כמו שני הלמכים, וכמו נח ולוט, שבהם עסקנו בפרשות השבוע הקודמות, גם הגר היא אישיות שאי אפשר לבטל אותה או לזלזל בה. היא שירתה כשפחה בבית שרה ואברהם, שרה נתנה אותה לאברהם לאישה, היא ילדה לו את ישמעאל בכורו. היא זכתה פעמיים להתגלות של מלאך ה' ובשתיהן גם זכתה להתברך מפיו. בפעם הראשונה התברכה בלידת ישמעאל ובריבוי צאצאים, בסגנון דומה לזה שנתברכו בו אבותינו: "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב", ובפעם השניה, ברך המלאך את ישמעאל הנער בברכת "כי לגוי גדול אשימנו".

בפעם הראשונה שבה נזכרת הגר בתורה, היא נקראת "שפחה מצרית" (טז א), ואילו המעשה האחרון שלה המופיע בתורה הוא לקיחת אישה מצרית לבנה (כא כא). הגדרתה כמצרית מעידה על כך שהיא היתה זרה בבית אברהם. בני ביתם של אברהם ושרה היו מן "הנפש אשר עשו בחרן", או מי שהצטרפו מאוחר יותר, מתושבי ארץ כנען. לעומת זאת, הגר נלקחה ככל הנראה כשפחה לבית אברהם ושרה בעת היותם בגלות במצרים. לפי העקרון שמעשה אבות סימן לבנים, ומכיון שמה שאירע לאבות אירע לימים לעם ישראל, הגר היא האב-טיפוס של הערב-רב שנלווה לעם ישראל בצאתם ממצרים (שמות יב, לח). שימו לב שמנקדים "הגר" בשני קמצים אך אפשר לנקד בצירה תחת הג', ולראות בשמה רמז לגרים שנתלוו לעם ישראל מבין האומות, בכל הדורות. 

מפגש חוזר עם מלאכים

חז"ל מפרשים בשני אופנים את הצטרפותה של הגר לבית אברהם. יש אומרים שהיא ניתנה לשרה בעת שפרעה לקחה אליו או כפיצוי על העוול שנגרם לה, ויש אומרים שהיא הצטרפה לבית אברהם מרצונה, מתוך הערכה לאישיותה של שרה בהופעתה בבית פרעה. ההערכה הזאת משמעותית ביותר כשמצרפים לכך את הדעה במדרש שהגר הייתה בתו של פרעה מלך מצרים ובחרה מרצונה לוותר על בית המלוכה המצרי כדי להצטרף לבית אברהם. 

מסתבר שכמו לוט וכמו עבד אברהם, גם הגר היתה אשת-מעלה, ועוד רכשה בבית אברהם מידות טובות ודבקה בא-להי אברהם עד כדי כך שהייתה ראויה לזכות להתגלות מלאך ה', פעמיים. היא גם ידעה להכיר ולהעריך זאת וידעה כיצד להתנהג במפגש שכזה, ככתוב: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי" (טז, יג). ההתגלות הונצחה לדורות בשם המקום: באר לחי רואי. 

יש הבדל בין שתי ההתגלויות: בפעם הראשונה, בעת הריונה, נאמר שהמלאך פגש אותה על עין המים ודיבר איתה. השם המוזכר שם הוא שם הוי"ה: "וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר... ויאמר לה מלאך ה' (שלוש פעמים)... ותקרא שם ה' הדובר אליה..." (טז ז-יג).

בפעם השנייה, כשגורשה עם ישמעאל, נאמר שהמלאך דיבר אליה מן השמים, והשם המוזכר הוא שם א-להות: "וישמע א-להים את קול הנער, ויקרא מלאך א-להים אל הגר מן השמים... שמע א-להים אל קול הנער... ויפקח א-להים את עיניה... ויהי א-להים את הנער ויגדל..." (כא יז-כ).

ההתגלות הראשונה הייתה של מידת הרחמים, ובעקבותיה חזרה הגר לבית אברהם, וזכתה ללדת את הבן שנקרא בשם ישמעאל. שם שמבטא גם שהיא שמעה את ה' וגם שה' שמע את קולה. ישמעאל גדל בבית אברהם עד "גיל בר מצווה" וזכה להימול עם אברהם. ההתגלות השנייה היא של מידת הדין, ובעקבותיה הגר נפרדה סופית מבית אברהם. היא המשיכה לגדל את בנה במדבר פארן, חזרה לארץ מולדתה מצרים כדי להשיא לו אישה משם ובסופו של דבר זכתה לממש את הייעוד שהובטח לו על ידי המלאכים. יש דעה במדרש שלאחר מות שרה חזר אברהם ולקחה לאישה והיא קטורה (רש"י כה, א), אבל הדבר אינו מפורש בפשוטו של מקרא ואם התורה הסתירתו, אין הכרח לפרש כך (רשב"ם). 

טעם החירות

כמו לוט לפניה, הגר לא הצליחה להשתלב בבית אברהם, וגורשה ממנו פעמיים. בפעם הראשונה כאשר הרתה, הקלה ראש בגבירתה שרה ועוררה את חמתה. בפעם השנייה, גורשה בעוון בנה, כאשר שרה ראתה את ישמעאל מצחק והתנגדה לכך שבן האמה יירש עם יצחק בנה, את רכושו של אברהם ואת מורשתו. 

רגע המשבר היה הזלזול של הגר בשרה. הוא מוסבר בשני אופנים: יש מפרשים שהיא הניחה שכאשר תלד לאברהם בן, היא תהפוך להיות עקרת הבית במקום שרה, שכן בנה הוא זה שעתיד לרשת את בית אברהם. ויש מפרשים שהיא הקלה בכבודה של שרה, כי שיערה ששרה סבלה מעקרות מכיון שלא היתה צדקת כפי שנראתה בעיני כול.

רש"ר הירש מגבש את שני הפירושים לתובנה אישיותית עמוקה: משעה שהגר היתה לאישה לאברהם והרתה ממנו, שוב לא יכלה עוד לחזור ולהיות שפחה: "אשת אברהם ואם בנו לא תוכל להיות שפחה. קרבת אברהם ורוח אברהם מערערת את רוח העבדות, מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי, את השאיפה לחירות ומנתקת כבלי עבדות. הגר לא סבלה עוד להיות שפחה" (טז, ו).

התוכנית של שרה הייתה שהגר תישאר שפחה, והבן אשר ייוולד לה ייחשב כבנה של שרה עצמה - "אולי אבנה ממנה", כפי שנהגה בעקבותיה גם רחל. אבל הגר לא הסכימה לכך אחרי שהרתה. זו הסיבה שבגללה עינתה שרה את הגר עד שברחה מפניה: שרה לא התעמרה בה ברשעות, אלא ביקשה להמשיך לנהוג בה כגבירה בשפחתה, שהרי על דעת זו מסרתה לאברהם. אבל הגר, משטעמה טעמה של חירות, לא רצתה ואף לא יכלה לשוב עוד למעמד הנפשי של שפחה צייתנית, ומבחינתה היה זה עינוי בלתי-נסבל. משכך, לא היתה עוד דרך חזרה. גם כאשר הורה המלאך להגר לשוב לבית אברהם היה ברור לו ולה, שלא מדובר בחזרה לעולם הישן, אלא למציאות קשה של מתח מתמיד: "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה". 

בניגוד לרצונו של אברהם

הגירוש השני, בעקבות התבגרותו של ישמעאל, היה הכרחי. ברור שאם הגר לא ראתה את עצמה עוד כשפחת שרה, גם ישמעאל לא ראה את עצמו כבנה של שרה. בעקבות אמו, הוא התפתח באופן עצמאי והחל להתבגר לקראת הייעוד שהובטח לאמו על ידי המלאך עוד בגירוש הראשון, לפני שנולד: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון" (טז, יב). 

כמו בכל ספר בראשית, גם כאן לא מדובר בסיפור מן העבר אלא ברעיון מכונן לדורות עולם. אי אפשר לטפח לאורך ימים ושנים מעמד של עבדים שיסכימו להשאר בעבדותם ובנחיתותם. ולא רק עבדים, אלא גם שאר נכרים וזרים, כמו הערב-רב שנספחו לישראל בצאתם ממצרים. הם גדלים בבית אדוניהם, בתוך החברה ההגמונית, וסופגים ממנה את תרבותה ואת ערכיה. אחד הערכים היסודיים של האדונים הוא החירות והשליטה על חייהם. העבדים והזרים מפנימים את הערכים הללו, ובסופו של דבר הם מבקשים להיות כמו אדוניהם. הם הופכים להיות חלק מן החברה לכל דבר, ותובעים את זכויותיהם ומעמדם. הדור הבא, של בני העבדים, המהגרים והמיעוטים, כבר נולד לתוך התרבות השלטת ורואה את עצמו חלק ממנה ושווה לה. דוגמה אופיינית לכך ראינו השבוע בבחירות לראשות עיריית ניו-יורק. אירופה כולה לומדת בשנים אלו את המסר הזה. ישמעאל אינו סבור שהוא נופל במשהו בזכויותיו מיצחק.

ההתנגשות בלתי נמנעת. שרה מבקשת לשמר את הסדר הישן, הגבירה והשפחה. הגר מערערת אותו, עבור עצמה ועוד יותר עבור בנה. כששרה מבינה זאת, היא דורשת מאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (כא, י). אברהם מתקשה לקבל את הדרישה של שרה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו". אברהם איש מידת החסד והרחמים, אינו חפץ בפירוד, הוא עדיין מקווה שבאיזה שהוא אופן אפשר יהיה לחיות ביחד ובשלום, אבל א-להים, מידת הדין, מחייבת אותו לשמוע בקולה של שרה. 

כשם שאברהם נאלץ להציע ללוט להיפרד מעליו, כך הוא נאלץ להסכים עם גישתה של שרה, שהדרך היחידה לקיים את ביתו ולטפח את יצחק כממשיך מורשתו ותפקידו בעולם, היא להיפרד מהגר וישמעאל ולשלוח אותם להתפתח ולגדול ולממש את עצמם וייעודם במקום אחר. 

כשם שאסור לקיים "עין תחת עין" כפשוטו, כך גם אין להפוך את סיפור גירוש הגר וישמעאל להנחיה מעשית, חברתית ומדינית. אבל חובה עלינו להבין את עומק הבעיה שמלמד אותנו סיפורם של הגר וישמעאל, ואת המתח העמוק שבין תקוותו של אברהם אבינו לבין מבטה המפוכח של שרה אמנו.