מוקדמת, מבית, סביב הדתיות. אבא שלו לא שמח כשהוא חזר בתשובה, הוא הרגיש שמנחם נטש אותו. יש לו אחות אחת ומלבדה הוא בן יחיד, הפרומן היחיד בעולם. כל השאר נרצחו בשואה, כך שיש לו הרבה משקל על הגב. ההורים שלו עזבו את החסידות ואת הדת ונהיו אנשי שמאל סוציאליסטים, ופתאום יש להם בן שמגדל פאות וצועק שמע ישראל. גם הוריה הייקים של אשתו הדסה, מקיבוץ לביא, לא ממש חיבבו את האקסצנטריות הדתית שלו".
ההתנגדויות שהרב פרומן חווה סביב חזרתו בתשובה הגיעו גם מהמעגלים החברתיים שבהם גדל. "הוא היה האידיאליסט המבטיח של החבורה, נשאו אליו עיניים. אחרי שהוא עבר צד דתי ופוליטי, חברים קרובים שלו ניתקו קשרים. יאיר גרבוז כתב נגדו בחריפות בעיתון, וחבריו מגרעין הנח"ל בקיבוץ האון האשימו את הדסה אשתו שהיא 'לקחה להם' אותו. בשלב מסוים הוא עשה נסיעה ארוכה לפגוש חברים, והם סילקו אותו מהמפגש. הוא נפגע מאוד, וכתב בכמה הזדמנויות שהוא מאוד מאוכזב מהשמאל ומרגיש שלא מקשיבים לאנשי גוש אמונים. במכתבי ההספד אחרי מותו רואים איך למרות שהם לא שמרו על קשר כל השנים, עדיין עקבו אחריו".
משבר המחתרת
גם הסביבה החדשה שלו, בישיבת מרכז הרב, הסתייגה מחלק ממנהגיו של פרומן. הוא היה צמחוני, נמנע מלנעול נעלי עור, ציין את 1 במאי, וקרא הגות עולמית. הרב טאו לא אהב את החידושים שפרומן הביא למרכז הרב, בהם תפילה תוססת ואקספרסיבית, עם צעקות "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". לפי המסופר, הרב טאו התלונן שהצעקות מפריעות לו ללמוד, אך ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק גונן על מנחם הצעיר.
עם העליות הראשונות לסבסטיה, הצטרף הרב פרומן לחוגי הימין העמוק. "גוש אמונים בראשיתו היה מלא ברוח של חופש, ופרומן זיהה את החלוציות באנשים הצעירים ששוברים מוסכמות", אומר מילר. "היה שם משהו סוער, מבטיח וכלל־ישראלי. במסמך ההצטרפות לגוש אמונים אפשר לראות שהסיפור של התיישבות בארץ ישראל אומנם מופיע, אבל יש עוד סעיפים שהיו חשובים בעיניו כמו חיבור בין חלקי העם. גוש אמונים היה אז לא רק ארץ ישראל – יש שם קשר דתי־חילוני, חופש, יצירה. בין המצטרפים היו גם כאלה שלא חבשו כיפה".
עמדה של סקרנות והערכה כלפי הרב פרומן, אבל בלי נטייה להעריץ או לטהר. מילר | צילום: לירון מולדבן
אותה תודעת חופש הייתה יסוד מרכזי בחייו של הרב פרומן, שעוד בשנות השמונים הקים בתקוע בית ספר משלב לדתיים וחילונים. "הוא ניסה לחבר בין דתיים לחילוניים, לגשר ולתת לכל צד להכיר ולקבל מהאחר. ברור לו שדרך התורה והמצוות היא הנכונה – מהבחינה הזו הוא לא ליברל, ואף פעם לא היה כזה. הוא רצה שילדיו יהיו שומרי תורה ומצוות, וההקפדה על ההלכה הייתה חשובה לו מאוד. ועם זאת, הוא חשב שדתיים צריכים ללמוד מהחילונים את יסוד החופש – היכולת לשאול שאלות, להעז, לפרוץ גבולות. בעיניו התנועה הזו קריטית לדת, כי בלעדיה הדת מתנוונת. לכן מדי פעם הוא זרק את הכיפה שלו, או הקניט תלמידים על ה'כוונות' שלהם בתפילה. יש בו איזה צחוק שאומר 'תעשו את זה אבל תזכרו שהיהדות היא משהו הרבה יותר גבוה, חיבור עם הקב"ה'. הוא מחפש תנועה וזרימה ומוכנות לשאול שאלות, ואת זה הוא מוצא אצל החילונים".
המשבר העמוק שלו מול גוש אמונים החל סביב פרשת המחתרת היהודית. "הוא לא הבין למה לא מגנים ולא מוקיעים את הפגיעה בערבים. יש לו תחושת שייכות עמוקה לארץ ישראל, אבל מבחינתו הקלקול מתחיל בהתגברות תחושת הבעלות ודחיקת הערבים. כשבביטאון 'נקודה' סירבו לפרסם גינוי, הוא פרסם בעצמו מודעת גינוי כרב היישוב תקוע. תושבים כעסו עליו, אולי בצדק, כי הרי לא כולם מסכימים איתו, ואז הוא אמר שהם מוזמנים להגיב שהוא לא מייצג אותם".
שנים רבות אחר כך היה הרב פרומן פעיל בהתנגדות לפינוי מגוש קטיף. "מצד אחד הוא מדבר על מדינה פלסטינית, מצד שני הוא קורא לסירוב פקודה לפינוי גוש קטיף ונאחז באדמה עם הציפורניים. הוא מאגף גם מימין וגם משמאל, ואי אפשר להתכחש לזה שהוא מאוד דתי וירא שמיים. אם יש משהו מרכזי שהשתכנעתי בו בנוגע לדמות שלו, זו הכנות ויראת השמיים שלו. הוא כיוון את חייו לקב"ה ולקדושה, ורואים את זה ברגעים הכי קטנים – בבית, עם התלמידים.
"הוא נפגש עם דמויות כמו ערפאת, אחמד יאסין וארדואן, הגיע כל שנה לעצרות לרצח רבין והיה בקשר עם משפחת רבין. בשמאל יש תחושה שהוא איתם והוא ליברל, אבל האמת היא שהוא לא היה ליברל ולא מערבי, והוא תיעב את כל מה שהמערב מייצג. כשהוא ראה את הפרסומים ל'פסטיבל אהבה בצמח' הוא התחלחל וכתב שזו הנקודה שבה החופש השתבש. החילוניות הייתה אמורה להוביל בעיניו לכוח גדול ויוצר של הציונות, מה פתאום זה הולך ל'אהבה חופשית'? הוא יצא בקנאות ובחריפות גדולה נגד כל מה שקשור בלהט"ב. גם מי שחשב שהוא התמתן כעבור שנים, גילה שהוא לא זז מעמדותיו ונותר תקיף כלפיהם.
"גם בתחום של שלום בין־דתי, הוא לא חיפש את הקשר בין הדתות ולא רצה קשר עם הנצרות למשל, לא רק בגלל ההיסטוריה המדממת של עם ישראל אלא כי היא ייצגה בעיניו חומרנות ונהנתנות. הסיפור שלו היה סביב יהדות ואיסלאם, כי הוא ראה בכינון שלום מצווה דתית לכל דבר. זה קשור גם להגדרות ההלכתיות של אמונה משותפת באל אחד, ולכך שלדעתו יש ליהדות מה ללמוד מהאיסלאם. הוא היה אדוק הלכתית, 'פרומער' שלא זז ימין או שמאל".
"חברי יימח שמו"
לאחר שירותו הצבאי כלוחם במלחמת ששת הימים, עבר פרומן הצעיר לירושלים כדי ללמוד פילוסופיה ויהדות באוניברסיטה העברית. לפני תחילת הלימודים פנה לישיבת מרכז הרב, והרב צבי יהודה קוק שיבץ לו כחברותא את חנן פורת; היחסים הקרובים שנוצרו באותה תקופת לימודים ליוו אותם כל חייהם. כאשר פרומן ביקש להתחיל את לימודיו האקדמיים, הרב צבי יהודה אסר עליו להתגורר בישיבה בנימוק שהמגורים בישיבה מיועדים למי שמקדישים את כל זמנם לתורה. פרומן לא ויתר על האקדמיה, והרב צבי יהודה הזמין אותו להתגורר בביתו. הוא חי שם חצי שנה — נטול זקן, עם שיער ארוך וכובע גרב על ראשו. באוניברסיטה פגש את מי שעתיד להפוך לחברו הקרוב, חוקר הקבלה פרופ' יהודה ליבס, שהשפיע מאוד על הגותו ופועלו.
הרב פרומן היה מזוהה מאוד עם לימוד זוהר, ואחד מטיעוניו של מילר בספר הוא שהפעילות הפוליטית נבעה גם מהמקום הזה. "הוא ראה את עצמו מחובר לדמות של רשב"י ולזוהר כספר שמבטא דינמיות, חופש, יצירתיות ותנועה. יש רעיונות קונקרטיים בתוך הזוהר שעומדים ביסוד פעילותו הפוליטית. ראשית, היסוד הקבלי הבסיסי של רעיון השניים, של החיבור בין הניגודים – ימין ושמאל, זכר ונקבה. מחיאת הכפיים שכל כך אפיינה אותו הייתה פעולה של חיבור הימין והשמאל, כאשר באמצע, בין הידיים, ישנו החלל הפנוי שעוזר למזג את הניגודים.
"את הקשר שלו עם אנשי חמאס אפשר להבין בהקשר של תורות מסוימות בזוהר, ובראשן תפיסת הרוע הקבלית. הזוהר על הפסוק 'בֹא אל פרעה' עוסק בשאלה איך משה בא אל פרעה, שהוא הרוע בהתגלמותו ומייצג כוח של טומאה שרוצה להכחיד את עם ישראל. הקב"ה אומר למשה 'בוא'. לא לֵך, לא גש, לא צא. ביאה זו כניסה אינטימית, שיש בה מפגש מקרוב. הרב פרומן תרגם את זה למפגש עם הרוצחים הכי שפלים. לא כי הוא אוהב אותם ולא כי הוא חבר שלהם, אלא כי זו הדרך לגאולה. הרב פרומן רואה בעצמו גילום של משה שהולך אל פרעה".
הקשר עם "פרעה" העכשווי היה מתעתע: הרב פרומן כינה את אחמד יאסין "חברי יימח שמו וזכרו"; קיבל תכשיטי זהב מערפאת ואז שרף אותם; צעק עם פלסטינים "אללה אכבר" אבל איחל לתלמידיו שהתגייסו לצבא "שיחזרו עם קרקפות".
"מתוך הזוהר עולות כמה אפשרויות למפגש עם הרוע", מסביר מילר. "האופציה הראשונה אומרת, תכיר את הרוע כדי להתגבר עליו ולנצח אותו. תשחד את הסטרא־אחרא ותתחכם לו. במובן הזה אפשר לראות ברב מנחם 'סוכן' דתי מול צד שני שגם הוא דתי, ושניהם מתנגדים לתופעות מערביות וחילוניות, ורוצים להגדיל את מלכות האל בעולם. אופציה שנייה היא שהרוע הוא חלק מהקיום, יש לו תפקיד במציאות. לא צריך להאדיר אותו ולא להיות חבר שלו, אבל כן לתת לו משהו כדי לנטרל אותו. האופציה השלישית היא לשנות את פרעה. אולי אם אני באמת אקשיב לו, משהו ישתנה. הוא אמר 'בואו ניצור קואליציה של אנשים דתיים, ואולי משהו ישתנה'. במושגים קבליים זה להפוך את החשוכא לנהורא. האם זה בהכרח יקרה? לא. האם אני צריך לנסות? כן".
אחת האפיזודות ההזויות בספר מובאת מפי המשורר עמיחי חסון. בשנת 2005, כתלמיד תיכון, שהה חסון בישיבת עתניאל במסגרת שבו"ש, ונתקל לראשונה ברב פרומן. ראשי הישיבה אסרו בזמנו על פרומן להשתמש בטלפון של הישיבה כדי להתקשר למנהיגים פלסטינים. הוא פנה אל חסון במפתיע, ביקש ממנו את מספר הטלפון שלו, והסביר שבעוד רגע יחייג אליו חאלד משעל וכי עליו להעביר אליו את השיחה. הרב פרומן היה אז בעיצומו של שיעור על סיפורי רבי נחמן תוך השוואתם לקפקא. כעבור דקות אכן התקשר משעל, ושאל את חסון ההמום האם הוא תלמידו של הרב. כשהשיב בשלילה, אמר לו: "כדאי לך להיות. אם יהיה שלום, האדם היחיד שיביא אותו הוא הרב מנחם פרומן".
השאלה הבלתי נמנעת בהקשר הזה היא מה היה הרב פרומן אומר אחרי 7 באוקטובר. "אני משער שהוא עדיין היה רוצה לדבר איתם, כמו שמשה דיבר עם פרעה", אומר מילר, "אבל אני לא חושב שהוא היה בעד לתת למחבלים את מבוקשם. צריך לזכור שהוא התנגד בתוקף לעסקת שליט".
עוד כתבות בנושא
ניסה להגיע לאובמה
לצד שלל אנקדוטות, סיפורים וזיכרונות, הספר מכיל תכנים שהתגלו מתוך עיון מעמיק בארכיונו של הרב פרומן, שהופקד על ידי המשפחה בספרייה הלאומית והועמד לרשותו של מילר. מאוסף הניירות והמסמכים עולה דמות רבת גוונים, שעקשנות והתמדה מלוות אותה לאורך כל הדרך. כך למשל, שאיפתו של הרב פרומן להגיע לדמויות שונות בדרגים הגבוהים – הן בממשלת ישראל, הן בממשל האמריקני והן בארגוני הטרור – לוותה בניסיונות עקשניים במיוחד. הוא האמין שנשיא ארה"ב ברק אובמה מסוגל להביא לפיוס בין המערב לאסלאם ולשלום בין ישראל לפלסטינים, וניסה להגיע אליו. לשם כך הוא שלח מכתבים "דחופים", נפגש עם השליח האמריקני למזרח התיכון ג’ורג’ מיטשל, והציע שהנשיא ישמיע בירושלים הצהרת שלום סמלית. הפגישה עם מיטשל עודדה אותו, אך ההזמנה לבית הלבן לא הגיעה. כשנשאל אם הוא מתוסכל מכך, השיב בכנות אופיינית: "יש בי צד שחושב - כל כך הרבה זמן אני מבזבז על שלום במקום ללמוד תורה. אז מה, נעזוב?" למזכירו האישי אמר: "אני יודע מה מוטל עלי... תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אם אני אצליח זאת לא השאלה, אולי כן ואולי לא. התוצאה בידי שמיים".
"המילה 'דחוף' חוזרת בארכיון שלו שוב ושוב", מעיד מילר. "הוא היה שולח טקסטים לעיתונים ומסמן בהדגשה את הדחיפות. מה דחוף בשיר או בטור דעה? אבל הוא מאוד דרמטי ומשימתי, ואם לא עונים לו הוא מתקשר שוב ושוב. רוב הזמן הוא שומע 'לא', אנשים דוחים אותו, אבל הוא לא מתייאש".
עם רעייתו הרבנית הדסה פרומן | צילום: מרים צחי
לצד הרוח הגדולה, מצטייר בספר ממד שקשה יותר לחיות לצידו. "מי שעלה אליו לרגל כמנטור וכמורה רוחני היה עלול להתאכזב, כולל תלמידים", מתאר מילר. "הוא היה מודל של אדמו"ר שלא מעוניין בחסידים. מי שהגיע לשיעורי זוהר שלו וחיכה לאמירות קיומיות, לא קיבל את זה. הוא היה מאוד צמוד לטקסט, מקריא ומתרגם, באופן שהוא אפילו 'משעמם'. לא יצאו עם משהו מוגדר או עם תובנות. עוד לפני השאלה אם הוא היה מרחיק תלמידים או לא, הוא לא היה 'מושך' כרב. הוא לא היה עושה שיחות נפש או שיחות חולין, גם לא עם הדסה ועם הילדים. הדיבורים היו רק סביב לימוד. בשולחן השבת למדו הלכות שבת, הוא בקושי אכל, והילדים הקשיבו או שיחקו. יש בזה משהו קשה, כי ילדים רוצים אבא שידבר גם על משהו שלא קשור לתורה. מה ירשו ממנו במשפחה? את הצחוק, את החופש".
מסמכים רבים בארכיונו של הרב פרומן היו קטועים, מחוקים, חלקיים, ובאופן כללי שרר שם בלגן. למרות זאת, מילר מצא שם מסמכים מעניינים שלא פורסמו מעולם. למשל, הצעה שנכתבה יחד עם עמית פלסטיני תחת הכותרת "מה יהיה בהר הבית". מתואר שם מרחב קדוש ליהודים ולמוסלמים גם יחד, עם אזור מוגדר שאיש אינו נכנס אליו כדי לבטא קדושה ויראה על־דתית, ומצוטטים מקורות על אבן השתייה ומסורות יהודיות ומוסלמיות. אבל כמו ניירות רבים בארכיון, החומר חלקי וקטוע.
"נהגו לומר שהרב מנחם הוא 'מעיין נובע' שכותב בלי מחיקות, אבל הארכיון מספר סיפור אחר וחושף מקום כאוטי של ספק גדול", אומר מילר. "יש דפים שקשה לקרוא אותם מרוב מחיקות. הוא כתב גם סיפורים ואגדות שלא פורסמו, ורואים שהיה סקרן מאוד ביחס לתרבויות שונות. קצת כמו אצל רבי נחמן, יש תחושה שבמובנים מסוימים הסיפורים גדולים מהתורות. אולי אם היה חי עוד כמה שנים, היה יוצא ספר סיפורים".
התקשה בכתיבה סדורה
למעט ספר שירה אחד, שראה אור ב־1994, הרב פרומן לא פרסם ספרים בחייו ולא כתב הגות. מילר: "אנשים שואלים, איך אדם שכל חייו עוסק בתורה ובהגות לא מפרסם אף ספר? חלק מן התשובה היא טכנית: כתיבה סדורה הייתה קשה לו. הקושי הזה בכתיבה ממוסדת נוכח היטב בארכיון. עד שהוא רוצה לכתוב ספר, זו משימה שהוא לא יכול להתמודד איתה בקלות, בטח לא לבד. מאמר, טור דעה, ראיון – בזה הוא שולט היטב. כשהוא רוצה לפרסם הוא יודע איך לעשות זאת, ואפילו רודף אחרי העורכים. אבל ספר הגות מסודר, פה היה צריך מישהו שיתווך בינו לבין העולם".
לכך נוסף החשש מקיבעון ומהפיכת רעיונותיו לאידיאולוגיה נוקשה, ל"שיטה". גם כשתלמידיו החלו לאסוף מאמרים לצורך פרסום ספר ("שחקי ארץ", שיצא לאור אחרי מותו), הוא התחמק מבקשתם לעבור על האוסף ולאשר את הפרסום, כפי שהעיד העורך ד"ר איתמר ברנר בהקדמתו.
במסגרת הכנת הספר שוחח מילר עם חלק מבני המשפחה, אבל "לא ביקשתי את רשות המשפחה לכתוב, והם גם לא ראו את הספר לפני הפרסום", הוא מבהיר. "הרב מנחם עצמו מיעט לדבר על עצמו, כך שגם הם לא תמיד הכירו פרטים מסוימים. באופן כללי, פרספקטיבה של חוקר יכולה לחדש למשפחה גם על מה שהם חושבים שהם יודעים. אחת הבנות התקשרה אליי פעם לבקש עזרה בעבודת שורשים שהילדים שלה עשו. אמרתי לילדים: 'התוכן עצמו אולי לא יחדש לכם, אבל החיבורים בין התכנים כן יחדשו. אתם מכירים את הסיפורים, החסידים מכירים את הווארטים, אבל אף אחד לא לקח את הכול ועשה מזה סיפור עם התחלה, אמצע וסוף'".
הארכיון פותח צוהר לנפשו של הרב פרומן, וללבטים שהעסיקו אותו. "במישור האישי העסיקה אותו במיוחד שאלת הזוגיות. ביחסיו האישיים והזוגיים היה משהו לא מאוזן, דבר שהוא היה מודע אליו. הדסה נהגה לומר שהאות פ' של פרומן היא פרוע, פראי, פלאי; היה קשה לחיות לצד הטוטאליות שלו. הוא לא היה הרבה בבית, והיא הרגישה לעיתים ש'הכנפיים שלה קצוצות'". דווקא בעוצמת חיבתו ניכר המתח: מצד אחד הערצה מוחלטת עד כדי נישוק כפות רגלי רעייתו באירועים משפחתיים, מצד שני, המחוות הללו יכלו להביך ולהכביד. הוא עצמו חווה חוסר נחת ושאל את עצמו האם אין כאן מעין "בגידה" ביחסים, במובן של בלבול הגבולות בין יחד לנפרדות. הוא היה כרוך אחרי הדסה, זקוק לנוכחותה, אוהב עד כלות.
וכמובן, הטרידו אותו היסוסים פוליטיים־דתיים: הוא שאל את עצמו שוב ושוב האם נכון להיפגש עם חמאס, הכריע לכאורה, ואז שב לערער. גם כשהחליט, לא היה לו ביטחון מוחלט. כך היה גם בנסיעתו לאומן בערוב ימיו: כל חייו התנגד ליציאה מן הארץ, ופתאום הוא עושה זאת בעצמו. באופן אופייני, בהיותו באומן אמר לאדם שפגש שם וחשב שהוא שינה את דעתו: "אסור לעזוב את ארץ ישראל". הוא חי בתוך ספק מתמיד; אפילו בקיום האל היה בו רטט של אי־ודאות. בראיון לאיילת שני ב"הארץ" אמר בהקשר הזה: "אני תולש עלים – יש, אין, יש, אין. עבודת ה׳ הכי גדולה היא לבחור באמונה גם אם אינני יודע”. זעקתו “אין אלוהים” אחרי עצרת לזכר הרוגי הפיגוע במרכז הרב, הייתה קריאת עומק של אדם שמבקש "הבט משמים וראה".
ההתמודדות עם הרוע הטרוריסטי הייתה מורכבת עוד יותר. "הוא נהג לטבול במקווה אחרי פגישה עם אנשי חמאס כדי להתנער מטומאה, ושרף כאמור מתנות שקיבל מערפאת. הוא תיעב את ערפאת ואת אחמד יאסין וחשש שבאותה כניסה אל 'פרעה' הוא עלול גם להתפתות ולהרגיש קירבה".
ההתלבטויות ליוו את הרב פרומן גם בענייני הלכה: "הוא נהג להתייעץ עם רבנים כמו הרב אברהם שפירא, הרב שלמה פישר, הרב גדליה נדל. לעיתים עשה בסוף ההפך מעצתם, אך היה זקוק לשמוע אותם; הם היו העוגן שמולו שקל את מהלכיו".
כריכת הספר, שבה נראה הרב פרומן לבוש לבן וחבוש בשטריימל לבן, משקפת על פי מילר את ממד המשחקיות בחייו. הוא שאף "להפוך את החסידות משחור ללבן – שחור כסמל של צמצום וקיבעון, ולבן כמרחב של פתיחות, העזה, שעשוע ובדחנות. 'הדת הלבנה' הייתה קשורה בעיניו לשלום, נשיות ושכינה, והוא ביקש לגלם אותה.
היסוד המשחקי היה מרכזי בחייו של פרומן. לדברי מילר, "הוא האמין שהמשחק מוציא לפועל את האדם בשלמותו. הוא לקח את המשחקיות מאוד ברצינות. טקס הנפת הידיים ומחיאות הכפיים היה משחק אבל רציני מאוד, חלק מעבודת השם, מפעילוּת השלום ומתפיסה של מהו האדם. הוא לא ראה במשחק חיקוי של העצמי הקיים, אלא התקרבות אל העצמי האידיאלי. לתפיסתו, אם אשאר מי שאני – זה עלול להיות חיוור ופאתטי. השאלה היא מה אני אמור להיות, ואת זה לשחק ברצינות גמורה. המשחק מבחינתו לא היה העמדת פנים אלא פעולה שמעצבת את האדם בפועל".
בלי הנחות ורכילויות
מילר (35), תושב להבים, נשוי ואב לשניים, גדל בירושלים בבית דתי־לאומי תורני. הוא למד בתלמוד תורה "מורשה", בישיבת מקור חיים ובישיבת ההסדר הר עציון. בהמשך הסיר את הכיפה, וכיום הוא מגדיר את עצמו מסורתי.
הזיקה שלו אל הרב מנחם פרומן החלה עוד בשנותיו כתלמיד תיכון, גם אם מרחוק. "לא הייתי תלמיד ולא חסיד שלו, אבל הדמות שלו ריחפה ברקע. הבנים שלו היו פעילים במאבק נגד פינוי גוש קטיף, ומצאתי את עצמי איתם בתא המעצר. זו הייתה משפחה שאי אפשר להתעלם ממנה. אני זוכר שרציתי לראיין אותו בתיכון, אבל הבנים שלו הרחיקו אותי מהרעיון הזה. יש איזו תפיסה שאי אפשר להבין אותו או לכתוב עליו, אבל אני חושב שכן צריך לכתוב עליו וצריך להבין אותו. הוא רצה להיות מובן. נכון שיש פה יסודות של משחק ופרדוקס והומור ודבר והיפוכו, אבל צריך לכתוב על זה, ואני ניגש מעמדה שהיא לא משפחתית או חברית אלא מחקרית".
כתיבתו של מילר על הרב פרומן החלה כאמור בין כותלי האקדמיה, אבל אז הוא הבין שהוא רוצה להנגיש אותה לציבור. "הבנתי שיש כאן דמות שרלוונטית מאוד לציבור הישראלי ובכל זאת רבים נרתעים ממנה, מתקשים להבין אותה או חשים כלפיה אמביוולנטיות עזה. בעיניי, דווקא בגלל שאני גם מספיק מבחוץ וגם מספיק מבפנים, עם סקרנות כלפיו והערכה לדמותו אבל בלי נטייה להעריץ או לטהר, אני נמצא בעמדה טובה לספר את סיפורו. בלי לעשות הנחות, בלי רכילות, ובלי לקבוע מה היה 'נכון' או 'לא נכון'.
"שמו של הרב מנחם ממשיך לעלות שוב ושוב", מציין מילר. "אנשים חוזרים אליו, מתווכחים איתו, ורואים בו דמות משפיעה. גם מי שאינו מכיר אותו מגלה עניין בסיפור של שלום על בסיס דתי, לא כסיסמה פוליטית אלא כמצווה דתית עמוקה. היום יש המשכים שונים לרעיון הזה, ורציתי להחזיר את הרב מנחם לשיחה הזו. אני רוצה שהדמות שלו תגיע לאנשים, לא כי הוא צודק או כי הוא היה אדם מושלם. אני עצמי לא חושב שהוא צדק בהכול, ויש דברים שקשה לי איתם, בוודאי אחרי 7 באוקטובר. אני מאמין שהכוונות שלו היו טובות מאוד, ושיש אמת גדולה ברעיון שדת יכולה להוביל את האנושות למקומות מיטיבים. מהר מדי מוותרים על הדת ומא,שימים אותה, ואני חושב שיש בכך הפסד".
איך לדעתך הרעיונות וההגות שלו נתפסים היום?
"השאלה האם מותר לחלום על משהו שאין לו היתכנות בהווה, מלווה גם את האופן שבו קוראים היום את הרב פרומן. בדיוק כפי שאומרים על הרב קוק שחי לפני השואה, כך אפשר לטעון שהרב פרומן חי לפני 7 באוקטובר. מצד אחד, רבים יאמרו שההגות שלו אינה רלוונטית לעידן של אלימות חסרת תקדים; מצד שני, אפשר לראות בה דווקא כיוון שחוזר ומבקש הקשבה, אולי יותר מתמיד.
"כאן נכנס מושג ה'הודנא', שהרב פרומן ראה אותה לא כמהלך פוליטי אלא כרעיון דתי עמוק – לא חתירה לשלום מוחלט, אלא הסכמה להפסקה ממושכת של האלימות, תוך הפקדת החזון הרחוק בידי אלוהים. זה משהו שלתפיסתו ההנהגה החילונית לא הבינה. בעיניי, עוד ניאלץ בעתיד להתייחס ברצינות מחודשת לאפשרות של שלום על בסיס דת. זו מחשבה מורכבת, שגם בי מעוררת אהדה לצד אי־נחת. זה בדיוק המקום שבו הוא רצה שנעמוד".
בימים אלה שוקד מילר על ספרו הבא, שיתפרסם באנגלית ויעסוק בהגותו של הרב פרומן באופן אקדמי ומחקרי. בקרוב עתיד לראות אור בהוצאת שוקן ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט של מילר, הכוללת התייחסות נרחבת לרב פרומן.
אם אתה צריך לבחור דבר אחד שאתה לוקח מהצלילה אל דמותו של הרב פרומן, מהו הדבר הזה?
"את המשחק. כחוקר אני נדרש לצאת מעצמי כל הזמן ולהיכנס לנעליים של דמויות אחרות. ניסיתי קצת לשחק את הרב מנחם בספר הזה, ייחלתי להרגיש אותו. זה משחק אמיתי, ואני לוקח את החיוך הדק הזה שנמצא שם כל הזמן".
עוד כתבות בנושא
