הרב יעקב מדן עומד בשורה הראשונה של מפרשי התנ"ך ומוריו בדור הזה. יש לו כוח־על נדיר: הוא מצליח להיכנס לראשם של גיבורי המקרא, לתוך הסיטואציה התנ"כית, כאילו הוא ממש היה שם. נדרש לי זמן עד שהבנתי איך זה קורה: כי הרב מדן אינו רק ראש ישיבה, שידיו רב לו בגמרא ובהלכה; הוא בעצמו דמות תנ"כית.

הסיפורים על הרב מדן הם לא שגרתיים, הם גדולים מהחיים. הוא כותב על מסמכים תאריך למניין יציאת מצרים, שאף אחד לא יודע לפענח חוץ ממנו; חבריו לנשק העידו שבמלחמת יום הכיפורים הוא נהג לומר בשפתיו "לשם ייחוד" על כל בזנ"ט שתקע במכשול אנטי־טנקי ברמת הגולן; והוא חילץ במו ידיו את הרב שג"ר מתוך טנק בוער במלחמה ההיא. כשהרב מדן היה נער הוא נסע פעם לישיבה החרדית הגדולה בתפרח באמצע חופשת בין הזמנים, כי שמע שבית המדרש שם פתוח ואפשר ללמוד. הוא מצא שם יהודי זקן, שהסכים ללמוד איתו בחברותא במשך שבוע שלם. רק בסוף השבוע גילה הרב מדן שהזקן הזה היה ראש הישיבה הנערץ. יש עוד ועוד עדויות אמיתיות כאלו על תולדותיו, ואחרי ששומעים אותן קשה לשלול גם את האגדות.

יש אצל הרב מדן צירוף שלא מצאתי אצל שום אדם חי אחר: אישיות קיצונית ודעות מתונות. הצירוף הנדיר הזה הביא אותו לכתוב ביחד עם פרופ' רות גביזון את "אמנת גביזון־מדן" הנודעת, להסדרה מחודשת של יחסי דתיים וחילונים. היה צריך דעות מתונות כדי לנסח את האמנה הזו; היה צריך אישיות קיצונית כדי לספוג את כל חיצי הלעג והמשטמה של שונאי הפשרות – ולהמשיך הלאה.

כיוון שהרב מדן חי בתוך התנ"ך, הפרשנות שלו לאירועי השעה היא מקראית. הוא תמיד מוצא את הפרק בתנ"ך שמייצג את המקבילה המדויקת בעיניו למצב שלנו היום. זה נותן לו בשנים האחרונות יתרון עצום על שמרנים חובבי שגרה כמוני: כיוון שהאירועים שקורים לנו בשנים הללו הם תנ"כיים בממדיהם – אירועים קטסטרופליים, מפתיעים, חסרי תקדים – אנחנו צריכים דמות תנ"כית שתוכל לפרש לנו אותם. רצוי אדם שגם יודע בעל פה את כל התנ"ך. רצוי אדם שגם בקיא מאוד בהיסטוריה היהודית והכללית. רצוי אדם שדעותיו שקולות. בקיצור, רצוי הרב מדן.

רק חיסרון אחד יש לרב מדן בהקשר הזה, והוא הענווה העצומה שלו. ענווה היא כמובן באופן בסיסי יתרון ולא חיסרון, אבל צניעותו הקיצונית פוגעת ביכולת שלו להעריך באופן אמיתי את שיעור קומתם של אישי ציבור, בייחוד של מפקדים בכירים בכוחות הביטחון. הרב מדן נוטה להסתכל על ביטחוניסטים כאלו מלמטה למעלה, גם אם כשלו בעליל בתפקידם, וגם אם הכיוון האמיתי של מבטו עליהם צריך להיות הפוך. זה אכן חיסרון, אך ענווה מוגזמת רחוקה מלהיות התכונה הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

במלחמה הזו פגשנו את הרב מדן גם דרך פציעתו הקשה של בנו הגיבור, אלישע. בימים שלפני התמרון הקרקעי בעזה ראיתי את הרב מדן מתהלך כארי בסוּגר. "הבנים והחתנים שלי עומדים להיכנס לעזה", אמר לי, "ואני מכיר אותם: הם ירוצו ראשונים קדימה. כבר שלושה לילות לא ישנתי. במה הניסיון שלי קטן מזה של אברהם אבינו?" ואז באה הבשורה על פציעתו של אלישע, שכולנו למדנו מאז להכיר. אלישע מדן אינו רק מופת של גבורה ואופטימיות, אלא גם של עוצמה אנושית פשוטה. הוא אינו מסתיר את גדמי רגליו מתחת למכנסיים ארוכים, כפי שנהגו פעם – כי באמת אין לו מה להסתיר. ומי שרוצה ללמוד באיזה בית גדל איש ענק כזה, שיסור לביתם של הרב יעקב והרבנית רותי מדן.

לרב מדן יש אישיות של הר געש וצניעות של עשב השדה, ומבחינתי לצירוף הזה יש תוצאה ודאית אחת: כשיקרא את הטור הזה הוא יתקשר ויצעק עליי עד שהטלפון ייסדק. כבר גיבשתי אסטרטגיה להתמודדות עם האירוע הזה: כשאראה את המספר שלו בטלפון לא אענה, ואשלח לו הודעה שאני בחו"ל. אולי באמת אסע לחו"ל, ליתר ביטחון. ואולי לא: הרב מדן חגג השבוע את יום הולדתו ה־75, ושווה לספוג ממנו כמה צעקות כדי שעוד אנשים ידעו איזה תלמיד חכם גדול מתהלך כאן בינינו, כבר שבעים וחמש שנה.

motzash.navon@gmail.com