בשובם מההלוויה של יעקב, חששו האחים שמא עתה, כשנסתלק מוראו של אביו, יוסף יתנכל להם וישיב להם כגמולם על כל אשר עוללו לו. יוסף מרגיע ומפייס אותם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:". דברי הפיוס האלה חורגים מן ההקשר המקומי והזמני ונוגעים בשאלות יסוד בהגותנו, אודות ההשגחה הא-להית וצידוק הדין.
המובן הראשוני של דברי יוסף הוא, שאף על פי שהאחים התכוונו להרע לו, הקב"ה, מסבב הסיבות, כיוון את הדברים כך שהשתלשלות המאורעות היתה לטובה. בעקבות המכירה של יוסף למצרים הוא נהיה למשנה למלך, פתר את בעיית הרעב, גם עבור משפחתו שבארץ כנען, הביא אותם מצרימה ואיפשר להם חיי רווחה וכבוד בארץ גושן.
עוד כתבות בנושא
בעיון נוסף, מתעוררות כמה וכמה שאלות על הדברים של יוסף. נציג את המרכזיות שבהן:
הכי מעניין
א. האם כוונתו לומר שמלכתחילה כל המאורעות היו מכוונים על ידי ההשגחה, החל מכתונת הפסים, חלומות יוסף, שנאת האחים, כוונתם הראשונית להרגו וצמצומה במכירתו, פרשת אשת פוטיפר, בית הסוהר ופתרון חלומות פרעה? אם כן הוא, מהי המשמעות של הבחירה החופשית? האם כל המציאות אינה אלא תיאטרון א-להי, שבו מתרחש רק רצון ה'? ואם כן – מה טעם הדבר? ומה המשמעות של שכר ועונש?
ב. אם כוונתו לומר שאמנם האחים חשבו רעה וביקשו רעה, ומכירתו הייתה עבירה וזדון, אלא שהקב"ה סיבב את מהלך העניינים כך שיהפכו לטובה. מדוע יש בכך הצדקה למעשיהם ומדוע הם פטורים מעוון? הלא הם ביקשו להרגו, מכרוהו למצרים, ניתקו אותו מבית אבא ועשאוהו לעבד, הונו את אביהם וגרמו לו צער רב. האם העובדה שהקב"ה גלגל את הדברים כך שצמחה מכך ישועה, פוטרת אותם רטרואקטיבית מעוון?
ג. האם "א-להים חשבה לטובה" היא דרך כללית להתייחסות למציאות ולכל דבר רע? אדם סובל ונענה, אחיו מתכחשים לו, הוא מתגלגל לניכר, לחיי עבדות ולבית האסורים, אך בסופו של דבר הוא זוכה לעלות לגדולה ולהיות משנה למלך מצרים. האם ההצלחה שבסוף מצדיקה את הייסורים שבדרך? האם נכון לאמץ את דרך ההסתכלות של יוסף על חייו, לחיינו אנו? האם תמיד אפשר ונכון לפרש אסונות בדרך של "חשבה לטובה"? או שמא דבריו של יוסף התייחסו למציאות המקומית, הפרטית שלו, אך לעתים א-להים גם חושב לרעה, מעניש ומייסר, מבלי שתצמח מכך טובה, כאשר לכל היותר: החוטא יתעורר לשוב בתשובה או שייסוריו יכפרו על חטאיו. גם זו טובה, אבל ברמה אחרת לגמרי.
ד. בהנחה שאפשר וצריך לפרש את המאורעות הרעים והקשים בדרך של "א-להים חשבה לטובה", האם אפשר לקבל את הגישה הזאת כדרך התבוננות על החיים ומאורעותיהם תוך כדי ההתרחשות, גם אם עדיין אין אנו יודעים איזו טובה צפויה לבוא? או שמא זו פרשנות אפשרית רק לאחר מעשה, כאשר באמת מתבררת הטובה שיצאה מן המהלך הא-להי?
כל אחת מן השאלות הללו, והדומות להן, פותחת צוהר לדיון רחב ומשמעותי בסוגיות ההשגחה והגמול הא-להי, כוונות האדם, מעשיו ותוצאותיהם, גבולות ההשפעה של האדם ומעשיו על העולם, ועוד. הרבה מעבר למה שאפשר לפתח בדף פרשת שבוע, המוגבל לשני עמודים גם אם נדחסות בהם כאלף מילים.
המשפט הקצר ביותר שמתמצת חלק ניכר מן התהיות שהעלינו, הוא משפט בן ארבע מילים ממשנת רבי עקיבא המצוטטת במסכת אבות (ג' טו): "הכל צפוי והרשות נתונה". מובן, שהמשפט הזה חידתי לא פחות מן השאלות שהעלינו על "א-להים חשבה לטובה", הוא אינו פותר את את הסתירה אלא קובע ששני ההיבטים הסותרים האלה מתקיימים בעולמנו זה בצד זה, בלא להסביר את ההיגיון שבדבר.
יש לשים לב לכך שהמאמר של רבי עקיבא אינו מסתכם בארבע המילים האלה, שהן פתגם מפורסם בפני עצמו, והוא ממשיך ואומר: "ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה". מן הראוי שלא להסתפק בציטוט חלקי אלא להתבונן במשנה השלמה.
(ככלל, כך ראוי לנהוג בכל ציטוט: כשהגמרא מצטטת חצי פסוק, כשמאמר מצטט משפט או פיסקה מפרק בספר וכדומה. תמיד יש להשתדל לבדוק את הדברים במקורם. זו גישה בריאה לא רק בלימוד תורה אלא גם בשאר ענייני העולם. שרשיה וגזעה בתורה, ונופה משתרע עד לפוליטיקה ולתקשורת בת זמננו: ציטוטים צריכים להיבדק ממקורם ובהקשרם המלא).
המילים "ובטוב העולם נדון" מתאימות ל"חשבה לטובה", כעין הביטוי הידוע המיוחס בגמרא גם הוא לרבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס ע"ב). בעקבות הציטוט הזה מביאה הגמרא סיפור על מסע פלאי של רבי עקיבא שבו לא הצליח למצוא מלון בעיר, ישן בשדה, נרו כבה, חתול טרף את תרנגולו ואריה את חמורו. בלשון ימינו: הסוללה בנייד התרוקנה ואזל הדלק במכונית. בקומו בבוקר, גילה רבי עקיבא שבלילה כבשו גייסות את העיר ושבו את כל תושביה. רק הוא ניצל מכיוון שהיה שרוי בשדה בחשיכה, והתרנגול והחמור לא השמיעו קול שיכול להסגיר אותו. חזר רבי עקיבא והכריז: כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה.
המשפט הבא במשנה הוא סתירה לקודמו, מקביל לסתירה בחלק הראשון: "הכל לפי רוב המעשה", דהיינו האדם והציבור נידונים לפי מעשיהם. ככל שאדם עושה טוב יותר, הוא זוכה ליותר, ובמצב ההפוך, מיעוט מעשים טובים או חלילה מעשים שליליים, גורמים לאדם לסבל. הטוב הא-להי אינו מלא ומוחלט.
גם על המשנה הזאת, כמו על שאלותינו הקודמות, נכתבו פירושים אינספור, מהם סותרים זה את זה, אפילו באופן קיצוני. הרמב"ם מתנגד בכל תוקף לאפשרות שאדם מונע להתנהל על פי תכנית א-להית ידועה מראש. לדבריו, הדבר סותר את כל מהות התורה והמצוות, השכר והעונש. לשיטתו, צריך להסביר כיצד יתכן שהכל צפוי אם העתיד תלוי בבחירת האדם (הלכות תשובה, ה, ה). ואילו ר' חסדאי קרשקש וכמה מגדולי החסידות בדורות האחרונים כדוגמת רמ"י ליינר והאדמו"ר מאיז'ביצא, נוטים למגמה דטרמיניסטית, דהיינו, שהכל לא רק ידוע אלא גם מוכוון מראש על ידי הבורא. לשיטתם, צריך להציע הצדקה לתפיסה האנושית המדמה שיש לאדם חופש בחירה.
אפשר להציע פתרון המבוסס על דברי רבי עקיבא במשנה. דהיינו, לחיות עם שני חלקי הסתירה בלי ליישב אותה.
הדבר דומה במקצת לפתרונו של הרמב"ם לשאלת הידיעה והבחירה: הרמב"ם אומר שחייבים להניח שיש בחירה חופשית, אבל גם ידיעה מראש של הא-להים. כיצד יתכן הדבר? תשובת הרמב"ם היא שהידיעה הא-להית שונה משלנו ואין אנו יכולים להבין אותה. רבים תקפו את הרמב"ם על כך וטענו שהוא לא פתר את הבעיה אלא התחמק ממנה. אבל ההתחמקות הזאת, כביכול, מורה דרך באמונה: אפשר להאמין בעת ובעונה אחת בדברים שנראים לנו כסותרים זה את זה.
אנחנו מאמינים שהכל צפוי. ולכן בדרשות לחתונה מרבים לצטט את מאמרי חז"ל שהחתן הזה מיועד לכלה זו עוד קודם ללידתם. הזוג המאושר ממש חש כך, לעיתים קרובות. אבל זה לא סותר את העובדה שאנחנו עוסקים במרץ רב ובדאגה בענייני שידוכים והיכרויות, ולא מניחים לצפוי להתרחש מאליו.
אנחנו מאמינים שהרשות נתונה, שיש בחירה חופשית, והדברים תלויים במעשינו. וזה לא סותר את העובדה שפעמים רבות כשיוצאת תקלה מתחת ידינו אנחנו טוענים - במיוחד בעת כשלון - שלא התכוונו ושזו אינה אשמתנו. לפעמים מצהירים כך בענווה גם בעת הצלחה. מייחסים את ההצלחה לאחרים, לצירוף נסיבות בלתי צפוי מבחינתנו או סתם לסייעתא דשמיא.
אנחנו מאמינים שה' חפץ בטוב ועושה טוב ומנהיג את העולם בחסד וברחמים. ובכל זאת, לא מניחים כמובן מאליו שלא יכול להיות רע, וכל מה שנראה לנו רע הוא בעצם טוב. כשסובלים, סובלים. כך רוב בני האדם. אמנם יש יחידי סגולה שחשים גם בעומק הרע והסבל ש"הכל לטובה", אבל רבים אינם חשים כך. צריך להיזהר שלא לומר זאת בלי כנות פנימית, כהצהרה בעלמא: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא ז).
אנחנו בהחלט מוכנים לומר בדיעבד, שהתברר כמה טוב יצא מן הרע.אבל גם בזה צריך להיזהר. כפי שלמדנו מכמה מגדולי רבותינו האחרונים: הקמת מדינת ישראל אינה מספקת כצידוק הדין לרצח שליש מן העם היהודי ובתוכם מיליון ילדים.
אנחנו מאמינים שרוב המעשה אכן מזכה אותנו בשכר טוב, ואומרים בלב שלם בכל ברכת המזון: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", ובד בבד אנחנו משוררים כל שבוע בקבלת שבת במזמור "לכו נרננה": "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון". לא תמיד רואים במימוש חלקו השני של הפסוק "להשמדם עדי עד". לא אחת אנו מצטרפים לזעקתו של הנביא ירמיהו "מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב א).
מה שעולה מן הדברים הללו הוא, שהבחירה החופשית חלה גם על הדרך שבה אנו מסתכלים על העולם. אנחנו יכולים להחליט באיזו השקפה לבחור בהזדמנות זו ובאיזו – באחרת. לדוגמה: פלוני עשה לי רעה. אני יכול לבחור להאשים אותו, אמנם אסור לי לנקום ולנטור, אבל בהחלט אני רשאי ואולי אפילו מצווה להוכיח אותו על מעשיו. אני לא חייב למחול לו אם לא עשה תשובה, שילם את הנזק שגרם וביקש סליחה. אבל אני יכול לבחור, כמו יוסף, להסתכל על המאורע ממבט אחר: לשאול את השאלה מה זאת עשה לי א-להים, ולחפש את התשובה ביחסי עם ה'. פלוני אינו אלא שליח שאינו מודע לתפקידו בקשר ביני לבין ה'. לפעמים התשובה שלי תהיה שהקב"ה עשה לי זאת כדי לעורר אותי לתשובה, כעונש על מעשי, לפעמים יתברר לי שא-להים חשבה לטובה וממה שנראה לי כרעה, צמחה טובה גדולה. מתוך כך, יהיה לי קל יותר למחול לפלוני ולהניח לו לעשות את חשבון נפשו בעצמו. אם יתחרט על מעשיו, מה טוב. אם לא יתחרט, הרי זה ענין שבינו לבין המקום.
יש מקרים שבהם אין לנו בחירה. אבל לא מסיבות תיאולוגיות, הגותיות, אלא מסיבות מוסריות – ערכיות. ויתור לחוטא תוך השענות על טענת "חשבה לטובה", אסור ממש, אם מדובר במזיק שעשוי לפגוע גם באחרים. חייבים לדאוג לכך שייתפס, שייענש, שיטופל ושהסכנה שבו תוסר. אבוי למי שיפרש מעשיהם של נבלים בדרך של "חשבה לטובה". מאידך גיסא, כל מחנך והורה יודע שיש מקרים, שבהם הגישה החומלת מתבקשת, הוויתור או לפחות העלמת עין הםכמעט הכרח לחינוך בריא ולקידומם של ילדים בעלי בטחון, הגונים וישרים.
לפי הגישה הזאת, יש לפרש את תגובתו של יוסף לאחים לא כעמדה פילוסופית-תיאולוגית, אלא כעמדה מוסרית-חינוכית. יוסף היה יכול ורשאי להתאנות לאחים ולהעניש אותם על הסבל הרב שגרמו לו ולאביו. אבל הוא בחר בגישה החומלת והמוותרת. גם מפני שידע שהם מתחרטים על מעשיהם ומתנצלים בכנות, גם מפני שחש אחריות לשלומה ולשלמותה של המשפח, ולקיום צוואת אביו, וגם מפני שבאמת, בסופו של דבר, זכה לכל הגדולה והטוב בעקבות מעשיהם.
הלימוד הראשוני והפשוט מתגובת יוסף לאחים הוא קיומה של אפשרות המחילה. הוא מלמדנו דרך להתבונן לאחור על המאורעות ולפרשם בדרך של "חשבה לטובה" כדי לצמצם את רגשות העוינות והתסכול המפריעים לעיתים למחול. לאחר מכן אפשר להתפנות להגות בשאלות הקיומיות הכבדות שהעלו הפרשנים והפילוסופים בכל הדורות, לרבות העיסוק במשמעותן של הצרות שפקדו את עם ישראל בשנים האחרונות.