למרות המעמד המרשים של האחים המתברכים יחדיו אצל יעקב, הפיוס וההשלמה שקיבלו אישוש וחיזוק אחרי מותו ואחרי שובם של האחים מן ההלוויה, ספר בראשית מותיר טעם חמצמץ או מריר באשר לסוגיית האחווה. הספר מציג בראשית האנושות רצח, בין שני האחים הראשונים שנולדו בעולם. בהמשכו של הספר אנו פוגשים את הפירוד והאיבה בין ישמעאל לבין יצחק ובין עשו לבין יעקב, ואת איבת האחים ליוסף שהיתה קרובה להוביל לרצח – וגם החלופה שמצאו, השלכתו לבור ומכירתו לעבד, אינה מרנינה ביותר. אברהם אבינו, שהוא אב המון גויים, מגלה אכפתיות ודאגה לכל העולם כולו, ובתוך כך גם יוצא להציל את לוט בן אחיו, אך גם אותם לא נשאה הארץ לשבת יחדיו.
היפוכו של דבר בספר שמות. ספר שמות נפתח בתיאור מלבב של האחווה במשפחת עמרם ויוכבד. תחילה זו האחות הגדולה מרים שסיכנה את חייה כדי לשמור על אחיה הפעוט שבתיבה על שפת היאור, ולאחר מכן משה שמוכן לוותר בחפץ לב על השליחות ועל ההנהגה לאחיו אהרן, ואהרן שמוכן בשמחה לסייע לאחיו הצעיר בהנהגת האומה, "וראך ושמח בלבו". הקשר האמיץ והאוהב בין האחות ושני האחים נמשך לכל אורך ארבעים שנות המסע במדבר, כאשר כל אחד תורם את חלקו וכישוריו להנהגה המשותפת של העם, בראשותו של משה רבנו.
מעמדה המפוקפק של האחווה בספר בראשית נובע מכך שהספר כולו מכוון לבידול והפרדה. בני נח נבדלו מכלל בני האדם שנשמדו במבול. אברהם ובניו נבדלו מבני נח בכלל וממשפחת תרח בפרט, בצווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ובמסע לארץ כנען. יצחק ובניו נבדלו משאר בני אברהם וקיבלו את ברכת הארץ והזרע, ואת האחריות להפצת מורשת אברהם בעולם. בדור הבא נבדלו יעקב ובניו מעשו ואלופיו, כדי שמבית יעקב יתפתח עם ישראל, שהוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
החלק האחרון של ספר בראשית מוקדש לאתגר העצום של הפיכת תנועת הפירוד והפיזור שהניעה את העולם מבראשית ועד יעקב, לתנועה של התקבצות ואיחוד בני יעקב לשנים עשר שבטים שמהווים עם אחד. הסיבוכים שעברו על בית יעקב מאז כתונת הפסים וחלומות יוסף ועד ברכת יעקב לבניו, פטירתו ושיבת הבנים למצרים אחרי ההלוויה, מתפרשים במובן מסוים כמפעל של סיבוב המגמה במאה ושמונים מעלות. מהתפרדות, ייחוד וגילוי היורש הנבחר, ממאבקים בין אחים דעתניים ועוצמתיים, שיכולים בנקל לשקוע לסכסוכים מתמשכים, מריבות ומלחמות, להתקבצות יחד מתוך השלמה ופיוס, הכרה בייחודו ובכוחו של כל אחד, ובאפשרות שהכוחות הללו לא יופנו זה כנגד זה אלא יתחברו יחד לבניינה של אומה שהיא שלם הגדול מכל חלקיו.
ספר שמות, בניגוד גמור לספר בראשית, הוא סיפור בניינו של עם ישראל. הוא התוצאה המבורכת של ההשלמה בין האחים. הספר נפתח ברשימת בני ישראל הבאים מצרימה, כחבורה אחת מלוכדת של שבעים נפש. כעבור פסוקים מעטים, צומח מן המשפחה הזאת עם שלם, אחרי ש"פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". סיפורו של העם נפתח בסיפור אחווה מהופך לבראשית: בראשית מתחיל בקין והבל, שמות מתחיל במרים, אהרן ומשה. ללמדך, שבניינו של עם תלוי באחווה.
מעגלי האחווה
יש כמה מעגלים של אחווה בפרשת שמות.
המעגל הראשון הוא המעגל הקרוב והאינטימי של האחות הדואגת לאחיה המונח בתיבה על שפת היאור. האחריות שלא להפקיר אותו, האומץ לפנות אל בת פרעה והתבונה כיצד להשיג ממנה את הרשות להביא את הילד להנקה לאמו, הצילו את משה הפעוט ונמצאים ברקע של סיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. הזכרנו בעבר את דרשותיו של הרב יונתן זקס ז"ל בפרשת חוקת, על תפקידה החשוב של מרים כ"מנטורית" של משה רבנו לכל אורך שנות ההנהגה במדבר, ועל ההשפעה הקשה שהיתה למותה על תפקודו בפרשת מי מריבה.
משה רבנו. | צילום: שאטרסטוק
המעגל השני הוא המעגל של הקשר בין משה ואהרן. הם שונים זה מזה מאוד באישיותם ובדרך הנהגתם. משה הוא מנהיג נשגב, שעולה להר סיני, ומוריד תורה מן השמים, שיכול לשהות שם ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתיה, שאור פניו קורן והוא צריך לנטות את אהלו מחוץ למחנה כדי להיות זמין בכל עת להתגלות ה'. העם מתבונן על משה בדרך כלל מרחוק. כנגדו אהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום, חי בקרב העם, עד כדי כך שהוא היה מוכן לסייע להם בעשיית עגל הזהב. משה זקוק לאהרן גם בשיח מול פרעה וגם בשיח מול העם, ואילו אהרן אינו מתיימר להתמודד עם אחיו הצעיר על ההנהגה והוא מקבל בשמחה את התפקיד שנועד לו.
המעגל השלישי הוא האחווה שבין משה לבין בני ישראל. הפסוק הפותח את סיפורי משה לאחר התבגרותו בבית פרעה הוא: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". זו אינה סקרנות בעלמא, אלא השתייכות ואחריות הנובעת ממנה: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". למרות שגדל בבית פרעה, משה רואה בבני ישראל אחים. בעימות שבין המצרי לעברי, משה נוקט צד ברור: הוא מתייחס אל העברי כאחיו, מתערב למענו והורג את המצרי. בבואו למדין אמנם הציג את עצמו לפני בנות יתרו כ"איש מצרי", אבל כאשר קיבל את השליחות בהר חורב ונקרא לשוב למצרם, הוא פונה אל יתרו ואומר לו: "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים". גם יתרו מכיר באחווה הזאת ומשלח אותו בברכת "לך לשלום".
החידוש במעגל השלישי הוא שמשה רבנו, המנהיג של עם ישראל, הופיע על במת ההיסטוריה וקיבל את תפקיד ההנהגה שלו בבחינת אח. הוא לא "ראש" ולא "נשיא". הוא אינו נושא שום תואר שיש בו התנשאות מעל שאר בני ישראל. הוא אח שלהם. נמצא איתם באותו מישור ונבחר על ידי ה' לשמש שליח למשימת הוצאתם ממצרים. לא ייפלא אפוא, שכאשר הקב"ה התגלה אל משה ודרש ממנו ללכת להושיע את בני ישראל במצרים, הוא הגיב ב"מי אנכי", "והן לא יאמינו לי", "לא איש דברים אנכי". אין בו שום תאוות שלטון, יצר התנשאות או עניין בכבוד. מדובר באדם שהתורה העידה עליו שהוא העניו מכל האדם. המניע היחיד שיכול להצדיק מבחינתו את נטילת התפקיד זו הדאגה לאחיו. דאגה שכבר היטיב להביע אותה, עוד קודם להתגלות הא-להית, בצאתו לראות את אחיו בסבלותם.
מה שהקל על משה רבנו מאוד ואִפשר את קבלת התפקיד היתה ההבטחה של ה' שאהרן אחיו ישתתף איתו בהנהגה: "...הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן". אך טבעי הדבר, שמי שהמניע העיקרי שלו להיכנס לתפקיד ההנהגה הוא תחושת האחווה כלפי בני ישראל, ישמח על האפשרות להנהגה משותפת עם אחיו. גם מפני שלא יצטרך לשאת לבדו את העול המעיק ואת הבדידות הקשה של המנהיג, וגם מפני שהוא באמת מאמין שהנהגה משותפת מתוך אחווה ללא תחרות, יכולה להיטיב עם העם: "טובים השניים מן האחד ... והחוט המשולש לא במהרה יינתק" (קהלת, ד, ט. מכילתא דרשב"י ג, ח). כל אחד משלשת האחים תרם את חלקו להנהגה המשותפת, ואף על פי שמשה היה ראשון בין האחים, חלקם של אהרן ומרים ואחוותם, לא יסולאו בפז.
ולוואי על מנהיגינו כיום ועל כולנו, ולו מעט יותר מן האחווה של ספר שמות, ופחות מן הסוג של ספר בראשית.