סיפור מגדל בבל חותם את סיפורי הראשית הגדולים, הנכללים בחטיבה הראשונה והאוניברסלית של ספר בראשית. הסיפור משמש חוליית מעבר בין המבט האוניברסלי ללאומי־פרטיקולרי בספר בראשית, ואף רומז לסיבת המעבר. ואולם בקריאה בסיפור מתגלה קושי ניכר: בשונה מחטאו של אדם הראשון ומחטאי היסוד של האנושות עד כה, שכללו רצח אח ומעשי חמס, חטאם של בוני המגדל אינו ברור. המוטיבציה המניעה אותם – רצון לשמור על אחדותם – נראית דווקא חיובית.
במהלך הדורות זכה הסיפור למגוון פירושים שפסעו בשני נתיבים עיקריים: הפרשנות החז"לית התייחסה לגאווה המניעה את המעשה ולמרידה באל הגלומה בו, ומצאה רמז לדבר בדברי הבונים "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", ובתיאור המגדל ש"רֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". מאידך, פרשני הפשט (דוגמת רשב"ם) התמקדו בהמשך דבריהם, "פֶּן נָפוּץ", וביארו שתכלית המגדל, למנוע התפזרות והפצה בארץ, עמדה בניגוד לתוכנית האלוהית "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ".
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
סיפור מגדל בבל זכה לפרשנות מעמיקה בנבואת ישעיהו, המשלבת בין ההיבטים הללו ומאירה את משמעותו האוניברסלית – והאקטואלית בימיו. ברקע נבואות אחרית הימים של ישעיהו מרחפים סיפורי היווצרות האנושות, והן משרטטות את תמונת האחרית בדמותה המתוקנת של הראשית. כך למשל מנבא ישעיהו על האיבה הקדמונית בין האדם לנחש, שתוחלף ביחסי ידידות (יא, ח): "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה". בכך דומות נבואות ישעיהו לנבואות הושע שנידונו כאן בשבוע שעבר, השבות אף הן לגן עדן. אלא שבנבואת הושע התפרשה השיבה כמטאפורה לתיקון יחסי ישראל ואלוהיו, ואילו נבואת ישעיהו משרטטת חזון תיקון אוניברסלי.
הכי מעניין
נקודת המוצא של נבואת ישעיהו מצויה בשירת האזינו, השבה אל ראשית ההיסטוריה האנושית:
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר. שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב, ז–ח).
השירה מתארת את הפרדת האומות והצבת גבולותיהן כמעשה אלוהי מכוון, המעצב את הסדר הפוליטי. והנה בימי ישעיהו קמה, לראשונה בהיסטוריה, אימפריה אדירה ששמה לה למטרה לכבוש ולשלוט בעמים כולם, ובכללם ממלכות ישראל ויהודה. עיקרי האידיאולוגיה האימפריאלית האשורית מנוסחים בנאום רהב המושם בפי מלך אשור (ישעיהו י): "בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי, וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים". במילים אלה מהדהדים דברי מלכי אשור שהשתמרו בכתובותיהם, וכן דברי רבשקה שליח סנחריב אל העם הנצור בירושלים, ואולם סגנונם העברי רומז לפסוקי שירת האזינו (הנדרשת במקומות רבים בספר ישעיהו). כנגד מעשי האל, "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים", מתרברב מלך אשור: "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים". הוא שואף להסיר את גבולות העמים שהוצבו בראשית הבריאה, ובכך לבטל את הסדר הלאומי הבסיסי של האנושות. מהלך זה נקשר לחזונו הפוליטי המגלומני: יצירת אימפריה שתחלוש על עמי העולם באמצעות טשטוש הגבולות האתניים והתרבותיים. שיטת ההגליה ובלילת העמים שפותחה בידי האשורים נועדה למנוע תסיסה ומרידות בקרב העמים הנכבשים, ולאחד אותם תחת שלטון האימפריה.
בין אחדות לאחידות
תיאור כזה של הגליה ובלילת העמים, המזכיר את סיפור מגדל בבל במהופך, מופיע בכתובת של סרגון השני מלך אשור (כפי שהראה פרופ' ישראל קנוהל): "אני הבאתי עמים מארבע כנפות הארץ, ועשיתי אותם שפה אחת ודברים אחדים, ולימדתי אותם להיות יראים את המלך ואת האל אשור". זהו ניסיון לכפות באלימות מעין אוטופיה של אחדות האנושות, תוך ביטול הזהות הלאומית. חזון זה מוּנע מגאווה אנושית, ומעוצמה צבאית ופוליטית אדירה.
על פי נבואת ישעיהו, הגאווה היא חטא היסוד העומד בבסיס האלילות, והיא מתבטאת בסגידת האדם לעושרו, ליצירתו הטכנולוגית ולעוצמתו הצבאית (ב, ח): "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו". לעומת זאת, תוכנה היסודי של האמונה באל אחד הוא ההכרה בגבולות היכולת של האדם, בהיותו מעשה ידי האל (יז, ז–ח): "בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ... וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו".
כנגד החזון האלילי האימפריאליסטי מציב הנביא חזון חלופי:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב, ב-ג).
נבואה זו רומזת לחטא הגאווה של בוני מגדל בבל, הנזכר בסמוך לה (ב, יב–טו): "כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל... וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ". אותו מגדל שהאנושות ביקשה להפגין באמצעותו את כוחה, להתאחד סביבו ולהיות כאלוהים, גרם לפיצול האנושות לשבעים עמים ולהפצתם על פני כל הארץ. מגדל זה יתחלף באחרית הימים בהר בית ה', שכמו המגדל יינשא מגבעות, אך יצליח לאחד סביבו את העמים והגויים המפוצלים שיעלו אליו. תחת לימוד המלחמה יבוא לימוד דבר ה' בציון, וטכנולוגיית ההרס והחורבן תומר ביצירה ושגשוג חקלאי: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
גם ישעיהו חוזה שיתוף פעולה בין העמים, תוך ריכוז העוצמה במקום אחד. אולם מקום זה הוא הר בית ה', והעוצמה בו היא אלוהית ולא אנושית, והאחדות שהוא מתאר אינה אחידות. על פי ישעיהו, באחרית הימים יישארו העמים בזהותם הלאומית ובגבולותיהם הראשונים, ומרכז הכובד הרוחני בציון ישמש נקודה ארכימדית המאחדת אותם ומקרינה עליהם מאורה.
עוד כתבות בנושא
