התנ"ך מלא במספרים - מספר ימי הבריאה ומספר השנים שישראל הלכו במדבר, מספר הימים שבחג המצות או בחג הסוכות, ומספר הימים שהמצורע ממתין לחזרה הביתה. אבל התורה אינה מדריכה אותנו לספור את הימים הללו. המצווה לספור מופיעה במקרים בודדים, כולם בספר ויקרא: הזב והזבה נדרשים לספור שבעה ימים, והעם מצוּוה לספור מהנפת העומר ועד הקרבת שתי הלחם. ציווי נוסף של ספירה מופיע בפרשתנו:
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
אילו דברים בחרה התורה שנספור? מדוע סופרים שבועות וימים לקראת חג השבועות, אבל אין סופרים את שבעת ימי חג המצות? מה ההבדל בין ספירת שבעה נקיים לשבעת הימים של הנידה או של יולדת הזכר? ומה ההבדל בין ספירת שנות היובל ובין שבע שנות השמיטה, שאותן אין צורך לספור בפני עצמן?
הכי מעניין
נראה שלב העניין הוא ההבדל בין תקופה קבועה שהחוויה מובנית בתוכה, ובין תקופות שיש לספור כדי לשים לב אליהן. הנידה והיולדת מרגישות את הטומאה, התורה רק מציינת את אורכה. את חג המצות וחג הסוכות חוגגים, צריך רק לדעת למשך כמה ימים. במשך שישה ימים עובדים וביום השביעי שובתים, וכך גם במעגל השמיטה – שש השנים מאופיינות בעשייה, בזריעה ובקצירה, ואחריהן מגיעה השנה השביעית, שבה יש מנוחה.
| צילום: מנחם הלברשטט
לעומת זאת, הזב והזבה כבר סיימו עם גורם הטומאה, והספירה שלהם מציינת זמן המתנה – חסר ייחוד כשלעצמו – לקראת רגעי הכפרה והטהרה. ימי ספירת העומר מציינים את הזמן שעובר בין הנפת העומר ובין הקרבת שתי הלחם, זמן שאין בו עשייה כשלעצמה, והספירה עוזרת לתת את דעתנו לזמן שעובר, ובעיקר לחוט המקשר בין שני המאורעות. כך גם בשנות השמיטה – יש עשייה יומיומית, אך הזמן שעובר מיובל ליובל יחמוק מהמודעות אם לא נבחין בו דרך הספירה.
מקומות קבועים
הספירה שבין הבאת העומר להקרבת שתי הלחם קושרת את שני האירועים לרצף אחד המדגיש את הקשר החקלאי בין השניים, אך הוא עשוי להדגיש גם את הקשר ההיסטורי שבין פסח ויציאת מצרים ובין חג השבועות. בתוך הרצף הזה, קורבן העומר מזכיר לנו את ה"עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת", אותו לחם מן השמיים שה' נתן לנו במדבר, המיוצג במנחת השעורים. ממנחה זו סופרים עד לשתי הלחם, לחמי החמץ, לחמו של האדם שזוכה בברכת ה' להוציא לחם מן הארץ, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". הספירה מזכירה את תקופת המדבר שבה זכינו לברכת שמיים ושהובילה אותנו לכניסה לארץ, שאותה אנו חוגגים בחג השבועות.
הספירה שבין יובל ליובל מזכירה לנו באופן תמידי את עקרונות היסוד שהיובל בא ללמד אותנו. כמו השביתה של שנת השמיטה, היובל מזכיר לנו שהארץ היא ארצו של הקב"ה. באמצעות ספירת השנים, מנכיח היובל את תודעת "כִּי לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים". ה' הוציא אותנו ממצרים, ואנו לא אמורים לעבוד זה את זה או לשעבד זה את זה.
העיקרון השני שמזכיר לנו היובל הוא הסדר המכונן בארץ הזו, המחולקת לפי שבטים על פי "מקומות קבועים" שה' קבע מראש. סדר הנחלות דומה לסדר הליכת ישראל במדבר. לפי המדרש, הסדר הזה התקיים כבר במסע לווית ארונו של יעקב ממצרים לישראל, והוא מהווה מעין "מרכבה" של שבטי ישראל, שמאפשרת את השראת השכינה.
ספירת הזמן שבין יובל ליובל מהווה תזכורת תמידית, כך שהיובל לא יופיע במפתיע, והיא מייצרת את התודעה הקשורה לו גם בשאר הזמן. זו לא רק תודעה רעיונית, אלא תודעה שמשפיעה (לפחות בימים שבהם היובל נוהג) על ההתנהלות היומיומית.
אחריות שבטית
שנת היובל משפיעה על ההתנהלות הכלכלית בקניית ומכירת שדות לכל אורך 49 השנים האחרות. ברגע שהיובל הוא חלק מובנה במערכת ומצוי במוּדעות, לא באמת מוכרים שדות אלא רק את התבואות, שאותן מחשבים לפי השנים שנשארו עד היובל הבא. לא קונים אנשים לעבדות, אלא שוכרים את זמנם למשך מספר השנים שנותר.
שדות חיטה. | צילום: שאטרסטוק
חובת גאולת הקרקעות שמוזכרת בפרשה מייצרת תודעת אחריות שבטית, העשויה לגרום לאנשים לדאוג לכך שכאשר אחד האחים נופל ומך, מישהו יהיה שם לעזור לו לקום עוד לפני שהוא נאלץ למכור את נחלת אבותיו (ואבותיהם). באופן דומה, הידיעה שהיובל יגיע בסופו של דבר, תשפיע על האופן שבו נתייחס לקרקעות ולאנשים לאורך כל חמישים השנים.
בפועל, היום אנחנו סופרים הרבה. אנחנו זוכרים את השבת כל השבוע באמצעות ספירת הימים – יום ראשון, יום שני. המודעות שלנו ליציאת מצרים הייתה מתחזקת לו היינו סופרים את החודשים לחודש ניסן – החודש הראשון, החודש השני, או את השנים מאז היציאה הזו. ספירת העומר מזכירה, לפחות למשך 49 יום, מאין באנו ולאן אנו הולכים, וקוראת לנו לשים לב לכל יום שעובר בינתיים.
בפרשיות שעסקו בטומאה וטהרה נדרשנו לכך שדינים אלו מייצרים מודעות בחיי האדם – מודעות שקשורה ליכולת להבדיל בין טמא לטהור, ובעקבות זאת בין קודש לחול. ספירת הזב והזבה מאפשרת להבדיל בין טמא לטהור, וגם לקשור בין עצם הטומאה לתהליך הטהרה. כעת הספר מסתיים במודעות לזמן ולרעיונות היסוד שספירת הזמן מזכירה לנו: הקשר המתפתח בין פסח לשבועות, וקיומו של אדון לבריאה.
עוד כתבות בנושא
אנו מודים לרבנית ד"ר עדינה שטרנברג שעיוניה ליוו אותנו במהלך חומש ויקרא, ומקדמים בברכה את הרב אלקנה שרלו, המלמד במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובמכינות בעוטף עזה, שיכתוב על פרשות חומש במדבר