הרב ד"ר שלמה ברודי נחשף למחקר האתיקה כבר בילדותו, בעיר יוסטון שבטקסס. אביו, פרופ' ברוך ברודי, מומחה לאתיקה רפואית ותלמיד חכם, הרבה לעסוק בנקודות ההשקה שבין יהדות ומוסר, והנחיל את ההתעניינות הזו לבנו. חגיגת בר־המצווה של הילד שלמה חלה בשבת פרשת נח לפני 34 שנים. במקום שהדרשה תעסוק בתיבת נח, בקֶשת או במגדל בבל, היא עסקה בנושא מפתיע לילד בן 13: הפלות מלאכותיות בהלכה, בעקבות הפסוק מן הפרשה "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". "אני כנראה הילד היחיד שבסוף דרשת בר־המצווה שלו מישהו עזב בכעס", הוא מספר בחיוך ממרחק השנים.
כסטודנט בהרווארד בתקופת האינתיפאדה השנייה, שימש ברודי כיו"ר קבוצת הסטודנטים למען ישראל, והתמודד עם הפגנות אנטי־ישראליות. "כן, זה לא דבר חדש", הוא מעיר. העימות הזה הפגיש אותו עם סוגיות של אתיקה מלחמתית. "התחושה שלי הייתה שאנחנו לא מסבירים לעצמנו למה אנחנו נלחמים ואיך אנחנו נלחמים", הוא אומר.
לאחר תקופת לימודים בישיבת הר עציון ואז באוניברסיטה העברית, כיהן ברודי במשך כעשור כר"מ בישיבת הכותל בירושלים, ולימד בעיקר תלמידים שהגיעו מחו"ל ללמוד בישראל. בתקופה הזו הוא נחשף מקרוב לשאלות הכבדות הנובעות מהמפגש בין מלחמה ומוסר. "כשתלמידים שלי התגייסו לצבא התחלתי לקבל מהם שאלות שנגעו לסוגיות של מוסר לחימה. מתי יורים ומתי לא, מה עושים כשיש לי ספק אם במקום מסוים יש מחבל או סתם משפחה. שאלות כבדות", הוא מתאר.
נענה לבקשת הרמטכ"ל. הרב שלמה גורן עם רב־אלוף יצחק רבין, 1966 | צילום: משה מילנר, לע"מ
"אבל הרגע שבו באמת הבנתי שיש פה חלל, חֶסר שצריך למלא", ממשיך ברודי, "היה כשלימדתי בקרן תקווה. הזמנתי פרופסור מכובד שעוסק בסוגיות הללו, אדם שיש לו יד ורגל במקורות היהודיים, לשוחח עם התלמידים שלי. במהלך המפגש אחת התלמידות הרימה את היד ושאלה מה יש ליהדות לומר על הנושא הזה. הפרופסור ענה לה בחריפות: 'ליהדות יש רק את אשת יפת תואר, ואני לא מעוניין בזה'. התגובה הזו חוללה מהומה בחדר, אנשים כעסו עליו מאוד, אבל אני חשבתי שאולי דווקא יש משהו במה שהוא אמר. התחלתי לבדוק את הנושא, והבנתי שאין עיסוק שיטתי וסדור במבט היהודי על אתיקה צבאית".
התובנה הזו הביאה אותו לכתוב בעצמו ספר על הנושא, "מלחמה ומוסר", שראה אור לאחרונה בהוצאת מגיד מבית קורן. "אני עומד כמובן על כתפי ענקים ולא מתחיל מבראשית", מבהיר ברודי. "יש כמה דברים שהרב שלמה גורן כתב בנושא, יש תשובה של הרב שאול ישראלי, ולפני כמה שנים יצא הספר 'אתיקה צבאית יהודית' של הרבנים אלעזר גולדשטיין ועידו רכניץ. זה הכול. באנגלית לעומת זאת יש עיסוק סדור בנושאים האלו מכל מיני נקודות מבט, ואפשר למצוא ספרים שעוסקים באופן שיטתי בשאלות כמו 'מתי נכנסים למלחמה', 'איך נלחמים' וכו'. לקתולים יש שיטות, לחילונים יש שיטות. אבל איפה הספר שעוסק בסוגיה הזו מנקודת מבטם של יהודים דתיים? הבנתי שספר כזה לא קיים, וחשבתי שאולי אני יכול לכתוב אותו".
בחזרה לשמעון ולוי
הוא בן 47, נשוי ואב לחמישה, תושב מודיעין. העיסוק בחיבורים בין אתיקה להלכה ובין תורה לחיים בא ידי ביטוי גם בתפקידו כראש עמותת "אימתי", ארגון בינלאומי העוסק בסוגיות של טיפול בסוף החיים ושל השתלות איברים על פי ההלכה. "רוב הפעילות שלנו היא בחו"ל", מסביר ברודי. "יש לנו מעט פעילות גם בארץ, אבל פה יש עמותות נוספות שעוסקות בנושאים האלו, כמו פועה, מכון שלזינגר וצהר. אלו נושאים לא פשוטים, שכרוכים בשאלות אתיות כבדות משקל".
בספרו עוסק ברודי הן בשאלה מתי מוצדק לפתוח במלחמה, והן בשאלות מוסריות שעולות במהלך המלחמה. את הדיון בשאלות הללו הוא עושה באמצעות 110 שנות היסטוריה של דיונים רבניים בשאלות הללו, ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו. קודם לכן לא עסקו המקורות היהודיים בשאלות הללו, משום שהתורה שבעל פה התפתחה בתקופות שבהן ריבונות יהודית וצבא יהודי היו בגדר חלום בלבד.
"הבחירה לעסוק בשאלות התיאורטיות דרך הסיפור ההיסטורי איננה מקרית", אומר ברודי. "קודם כול משום שזה הרבה יותר מעניין, אבל גם משום שזה חלק אינטגרלי מהסיפור. יש פה שינוי היסטורי. הרבה שנים יהודים לא חשבו על אתיקה צבאית, ופתאום קמה התנועה הציונית וצריך לחשוב על זה. הניצנים של המחשבה על השאלות הללו מתחילים כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אבל תחילת העיסוק האינטנסיבי בהן מתרחשת עם פרוץ 'המרד הערבי' ב־1936 ('מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט'; ש"פ). אלה לא אנשים שיושבים באוניברסיטה או בישיבה וחושבים מה זו אתיקה צבאית יהודית. העיסוק בשאלות הללו מתרחש תוך כדי המאורעות, כאשר נדרשים להחליט מה עושים ואיך עושים, על בסיס השאלות שעולות מהשטח".
ואולי הפרופסור שציטטת צדק? האם ליהדות יש באמת מה להגיד בנושא, או שבפועל מדובר בניסיון לדלות מקור מפה ומקור משם, בשעה שהקורפוס הגדול של המקורות היהודיים בכלל לא רלוונטי משום שהוא התגבש בתקופה שבה עצמאות יהודית וצבא יהודי היו רק חלום?
"זה באמת שונה מתחומים אחרים. באתיקה רפואית, נניח, באמת יש לנו יותר עם מה לעבוד בתורה שבעל פה – יש קצת דברי אגדה בגמרא, יש כמה סימנים בשולחן ערוך יורה דעה. יש בסיס, והאתגר הוא ליישם את הפסיקות מהמאה ה־16 במציאות של ימינו. בנושא של מוסר ומלחמה אין כמעט מקורות, אבל בהחלט יש לנו ערכים. נכון שאין לנו פסקי הלכה בתחומים הללו, אבל יש עולם שלם של ערכים שמקורם במסורת היהודית, שיכולים להנחות אותנו.
"אנשים שואלים אם הספר שלי הוא ספר הלכה. התשובה שלי היא שההלכה בנויה בעיקרה על תקדימים, ובנושא הזה אין לנו ממש תקדימים לפני המאה העשרים, ודווקא בגלל זה הנושא הזה כל־כך מרתק. כשאנשים שואלים אותי הרבה פעמים 'אז מה הפסיקה? מה השורה התחתונה?', אני עונה להם שאני לא בטוח שיש פסיקה, אבל זה שאין שורה תחתונה חד־משמעית, לא אומר שאין ליהדות מה לומר על הנושא.
"צריך גם לומר שהספר עוסק בשני תחומים שונים: איך ומתי נכנסים למלחמה, ומה עושים במלחמה. בכל הנוגע לכניסה למלחמה, 'מלחמת רשות' או 'מלחמת מצווה', יש כמה מקורות, גם אם לא רבים: סוגיה קטנה במסכת סוטה, רמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם ועוד. על מוסר בתוך לחימה יש הרבה פחות מקורות, ורואים את השיקוף של זה בדברים של פוסקי ההלכה. לקראת סוף הספר אני מביא דברים שאומר הרב אבינר בשם הרב צבי יהודה קוק, על כך שבכל הנושא של מוסר לחימה אין לנו חוקים ברורים. מלחמה זה לא נעים, אבל העיקר הוא שצריך לנצח.
"דוגמה נוספת היא העמדה של הרב שאול ישראלי. קצת מסובך להבין מה הוא כותב, אבל השורה התחתונה שלו היא שבכל מה שנוגע למוסר במלחמה, הקו שצריך להנחות אותנו הוא הנורמות הבינלאומיות. הרב גורן בולט בחריגותו בכך שהוא מבקש לעסוק בנושאים הללו כפוסק הלכה, אף שאין לו תקדימים להסתמך עליהם, והוא חוזר לסיפורי המקרא כמו שמעון ולוי בשכם ועוד. אבל הוא יוצא הדופן. הגישה של הרב גורן היא שלא ייתכן שליהדות אין מה להגיד בנושא כל כך חשוב, ובזה אני לגמרי איתו, גם אם אני לא מקבל את כל המסקנות שלו.
"אבל הרב גורן לא היה הראשון שעסק בסוגיות הללו. עוד לפני הקמת המדינה עסקו בהן הרב הרצוג והרב עוזיאל, ומה שמעניין הוא שגם בן־גוריון רצה שרבנים יעסקו בנושאים האלו. הוא ביקש מהם להיכנס לזה כי הוא חשב שהרבנים יהיו בצד שלו. אני מביא בספר סיפור על ישיבה של הנהלת הסוכנות שבמהלכה בן־גוריון העלה את הדרישה הזו, ובתגובה ענה לו הרב מימון שבעצם האצ"ל צודקים. בן־גוריון, שלא אהב את התשובה, השתיק את הרב מימון ואמר לו 'אנחנו לא נכנסים לדיון רבני עכשיו'. כך שבן־גוריון כנראה לא באמת רצה דיון רבני אם המסקנות שלו אינן לרוחו".
ארגז ערכים
בין דפי הספר מגולל ד"ר ברודי שורה של פרשיות היסטוריות שדרכן הוא דן בשאלות הגדולות של המוסר במלחמה. כך למשל משמשות אותו מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים כמצע לדיון בשאלה העקרונית של הנחתת מכת מנע על אויב שטרם פתח במלחמה נגדך.
ד"ר שלמה ברודי | צילום: אריק סולטן
ערב פרוץ מלחמת ששת הימים היו דווקא מנהיגי המפלגה הדתית־לאומית, משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, מראשי המתנגדים להנחתת מכת המנע שפתחה את המלחמה. התנגדותם הייתה אחד הגורמים המרכזיים לכך שראש הממשלה לוי אשכול היסס אם לקבל את המלצת הרמטכ"ל יצחק רבין לצאת למלחמה. הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, חגג את יום העצמאות תשכ"ז באוסטרליה הרחוקה, במסגרת מסע התרמה של המגבית היהודית המאוחדת. בעודו באוסטרליה קיבל את הדיווחים על סגירת מְצרי טיראן, ומיהר לשוב ארצה. עם נחיתתו גויס הרב גורן על ידי רבין למאמצי השכנוע של השר שפירא. ארבע שעות נמשכה הפגישה בין השניים, וככל הידוע היה לה חלק משמעותי בכך ששפירא שוכנע לבסוף לתמוך בפתיחת המלחמה, לא לפני שהצליח לכפות על אשכול את הרחבת הממשלה. מכת המנע הייתה כידוע מוצלחת במיוחד, והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. שש שנים וחצי מאוחר יותר, ערב יום הכיפורים תשל"ד, נמנעה ראש הממשלה גולדה מאיר מהנחתת מהלומת מנע על אויבותיה של ישראל, החלטה שתוצאותיה היו הרות גורל.
ההלכה היהודית מכירה בכך שמלחמה שמטרתה "עזרת ישראל מיד צר" היא מלחמת מצווה מובהקת. אך האם גם הנחתת מהלומה מקדימה נחשבת למלחמת מצווה שכזו? ואיזה סוג של סיכון מצדיק הנחתת מהלומה מקדימה שכזו? האם רק סיכון מיידי או שמא גם סיכון עתידי גדול, כמו בתקיפת הכור העיראקי? דרך השאלות הללו, ושאלות רבות נוספות, משרטט ברודי את המודל שפיתח לדיון בסוגיות אתיות־מלחמתיות.
בבסיס המודל הזה עומדת ההבנה שהגישה לסוגיות אתיות חייבת להיעשות עם ארגז כלים מרובה ערכים, כאשר בכל סיטואציה אנחנו נדרשים לבחור מה הערכים שצריכים להיות מובילים בה. "בעולם יש היום נטייה לקחת ערך־על אחד, זכויות אדם למשל, או האוטונומיה של הפרט, ולקבוע שהוא הכי חשוב ושההתמודדות עם כל דילמה תיעשה רק לאורו", אומר ברודי. "אני טוען שישנם הרבה ערכים שרלוונטיים לדילמות האתיות שאנחנו נתקלים בהן, וצריך להביא את כולם לתוך השיח. כבוד האדם הוא חשוב מאוד, אחריות אישית היא חשובה, הגנה עצמית היא חשובה מאוד, וכך גם כבוד העם, גבורה. הרבה פעמים בדיונים שלנו אנחנו הולכים לסט מצומצם של ערכים, וזונחים את כל היתר. אני מבקש להביא לשולחן את כל הערכים, ולדון אילו ערכים הכי חשובים בכל מצב. לא לקבוע כלל גורף, אלא לדון במקרה אחרי מקרה.
"הפילוסופיה של ימינו לא אוהבת את הגישה של לדון בכל מקרה לעצמו, זה נראה לא רציני מספיק. אבל אני חושב שזו הגישה היהודית, ולמען האמת גם החיים בנויים ככה ולא מכללים ערכיים שנכונים בכל המצבים. אני הולך בעניין הזה גם בעקבות אבי. הוא טען שהרבה פעמים ויכוחים אתיים נובעים מכך שאנשים שונים מביאים לשולחן ערכים שונים, ולא רק מיישמים בדרך שונה עולם ערכים נתון. אז נכון, המודל הזה לא נותן תוצאות מוסכמות, אבל אני חושב שהוא עוזר לנו ללמוד איך לחשוב על השאלות הללו".
יש בכלל דבר כזה, מוסר לחימה? האם זה לא עוד מכשיר שצדדים בסכסוכים אלימים מנצלים כדי לקדם את האינטרסים שלהם בזירה הבינלאומית, כפי שעושים הפלסטינים?
"הביקורת הזו נשמעת משני הצדדים. מהצד השני יש ביקורת שלפיה העיסוק במוסר מלחמה ובמשפט בינלאומי הם לא יותר מהצדקה לרצח מאורגן בחסות החוק. אגב, הביקורת מהסוג הזה לא נשמעת רק כלפי ישראל, אלא גם על מדינות מערביות נוספות כמו ארה"ב, בריטניה ואחרות. מול הביקורת הזו משיב הימין בכל העולם בקביעה הריאליסטית והקצת צינית, 'All is fair in love and war', כלומר 'אין חוקים באהבה ובמלחמה'.
"מול הביקורות הללו צריך לומר שאין ספק שלפעמים נעשה שימוש ציני ולא הגון באתיקה ובמשפט, אבל זה לא אומר שאין דבר כזה אתיקה ומשפט. זה שמשתמשים מול ישראל בלוחמה משפטית, לא אומר שאין משמעות למשפט ולאתיקה. אתיקה היא דבר חשוב מאוד, ואנחנו צריכים לברר – קודם כול מול עצמנו – מה המוסר אומר לנו. מובן שאם אתה נלחם, כמונו, מול אויב שאין לו שום גבולות אתיים במלחמה נגדך, זה משפיע גם על מוסר הלחימה שלך. לכן יש דברים שאנחנו עושים שבמצב אחר היו נחשבים ללא אתיים, אבל במצב שבו אנחנו נמצאים הם כן בגבולות האתיקה. השורה התחתונה היא שגם אם האויבים שלנו עושים שימוש לא הגון באתיקה צבאית, זה לא מבטל את החשיבות שלה".
את הגרסה האנגלית של הספר סיים ד"ר ברודי לכתוב ערב חגי תשרי תשפ"ד. בשמחת תורה נטרפו הקלפים, וההוצאה התעכבה בכמה חודשים. למרות הכול בחר ד"ר ברודי לא לעדכן את המהדורה האנגלית וגם לא את המהדורה העברית שיצאה במלאת שנתיים למלחמה, ולהסתפק באזכור של המלחמה בהקדמה.
החלטה קצת מוזרה, לא?
"כדי לעסוק במשהו ברצינות צריך לחקור אותו ברצינות. אני למדתי לעומק מה שקרה כאן ב־48', ב־56', ב־67' וב־73'. עדיין אין לנו פרספקטיבה רצינית בנוגע לאירועי המלחמה הנוכחית, כך שהדיון עלול להפוך לשטחי. אני כן שומע מאנשים שהספר עזר להם לחשוב על הנושאים הללו גם בשטח – בעזה, בצפון. קיבלתי תגובות שהספר מספק דרך לחשוב על הדילמות האתיות שניצבות בפני חיילי צה"ל ממש בימים הללו. גם אם הסיטואציה בכל מלחמה שונה, השאלות האתיות העקרוניות לא משתנות".