ייתכן שזו התקיימותה של ההבטחה: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"

בימי הפרידה של משה רבנו מעם ישראל הוא סיים לכתוב את ספר התורה וציווה להניחו לצד הלוחות שבארון הברית: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:" (דברים לא כד-כו).

חז"ל מוסיפים, שמשה רבנו כתב שלשה עשר ספרי תורה, אחד לכל אחד משנים עשר השבטים, והנוסף – למשמרת במשכן, ולימים  - במקדש בירושלים (דברים רבה ט, ט). 

ציווי נוסף של משה רבנו על כתיבת התורה נלמד מפסוק קודם בפרשה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:" (דברים לא יט).

לפי הפשט, הכוונה ב"שירה הזאת" הוא לשירת האזינו שתופיע בהמשך, אולם חז"ל דרשו שהכוונה היא לכתיבת התורה כולה גם מסיבה הלכתית: שאין כותבים פרשות בודדות של התורה אלא רק את הספר כולו, וגם מסיבה אגדית: שהתורה כולה קרויה שירה. בין כך ובין כך, נובעת מכאן מצות עשה על כל אדם מישראל לכתוב לו ספר תורה. 

על הספר האחד המפורש בכתוב נוספו שנים עשר ספרים לשנים עשר השבטים, ואחריהם ששים רבוא ספרים ויותר מכך – לכל אחד מעם ישראל, בכל דור ודור. 

הדבר מחייב התבוננות במשמעות כתיבתה של התורה וחשיבותה.

מלשון הכתוב משמע שכתיבת הספר נועדה לכך שהוא ישמש כעדות. יש מפרשים, שכאשר העם יתרחק מדרך ה', ספר התורה הזה ישמש כעדות לדרך שאליה עליהם לשוב, כפי שקרה בימי יאשיהו שמצא את ספר התורה אחרי תקופת מלכות הרישעה של אביו מנשה, ומציאה זו גרמה לו למהלך גדול של תיקון ותשובה בכל הממלכה. 

יש מפרשים שכאשר העם ייענש על חטאיו, ואף יצא לגלות, יעיד הספר שהכל היה צפוי, ואין בסבלו של העם כדי להקטין את מידת האמונה אלא אדרבה, יש בו הוכחה לתקפות כל האמור בתורה. 

לצד כתיבת השירה נאמר גם "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם".זה התפקיד המקובל של הספר בעולם בכלל ובחיי עם ישראל בפרט –מקור ללמוד ממנו את תורת ה', ככתוב: "והגית בו יומם ולילה". 

כך מבואר ביחס לספר תורה נוסף שיש חובה על כתיבתו, ספר התורה של המלך: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם:" (דברים יז יח-יט).

קיומם של ספרים הוא צורך הכרחי לקיומה של תורה בישראל, ולא בכדי מכונה עם ישראל "עם הספר".

מעבר לצורך בקיומם של ספרים, נראה שהתורה מייחסת חשיבות גם לעצם מעשה הכתיבה. משה רבנו כתב, המלך נצטווה לכתוב, וגם ישראל מצווים לכתוב ממש את התורה. להלכה נפסק שאפשר לקיים את המצווה גם באמצעות שליח ולא חייבים לכתוב במו ידיו, ובכל זאת משמע שיש ערך מיוחד בכתיבה האישית. כדברי הרמב"ם: "שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד, והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחות ל ע"א): 'כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני'. ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה יח, וכעין זה כתב בהלכות ס"ת ז, א).

נראה מדברי הרמב"ם, שמעבר לצורך בקיומם של ספרי תורה לעדות וללימוד, יש חשיבות לעובדה שאדם כותב במו ידיו את הספר. יש בכך מעין קבלת התורה מסיני. הפירוש הפשוט לדבריו הוא שכאשר אדם משקיע מאמץ וזמן בהעתקה מדויקת של ספר ובכתיבתו הנאה והמוקפדת, הדבר מחולל בנפשו התקשרות עם גוף הספר ועם התכנים הכתובים בו. 

כתיבת יד היא ביטוי מאד אישי של האדם. כשם שפרצופיהם אינם שווים ודעותיהם אינן שוות, כך כתבי ידם אינם זהים לעולם. יתר על כן, גם אותו אדם עצמו שיכתוב אותו טקסט פעמיים, יחולו בו שינויים. הדרך של מומחים לכתיבת סת"ם בימינו לגלות זיופים היא כאשר הם שמים לב לזהות מוחלטת בין שתי מזוזות, דבר זה מוכיח שמדובר בצילום או בדפוס, ולא בכתיבה של סופר.

אפשר לומר, שנשמתו של אדם משוקעת בספר שכתב במו ידיו, ומאידך גיסא, שרוחה של התורה נצרבת בנשמתו כאשר הוא מעתיקה בידו ובקולמוסו.

צריך שיהיה לכל שבט ספר תורה משלו, כדי לסמל שלכל שבט יש חלק ייחודי בתורה, וצריך שכל אדם יכתוב לו ספר תורה, מכיווןשבכך מתבטא הקישור הייחודי שלו עם התורה. 

בימינו, קיום מצות כתיבת ספר תורה אינו שכיח, וגם מי שמקיימים את המצווה, בדרך כלל אינם כותבים בעצמם אלא נעזרים בסופר סת"ם. סביר להניח שאנו סומכים על דעת הרא"ש שהובאה בשלחן-ערוך (יורה דעה סימן ער  סעיף ב), שבימינו עיקר לימוד התורה אינו נעשה מתוך ספרי תורה אלא מחומשים, משניות וגמרות, ובמיוחד מאז המצאת הדפוס – מספרים מודפסים. את מקומו של ספר תורה בבית תופסת כיום כוננית ובה אוסף נכבד של ספרי קודש. 

עדיין, רוב הפוסקים מסכימים שרכישת ספרי קודש היא תוסף חשוב והכרחי בימינו, אך אינה מבטלת את המצווה הבסיסית של כתיבת ספר תורה. אם מפרשים שהמצווה של כתיבת ספר תורה נועדה לשם תיעוד ולימוד, עדיפים וזמינים יותר לשימוש הספרים הנדפסים, אך אם מפרשים שיש ערך לאדם בעצם מעשה הכתיבה, אי אפשר לבטל את חשיבותה של המצווה הראשונית, לכתוב ספר תורה בידו. 

נראה, שגם לממד של הכתיבה האישית נמצא בימינו נתיב חדש התואם את המציאות המודרנית של עידן הדפוס והתקשורת הדיגיטלית. בימינו, כתיבת התורה האישית מוצאת מקום בכתיבת חידושי תורה ולאו דווקא בהעתקת ספר תורה. חכמי הדורות האחרונים, מכל החוגים והזרמים, הורו שרצוי שכל לומד יכתוב לעצמו חידושי תורה ורעיונות שעלו על דעתו ובליבו במהלך לימודו, ויש אומרים שגם רישום לזיכרון וסיכום שיעורים ששמע מרבותיו, יש בהם ערך משמעותי. כדברי המהרש"א: 

"כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד,אשר על כן נקראו החכמים סופרים" (חידושי אגדות, בבא בתרא י ע"ב, ד"ה שהיו אומרים). 

כך לדוגמה כותב הראי"ה קוק בהקדמת ספרו "מוסר אביך", בהקשר של עבודה על המידות, שהיא בוודאי ענין אישי המשתנה מאדם לאדם:

"נראה שאי-אפשר לצאת ידי חובה בענין חובות הלב רק אם יסדר ספר לעצמו בלימודים הדרושים לו בזה, בין הפרטיים ואפילוהכוללים, ג"כ יותר יבין ע"י מה שיחדש כהם מרוחו. ומי שהוא כבר באופן זה של הדעת, שיכול להעריך מערכה שכלית בעצמו, אי-אפשר לו לבוא אל השלמות אם לא יעבוד בשכלו בזה". 

יש בכתיבה חשיבות לא רק לכותב ולמחדש אלא להתפתחותה והתרחבותה של התורה. לכל אדם יש את האות שלו בתורה, את התפיסה שלו, את ההבנה הנובעת מייחודה של אישיותו ונשמתו.כאשר הוא כותב את ספר התורה הוא נותן לכך מימוש חיצוני, גרפי, אבל כאשר הוא עושה זאת בדרך לימודו, בחידושים הנובעים מנשמתו היחידית והנבדלת מזו של זולתו, הוא גורם להופעה של הבט חדש של התורה שלא הופיע עד כה בעולם וחיכה לגאולתו על ידי הלומד המסוים הזה. תחילה כשעמד על הדברים בעצמו, ולאחר מכן כשהעלם על הכתב והפיצם ברבים. 

אף על פי שיש מי שמסתייגים מהירידה באיכות הנובעת מקלות ההקלדה והפרסום בזמננו, עדיין יש לשקלל שהברכה מרובה על החיסרון. אין ספק שהרבה יותר לומדים ולומדות, מקהלים מגוונים ביותר, מעורבים באופן עמוק, משמעותי ואישי בלימוד התורה, גם בזכות התופעה של ריבוי הכתיבה וקלות הפרסום. 

יתכן מאד שזו תחילת התקיימותה של ההבטחה לעתיד לבוא: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".